ככהן המשרת בקודש, אבא אבן - 1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  ככהן המשרת בקודש, אבא אבן - 1965

1965

אבא אבן

 ככהן המשרת בקודש

 

מתוך: "כתבי משה שרת - ביבליוגרפיה 1965-1920", הקדמת אבא אבן, ערוכה בידי שמואל לחובר, ההסתדרות הציונית העולמית, מחלקת ההסברה

 

יצירתו הספרותית של משה שרת טרם זכתה לברכת הכינוס. היא מפוזרת בכתבי-עת מרובים ובשפות רבות - סימן להיקף העולמי של מפעל חייו ולגיוונה המופלא של השכלתו הלשונית. ביבליוגרפיה זו, הערוכה בידי שמואל לחובר, באה ללמד על רוחב היריעה שפרש משה שרת לפני קוראיו ומקשיביו במשך עשרות שנים, בלי שהתפנה לרכז את יבול מחשבתו בכרכים סדורים, בחינת ״כרמי שלי לא נטרתי״.

לא למען עיצובם של ערכים ספרותיים צרופים נטל משה שרת את עטו בידו, כי אם כדי למלא את שליחותו כמדינאי ומנהיג. בתקופה מכריעת גורל היה הוא שומר חומותיה הראשון במעלה של הדיפלומטיה העברית החדשה. נגזר עליו להיות נאבק בחזיתות רבות נגד מתנגדים מדעת ומתנכרים בשוגג. הרעיון המרכזי שחתר להשריש בתודעת העולם והדור לא היה מסוגם של הרעיונות המובנים מאליהם. הדבר היה טעון הסברה מיוחדת, שתתבסס על מערכת מושגים מקורית וחסרת תקביל. עם מפוזר, משולל גילויים יסודיים של זהות לאומית, דורש עצמאותו בארץ שאינו יושב בתוכה - והארץ אינה עזובה אלא יושבים בה בני עם אחר. ולעצם תביעה כזאת אין אח ותקדים בתולדות העמים המשתחררים, שכולם ישבו בארצותיהם דורות על דורות בטרם קמו והתנערו מעול שלטון זר. שורשי העם העברי בארצו עמוקים וקדומים מאוד, אך לא הייתה להם השתקפות מובהקת במפה הגיאוגרפית ובמציאות המדינית הרווחת. היה צורך לשנות מציאות זו כדי לעקור ממנה עוול וקיפוח שנדבקו בה במשך דורות. השאיפה שהביע שרת באוזני משפחת העמים הייתה יחידת סגולה, והצגתה חייבה מקוריות של מחשבה וצלילות רבה של ניסוח.

על הכל, היה הכרח להרחיב את תחומי הטיעון על-ידי פנייה מחושבת למניעים נפשיים אשר מעבר לתחומו של ההיגיון. הרצאתו המדינית של שרת הייתה רתוקה בחוליות של מחשבה עקבית וטיעון מוחץ. אך לעולם הייתה בוקעת ממנה זעקה כמעט נואשת אל מצפונם של שומעיו ואנשי שיחו. הוא ידע כי אין העניין הישראלי נתפס אלא תוך העפלת הדמיון ההיסטורי מעבר למבטחי ההווה ומחוץ לכללי מחשבה מלומדים. ״מהו הפתרון שהאו״ם חותר לקראתו: פתרון המושתת על צדק - או פתרון שהמדינות הערביות יואילו ברוב חסדן להשלים איתו, ללא שימוש בכוח?״ כך היה נוהג לערטל בעיה מורכבת ממחלצות הטיעון המכסות את דמותה, למען תצא לאור העולם, ברור ומבהיק במערומי אמיתותה.

חבריו לעבודה מסוגלים להעיד על משה שרת, שמעולם לא העניק את שמו וחתימתו לנאום או מאמר שלא היה פרי עמלו העצמי. קפדנות זו חייבה אותו לצלול לעומקן של סוגיות מסובכות שלא היו נהירות לו מקודם. סיבוכיה המפותלים של תחיקת קרקע; פרטיו ודקדוקיו של מפעל המוביל הארצי; טענה מעמיקה ומקפת על מציאות כלכלית; הסבר ממצה של גורמים מדיניים הקובעים עמדותיהן של מעצמות תבל; הבנה נפשית עמוקה של המזרח התיכון על תנועותיו המדיניות, תרבויותיו ולשונותיו - בכל אלה היה דואג להתמחות עד למדרגה גבוהה של מומחיות מדויקת. היה מייחס כבוד רב למילה הכתובה והמדוברת; סולד מערפול של מחשבה ורישול של ניסוח - מתכונן לכל הופעה בעל-פה ובכתב מתוך יראת-כבוד ככוהן המשרת בקודש. לעולם הייתה מלוּוה אותה תפילה חרישית: ״אלוהי נצור לשוני מרע״.

לכאורה הייתה עבודתו הספרותית של משה שרת בגדר של יצירה שימושית, פרי הוראת השעה. הוא היה ניעור לעבודתו על-ידי דחיפה גדולה של שלמות. לפרקים היה משתחרר מכבלי הצרכים המדיניים על-מנת לקרוא דרור לרוחו הפיוטית. בביישנות נוגעת ללב הוציא לאור בימי מחלתו האחרונה את קובץ תרגומיו העבריים של שירים שהעתיק מרוסית, גרמנית ואנגלית.[1] בספרו משוט באסיה[2] גילה את מלוא כוחו הציורי. בשרטוטים רחבים ומדויקים היה מעלה לעיני הקורא הוויה מוחשית ורוטטת:

ארץ שטוחה עד לאופקים, כולה שדות אורז ירוקים; תעלות מים חוצות את המרחב שתי וערב; תואים ארוכי צוואר וכפופי ראש ועקומי קרניים מתפלשים בבוץ העמוק, ילדים מבהיקים במערומי שחום רכובים על-גבי בהמות; בתי עץ שגגותיהם חורגים לכל צד ומתעלים בקשת קעורה ותלולה, פזורים לאורך הכביש ובלב השדות; ומאות נזירי בודא גלוחי ראש מכורבלים בגלימות רבות-קפלים, שצבען תרוג כהה, חוזרים על פתחי הבתים כשבידי כל אחד קערת עץ קטנה, לתוכה נותנת אישה צדקנית מנה של אורז מבושל, להיות לאיש האלוהים לפת שחרית.

חלק לא מבוטל מפרי עטו של שרת היה מכוון פנימה אל העם היהודי במולדתו ובתפוצותיו. כאן מתבלטים כיסופיו הלוהטים לחברה מתוקנת שוחרת אצילות ויופי. היה רגיש לכל עניין של איזון והרמוניה, באמנות, במוסיקה, בספרות - ועל הכל - במידותיו של אזרח עברי הנטוע בגבולו.

הוא גרס אחדות מוחלטת של אמצעים ומטרה. חשוב היה בעיניו לא רק לאן נגיע אלא איך נגיע אליו; לא רק מה יוגשם אלא איך ייעשה הדבר. פרק חייו היה כולו אות ומופת להתנהגות דמוקרטית, לטוהר מידות, לקבלת מרותו של רעיון ושל דעת הכלל. מסותיו ומאמריו על ענייני חברה ותרבות היו ספוגים רוח מחנכת. הוא האמין כי דור ראשון לקוממיות מוטל עליו לקבוע אמות מידה ודוגמות-עד שהדורות הבאים יתחקו עליהן, כדי ללמוד אורחות חיים של עם עברי עצמאי. היה רגיש במיוחד לסגנון התנהגותם, דיבורם ויחסיהם של מנהיגים, באשר כל מנהיג הוא מורה מדעת או שלא מדעת. משנתו החברתית וכישרונו להרביצה ברבים זיכו אותו במעמד רם בין מדינאי העולם ומנהיגי תנועת העבודה הבינלאומית.

את כל מאווייו להרמוניה ולדיוק השקיע בחרדתו לדיוק לשוני. תרומתו המכרעת של משה שרת לאוצר הלשון אינה מתמצית בחידושי ניבים, ששאב מנבכי השכלתו העברית והמזרחנית. הוא היה מצוין בסגנונו החטוב ובמבנהו המושלם של משפטו העברי. הרצאתו הייתה קולחת ברעננות מתמדת, ועל כל צעד ושעל צירוף מילים מפתיע, בלתי צפוי, רחוק משגרתיות. הוא גרס את השפה העברית לא כלבוש אלא כתוכן בפני עצמו, התגלמות עיקרית של רוח ישראל לדורותיו - הנצח שאיננו משקר.

ביבליוגרפיה זו אינה אלא מורה דרך המוליך לאוצר גדול ושופע. מי שירבה לקרוא בכתבי שרת יבוא על שכר גדול של הבהרת מחשבה ושכלול של ביטוי: ״יבוא דודי לגנו - ויאכל מפרי מגדיו״.

 

הערות



[2] משה שרת, משוט באסיה; הפרקים שבחר משה שרת לפרסם מתוך יומנו. קטעי הביקורת החריפים על מדיניותה הלוחמנית של ממשלת ישראל, שהשמיט, ראו אור ביומ"א.

 

העתקת קישור