יולי 1995

שמשון ארד

מנהיג נשכח

אמ״ש, המקור בעיתון יומי לא אותר

משה שרת היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. הוא שימש גם כראש הממשלה השני בין סתיו 1953 לקיץ 1955, כלומר, בין שתי כהונות של בן-גוריון. בתקופת כהונתו השנייה, תבע ראש הממשלה בן-גוריון שמשה שרת יסיים את תפקידו כשר החוץ. הרקע לכך היה קשור בחילוקי הדעות החריפים בין שני המנהיגים על מדיניות הביטחון של ישראל. שרת התפטר לכן ביוני 1956 - ולא חזר יותר לממשלה.

אלה שהגיעו לארץ בשלושים השנים האחרונות, או אלה שנולדו כאן לאחר מלחמת סיני של 1956, נתקלו אולי בשכונות או ברחובות הנושאים את שמו של שר החוץ הראשון, אבל ספק אם ידוע להם הרבה מעבר לזה. גם אם לא נעשה מאמץ מכוון להשכיח את משה שרת, כמעט ודאי שלא נעשה כל ניסיון ממלכתי להעלות את זכרו ולספר משהו על מפעלו הרב לבני הדור שלא ידעוהו.[1] אין צורך להסכים בהכרח להשקפתו של משה שרת בכל אחד מהנושאים שהיו שנויים במחלוקת, כדי להביע הערכה עמוקה לתרומתו האדירה להקמת המדינה ולבניין שירות החוץ שלה.

כבר חמש-עשרה שנה לפני הקמת המדינה, כיהן משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. למעשה, היו אלה המכשירים הממלכתיים היחידים כמעט, שפעלו

הן כדי להגביר את העלייה וההתיישבות בארץ,

הן לחיזוקו הפוליטי והכלכלי של היישוב

והן לגיוס תמיכתן של ממשלות העולם לתוכנית של הקמת המדינה.

אחד ההישגים המפוארים ביותר של משה שרת בתפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היה מאבקו לכינון כוח צבאי יהודי שייטול חלק במלחמה נגד היטלר. היה זה מאמץ עליון, שגם בן-גוריון וד״ר וייצמן היו שותפים לו, אבל הנטל העיקרי של המערכה נפל על כתפיו של שרת. הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההכשרה הצבאית של אלפי חיילים יהודים מארץ ישראל לשמש גרעין של כוח לוחם מודרני - הבריגדה היהודית הייתה מעשה ידיו של משה שרת.

בשמונה השנים ששימש שרת כשר חוץ - ממאי 1948 ועד קיץ 1956 - ניהל את המערכה לקבלת ישראל למשפחת העמים ולהשגת מרב התמיכה הבינלאומית לחיזוקה הביטחוני והפוליטי. הוא וצוות הנציגים של ישראל נאבקו לקבלת ישראל לארגון האומות המאוחדות, להכרה דה-יורה במדינה, לחילופי נציגים ולייצוג מכובד בבירות השונות של העולם. בדיונים שנערכו בארץ באותן שנים על שימוש באמצעים דיפלומטיים, או הפעלת כוח צבאי - שהיה עדיין קטן - נטה משה שרת למצות תחילה את הערוצים הדיפלומטיים לפני הפעלת כוח צבאי; וכשנתן את הסכמתו לשימוש בכוח העדיף שזו תהיה פעולה מבוקרת, שתעמוד בפרופורציה לפרובוקציה הערבית שקדמה לה. הוא שלל בכל כוחו המוסרי והפוליטי את הנטייה של חוגים מסוימים גם במפלגתו - אבל בעיקר באופוזיציה מימין ומשמאל - להפגין זלזול בעולם החיצוני ולמצוא פורקן בתרגילים של ״הצגת שרירים״, שנזקם היה לעתים גדול מתועלתם.

ראשיתו של הוויכוח הגדול מה הם מרכיביה של עוצמת ישראל החל כבר אז. משה שרת הבין, שהמושג ביטחון ישראל אינו מורכב רק מהציוד הצבאי, מתוכניות המטה הכללי ומהיכולת להפעלת כוחות. בלי אלה תהיה המדינה טרף לאויביה, אבל התעלמות מההקשר הבינלאומי, מהחיוניות של הסיוע הכלכלי הן לביטחון והן לתגבור העלייה - עלולה רק להחליש, לא לחזק את המדינה. לכן ראה שרת צורך עליון בשיקול דעת ובאיפוק, אלא אם הנסיבות מחייבות פעולה נמרצת ובעלת סיכוי להיות מובנת, לפחות על ידי ידידים. יותר מכל דחה ושנא שרת את המנטליות של הצדקנות העצמית, הלוקה בפרנויה מתמדת. מבחינה זאת, המנטליות של היריבים הפוליטיים של משה שרת לא נשתנתה בהרבה.

עיון בתרשומות הארוכות של יומן משה שרת חושף ניסוחים קיצוניים והיסטריים, שיריביו מימין וגם משמאל השתמשו בהם בהרחבה בתגובות שכתבו נגדו כבר אז. מדהים לגלות - לאחר ארבעים שנה - עד כמה חוזרים ממשיכיהם של הפוליטיקאים משנות החמישים על הלקסיקון המוגבל והפתטי של אותן תגובות. הם לא מוסיפים אפילו פסיק אחד. ביומן הזה מתגלים גם היבטים מעניינים אחרים. הנה, למשל, בדצמבר 1953 מגיע לארץ ציר סובייטי חדש: אלכסנדר ניקיטיץ' אברמוב. שרת מציין ביומנו, שהאיש ״נעים למדי, איש שיחה, נוח לבריות, שונה בתכלית מפאוול ירשוב״, קודמו. בהציגו לשרת את נוסח הנאום שבדעתו לשאת כשיגיש את כתב האמנתו לנשיא המדינה, אמר הציר החדש כי בכוונת ממשלתו להוציא בארץ עלון ידיעות על ״הישגי ברית-המועצות במשק ובתרבות״. לכך הגיב שרת: ״על יסודות של הדדיות - אדרבה!״ ״הדדיות?״ שאל אברמוב? ״ודאי, הדדיות!״ פסק שרת.

צריך היה להמתין לפירוק המשטר הסובייטי, כדי שעיקרון ההדדיות שמשה שרת קבע לפני למעלה מארבעים שנה, יתממש.

הערות