15/7/1965

לוי אשכול

 דור של לית-ברירה

מתוך: דברי הכנסת, כרך 43, עמ' 2602-2601, דברי ראש הממשלה בישיבת אבל של הכנסת

מלאו ימי השבעה למותו של משה שרת. נתייתמנו עם הסתלקותו. בצוואתו ביקש, כי אגב הלוויה והקבורה לא יינשאו הספדים. קיימנו צוואת צניעותו וענוות רוחו כלשונה. בתום שבעה למותו חשים אנו כולנו צורך נפשי להתייחד בבית הזה עם זכרו ועם דמותו.

אישיותו ופועלו חבקו עולמות. נפשו חושלה על סדן של תרבויות שונות. תרבות רוסית, שהביאה עמה משפחתו מארץ מוצאה, תרבות מזרחית, פרי ישיבתו בימי ילדותו בכפר ערבי בואכה ירושלים, שירותו כקצין בצבא הטורקי בימי מלחמת העולם הראשונה ופרי שיחו ושיגו הרב עם שכנינו, במטרה למצוא דרך לידידות ולהבנה בין עם ישראל ועמי ערב, תרבות אנגלית, שנמזגה בו בעת שהותו בלונדון בראשית שנות העשרים, תרבות יהודית שורשית, שהביא עמו מבית אבא, שהיה מאנשי תנועת ביל״ו וחינך את בניו על ברכי מסורת ישראל וערכי הציונות, ומעל לכל, תרבות עברית אשר ספג וינק במשך כל ימי חייו, והיה ממעצבי דמותה וממחדשי לשונה. כל התרבויות, שהזינו את נפשו, העלוהו לשיאיו בהם הכרנוהו. היה אדם שלם ויהודי שלם.

אישיותו הייתה למופת לרבים רבים, ודרכו הייתה לתפארת. מנעוריו היה ראש וראשון בין חבריו, עמיתיו והחוגים בהם פעל. הארי שבחבורה. בכושר ניתוחו המזהיר, ברגש האחריות שניחן בו, בשליטתו הנדירה בכל חומר בו עסק, בכוח התמדתו שלא ידעה גבול וליאות, היה משה משכמו ומעלה.

נתיבות מעשיו היו נתיבות מאבקו של עם ישראל לגאולה ולעצמאות במדינתו הריבונית. ה״אני מאמין״ של משה היה ״אני מאמין״ של דור שלם, שחש כי מסתיימת תקופה אחת ועולה תקופה חדשה בדברי ימיה של האומה.

״אנו דור של לית-ברירה בהיסטוריה היהודית״ - אמר, ואני ממשיך ומצטט:

אנו הולכים לארץ ישראל כחלוצים, מתוך התעוררות הרצון החופשי, מפני שבאנו לידי הכרה שאין לעם העברי ברירה אחרת אלא ללכת לארץ-ישראל, אחרת - הוא אבוד; אחרת - הוא יורד לטמיון.

ולא מפני שיש לנו חשק להיות מסודרים ככל העמים, מפני שזה יותר נוח וזה יותר טוב שתהיה לנו מדינה ותהיה לנו עצמאות, ולכן מה טעם שלא נדרוש את הדבר, אלא מפני שאין לנו ברירה. הדבר הזה הוא לנו הכרח חיים, הוא לנו הכרח תקופה. לכן אנו תובעים אותו ונאבקים עליו. זאת תורתנו: יצירת הכוח יש מאין והגדלת הכוח הזה יש מִיֵש.

ובכוחו של ״אני מאמין״ זה עשה כל אשר ניתן בידו למען תקומת האומה ולמען הגשמתה המלאה של עצמאות ישראל.

משה שקד על ארגון היישוב העברי בארץ ותרם להתפתחותם של מוסדות היישוב לפני קום המדינה, בתקופה של התנכרות להבטחות לסייע בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ובתוך סביבה ערבית עוינת, גדושה משטמה למפעל ההתיישבות העברי. הוא פעל לביסוסה של תנועת העבודה הישראלית, עמל לקידומו של מעמד הפועל היהודי ולהעמקת הברית בינו לבין האינטליגנציה. ראה באדם העובד מנוף להרמת קרנה המוסרית של החברה ובסיס לנורמליזציה כלכלית של העם.

משה לחם לחיזוק מערכות הכוח הצבאי העברי שקדם לצה״ל ושקד על חיזוק עוצמתו של צבא הגנה לישראל. חלקו רב בהקמת חיל הנוטרות ובחישול כוחה של ה״הגנה״. במלחמת-העולם השנייה חולל את תנועת ההתנדבות היהודית הלוחמת והיה אבי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי. במאמץ עצום הבקיע את חומת ההתנגדות המרה, הגלויה והמוסווית, לזכותו של העם היהודי ללחום באויב הנאצי תחת פיקוד עברי ודגל יהודי, ביחידות עבריות, ענודות תגים עבריים. אם הוכרה זכות זו ובאה על מימושה המלא בשלהי המלחמה, בכוח עקשנותו ובעוז תקיפותו של משה הוכרה ומומשה. בעקשנות זו ובמסירות לאין קץ הוסיף גם אחרי הקמת המדינה, עד החודשים האחרונים לכהונתו כשר חוץ, להיאבק, יותר מאשר לכל דבר אחר, לפריצת דלתות בצרפת, בקנדה ועוד, לשם השגת נשק חדיש לצה״ל.

בתקופה הרת עולם בתולדות העם היהודי ובמאבקו לקוממיות ממלכתית הביא משה את דבר התנועה הציונית בשער אומות כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונשא את דבר מדינת ישראל כשר החוץ שלה לאחר השגת העצמאות. מדינאי לוחם היה ומאבקים רבים ניהל בהצלחה רבה בזירה הבינלאומית. פסגת מאבקו הייתה מלחמתו העקשנית להשגת ההחלטה המכרעת של האו״ם בנובמבר 1947. נזכור את הופעותיו הגאות בוועדות האו״ם למיניהן בשחר הגאולה, את דבריו האמיצים במועצת הביטחון של האו״ם זמן קצר לפני הכרזת העצמאות, ולא נשכח כיצד נאבק לכניסתה של ישראל כחברה שוות זכויות במשפחת אומות העולם ואיך רטט לבנו כאשר הניף ברמה את דגל ישראל במרכז האו״ם בחודש מאי 1949.

משה הקים שירות חוץ מסודר ומסור והשכיל לפרוץ את מעגל הבדידות של ישראל ברוכשו לה ידידים נאמנים. במסעותיו הרבים בארצות העולם ובשיחותיו לאין ספור עם מנהיגי מדינות הֶאדיר את שם ישראל גם בקרב אלה שמעולם לא הגיע אליהם שִמעה. הוא קרע פתח ראשון ליבשת אסיה והיה בעל החזון ויוזם הקמת המגע עם ארצות מתפתחות ביבשת אפריקה.

בכל שנות שירותו כשר חוץ וכראש ממשלתה השני של ישראל, דרוך וער עמד על משמר האינטרסים של ישראל, הפליא לנווט את המדינה וידע להנהיגה למילוי משימותיה הגדולות, תוך מניעת ניסיונות התנכלות לה מצד שונאיה ויריביה.

כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית עודד ודרבן את שיבת העם למולדת ועשה לחיזוק התנועה הציונית, להעמקת ההבנה והאחריות ולקירוב הלבבות בין ישראל והגולה, לשם הגברת אחדותו של העם היהודי.

כל אלה עשה במסירות ובכישרון רב, בנדיבות נפש ובאצילות רוח, בטוהר לב ובטוהר מידות, בנאמנות לערכי הדמוקרטיה ובדבקות בעקרונות הצדק החברתי.

מורה ומחנך היה, שנאה דרש ונאה קיים. מורה דרך ואב רוחני היה לתלמידיו הרבים בתנועה. פנוי היה תמיד להאזין ללבטי הזולת ונכון היה תמיד להדריך חבר בחיפושי אמת.

אם הוטל על משה עניין לעשות ולבצע, בטחת כי יוציא מתחת ידו דבר מושלם; מקפיד היה כלפי עצמו אולי יותר מאשר כלפי אחרים. מתוך הרגשת אחריות, שהייתה טבועה בנפשו, נאבק בכל גילוי של רשלנות ושל זלזול.

ומעל לכול מזדקרת תכונה אחת יסודית של משה, תכונת החברות הנאמנה. כברת דרך ארוכה עברנו עמו ותמיד ידענו כי לא יברח איש כמשה מן המערכה, כי לא ייטוש מפעל בעת צרה ולא יעזוב אח ורע ואדם הנתון במצוקה.

שְׂבַע מעשים ומפעלות הסתלק. ידענו כי התכונן ותכנן להמשיך בשליחות, ורבות היו עמו המחשבות והתוכניות לביצוע.

חוט חייו ניתק בייסורים. גדולה האבדה למדינה ולעם. כולנו התייתמנו.

יהי זכרו צרוּר במפעל שהוקם, חרוּת בדברי ימי תקומתו של עם ישראל.