אבא אבן

 

מופת דרכו

מתוך: הירחון "מולד" כ"ג, בשלושים למות משה שרת

 

קדמונינו התלבטו בפירוש הפסוק: ״תוכו רצוף אהבה״, צירוף שאין לו אח במקרא. יש בו לרמוז על תכונת נפש המרפדת את אישיותו של אדם כמרבד זה, המכסה וממלא את כל מרחבי פנימיותו, בלי השאר סדק כלשהו. כזאת הייתה במשה שרת סגולת האהבה. היא הייתה עולה על גדותיה ושופעת לעברים: אהבת משפחה ורעים; אהבת חברים ותלמידים; אהבת כל תפקיד שהיה מתמסר לו; אהבת העם לדורותיו ותפוצותיו; אהבת הארץ הזאת על נופה ומראותיה, שמשה ושמיה, וחיי חירות הנרקמים בתוכה; אהבת מידות טובות ועיקרן - אמת, צדק, חברות, רוך וחמלה. ומידות אלה לא היו לו מצוות אנשים מלומדה, כי אם תרבות חיים שהיה נוהג על פיה ומתהלך לאורה.

בשניים היה משה מצוין בדורו: בכישרונו ובמידותיו. קל יותר להניח, כי יימצא פעם כישרון ככישרונו, מאשר להעלות על הדעת צירוף מיוחד זה של מידות. ומה ערכו של כישרון ומה כוחו בלתי אם ילווהו קול ממעמקים ותשרה עליו רוח ממרום?

ביום קיץ אחד לפני שש-עשרה שנה הוא עלה על הדוכן הרם ביותר שבקרב משפחת העמים והשמיע דברי הודיה של העם, שהגיע סוף סוף אל נחלתו ואל קוממיותו. למחרת השכמנו עם בוקר והרמנו את נס דגל המדינה על התורן - במעגל התרנים המסמל את ריבונותן ושוויונן של מדינות תבל. הייתה זו שעת שיא בפרשת חייו ושירותו. לא מקרה הוא, כי התמונה המצולמת של אותו מעמד מרבה כל כך להופיע בעיתונותנו. הרי לא הייתה שעת רצון כזאת בתולדות העם זה עידן ועידנים. ומה רבה וזרועת תלאות ומאמצים הייתה הדרך שהוליכה אל הרגע ההוא!

נדמה היה, כאילו כל ארבעים שנות פועלו הקודמות של משה שרת לא היו אלא מפעל התכוננות לקראת הרגע ההוא.

משה היה מופת עילאי למנהיג דמוקרטי. הוא ידע להיות נושא כהונה וכיצד להיות פורש ממנה, כיצד להיות מנצח בוויכוח בתוקף טיעונו הנמרץ, וכיצד לקבל מרותו של הכלל בשעה שפסקו הלכה כנגדו. תמיד היה רגיש להשפעה המחנכת של כל מוצא פה ומעשה ידיים של איש מנהיג, שרבים מתחקים על סגנונו ותכונותיו.

חלק לא מבוטל מדבריו של משה היה מכוון פנימה אל העם היהודי במולדתו ובתפוצותיו. כאן מתבלטים כיסופיו לחברה מתוקנת, שוחרת אצילות ויופי. הוא היה רגיש לכל עניין של איזון והרמוניה, באמנות, במוסיקה, בשירה, בספרות - ועל הכל במידותיו של אזרח עברי הנטוע בגבולו.

תרומתו הנכבדה של משה שרת לאוצר הלשון אינה מתמצית באותם חידושי ניבים ששאב מתחושתו הלשונית ומהשכלתו העברית והמזרחנית. הוא היה מצוין בסגנונו החטוב ובמבנהו המושלם של משפטו העברי. הרצאתו הייתה קולחת ברעננות מתמדת, ועל כל צעד ושעל מצאת צירוף מילים מפתיע, בלתי צפוי, רחוק מן השגרה. למשה הייתה השפה העברית לא לבוש, אלא תוכן בפני עצמו, התגלמות עיקרית של רוח ישראל לדורותיו - הנצח שאיננו משקר.

לא סוד הוא, כי הוא נסתלק מאיתנו אכול ספקות לגבי גורל המדינה. לאו דווקא לגבי גורלה בחומר אלא גורלה ברוח. הבין כי כל אדם וכל חוג של בני-אדם נתון תמיד לכוחות משיכה מנוגדים: הללו מושכים אותו למטה שיהיה נתפס לייצרו, והללו מושכים אותו למעלה שיהיה שואף אל פסגת אצילות, שאפילו אינו מגיע עדיה, הרי עצם החתירה לקראתה יש בה למלא את חיי היחיד וחיי הכלל תחושת ייעוד וסיפוק נפש. השאלה שהדריכה את מנוחתו של משה בסוף ימיו הייתה מקופלת במאמר קדמונינו: ״אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד הכוכבים״. לפנינו מופת של חיים, שיש בו לרומם אותנו עד הכוכבים. הנדע לנחול ולהנחיל מופת?

לא בחומר ולבנים ובמצבת זיכרון יש להבטיח נצח פועלו, כי אם בהקניית מופת חייו לרבים, בסיפור חייו, בכינוס כתביו, בחינוך הדור ברוחו.

אמרו רבותינו: ״לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז; קנה זה עומד במקום מים, וגזעו מחליף ושורשיו מרובים, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עימהן. כיוון שדממו הרוחות - עמד הקנה במקומו״.