1978

אבא אבן

  מבצע כינרת

משולב מתוך: אבא אבן, פרקי חיים א', 1978, עמ' 187-186

שר החוץ דאלס סח לי בשעתו, כי הוא ויועציו לא יגרסו כי אפשר לומר על מאזן הכוחות שהשתנה כל עוד לא שמעו שמטוסי ״מיג-15״ ראשונים אכן הגיעו למצרים. בתחילת דצמבר 1955 נתקבלה ידיעה זו. זו פעם ראשונה שמענו על דיונים בין הבית הלבן, מחלקת המדינה והפנטגון, שבהם העריכו ברצינות את מצבה של ישראל. שרת בא לוושינגטון לשיחות עם המימשל והוגד לו שעד ל-12 בדצמבר [1955] יקבל תשובה מנוסחת בקפידה על בקשותינו לנשק. מפי עיתונאים יודעי דבר, לרבות ג׳יימס רֶסטון, שמעתי כי התשובה לא תהיה שלילית בתכלית. לאחר-מכן נתחוור שארצות-הברית מתכוונת להציע לישראל ״עסקת חבילה״ שבמסגרתה נקבל משלוחי נשק מוגבלים, לרבות מטוסי סילון, מבריטניה, צרפת וארצות-הברית, תוך שאמריקה מפעילה את מיטב הדיפלומטיה שלה כדי להעמיס חלק גדול ככל האפשר מן המסחר הזה על שכם בעלי-בריתה. אנו לא היינו רואים בכך ניצחון. מצד שני, היה הדבר עשוי להפיג במידת-מה את תחושת הבידוד של ישראל ולבסס את העיקרון של מאזן כוח כיסוד במדיניות האמריקאית והמערבית. הואיל ודאלס ועוזריו יעצוני במפורש להשפיע על שרת שיחכה בוושינגטון לתשובה, הרי אין להעלות על הדעת שיכלו לתכנן תשובה שלילית בתכלית.

מה שהתרחש אחרי-כן הביא לידי ביטוי את המורכבות הטבועה במהותו של מצבנו. ב-10 בדצמבר 1955 ירו תותחים סוריים על סירות דיג ישראליות בים כנרת במאמץ למנוע מאיתנו את השימוש במי האגם וברצועת עשרת המטרים בחוף הצפוני-המזרחי, שנמצא תחת שליטתה של ישראל על-פי הסכם שביתת-הנשק.

רשאית הייתה ממשלת ישראל להגיב מתוך רגישות על פגיעה בריבונותה על האגם היחיד של מים מתוקים שכולו שלנו. אבל בכל תגובה צבאית יש איזה צורך ב״פרופורציה״. הסורים לא גרמו לישראלים כל אבדות במתקפתם ב-10 בדצמבר, אך כאשר חדרו כוחות ישראליים לשטח סוריה בלילה הבא, הניחו אחריהם 73 חללים סורים, 6 חללים ישראלים ועוד הרבה פצועים או נעדרים. היה בזה חיזיון מזעזע של טבח בלי שנעשה כמעט ניסיון להזהיר את דעת הקהל בעולם על נחיצותו ועל ממדיו.

״מבצע כנרת״ קטל, כמובן, כל סיכוי לתשובה חיובית על בקשתנו לנשק, אפילו הייתה תשובה כזאת קרובה לבוא. הקהילייה הבינלאומית נאחזה חלחלה ושרת שקע בדיכאון. גולדה מאיר, שרת העבודה, הגיעה אותו לילה לניו-יורק למסע נאומים ואישרה כי לא הייתה כל התייעצות מוקדמת לא עם משרד החוץ ולא עם שרים אחרים. בן-גוריון טיכס עצה עם עצמו בלבד. שרת סבור היה כי קביעת המועד מצד בן-גוריון גילתה, לכל המוטב, אדישות למאמצים הדיפלומטיים שלו, שאחרי הכל הוזמנו על ידי הממשלה; במקרה הגרוע ביותר, כך סבר שרת כמדומה, היה משהו מכוון מתחת לסף ההכרה בפעולה ששללה ממנו תקווה קלושה לניצחון דיפלומטי אישי. בשובו לישראל עתיד היה לומר, בקורטוב של הגזמה, ש״אפילו השטן לא היה יכול לבחור במועד גרוע מזה או בהקשר גרוע מזה לפעולה שכזאת״.

הַרגשתי-אני היא שאם היה עוד צל של אפשרות לשיתוף-פעולה מצד שרת עם בן-גוריון הרי עלה אותו סיכוי בלהבות בלילה ההוא בגליל. גם אני מופלא היה הדבר מבינתי איך יכול היה בן-גוריון ליישב שני קווי-פעולה:

מצד אחד, הרי ביקש משרת שיעשה מאמץ גדול כדי להשיג פריצת דרך לגבי בקשתנו לנשק.

מצד שני, נתן היתר למבצע צבאי שהדיו עזים עד כדי כך שלא יניחו כל מקום לתשובה חיובית.

סבור הייתי כי נפלה טעות בשיקול.