19א', ב', ג', - הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 38-40

7-9.1.1952

                  הסכם השילומים עם מערב-גרמניה - דיון והכרעה

 

[דברי הכנסת ,10 עמ׳ 895־964. הדיון נמשך שלושה ימים בשלוש ישיבות]

 

19 ב'. פרוטוקול ישיבה [1]39 מיום 8.1.1952

 

 

היו״ר ז. שפר: אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת השלושים ותשע. אנחנו חוזרים לדיון על הודעת הממשלה בדבר שילומים מגרמניה.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים): אני שואל את היושב ראש אם אוכל לקבל רשות להודעה בשם סיעתי על מאורעות אתמול.

היו״ר ז. שפר: מסור בבקשה ליושב-ראש את ההודעה בכתב.

פנחס רוזן (המפלגה הפרוגרסיבית): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. היססתי זמן רב אם לקחת חלק בוויכוח זה בגבולות של 15 דקות, או בגבולות של 25 דקות, שמהן אני מוכרח וגם רוצה להקדיש חלק לחברי, חבר הכנסת הררי. לפי השיטה המקודשת של ויכוח סיעתי, אין הזמן הזה מספיק אפילו לרמיזות, ובוודאי לא לפיתוח רעיונות. אני בכל זאת מרגיש חובה לעצמי לקבוע את מקומי בוויכוח הזה.

בשמי-אני ובשם חברי, חברי הכנסת פורדר ואידוב כהן, אני מצהיר שאנחנו מקבלים תוך הסכמה כללית את הודעת הממשלה בעניין השילומים. אני רוצה גם להוסיף, שאני מצטרף לדברי חבר הכנסת לבון על ההתפרעויות שקרו אתמול. יש להזהיר את הדמוקרטיה הצעירה שלנו שאל תיפול בחולשתה, שתדע להתגונן בפני אותם הכוחות, שבשם החירויות המקודשות של הדמוקרטיה מתכוננים לערער את יסודותיה.

אני מקווה לשכנע בדברי את חבר הכנסת רימלט, שרצה לשכנע אותנו, ואולי גם את חבר הכנסת הררי. אך לפני כן אעיר שתי הערות ענייניות, רציונליות מאוד.

צריך שיהא ברור למעלה מכל ספק, וזה צריך להתברר במשא-ומתן שיתנהל בצורה זו או אחרת, בארץ זו או אחרת, שסכום השילומים יתקבל על הדעת. כפי ששמענו מפי ראש הממשלה, יהיה בסיס המשא-ומתן - וכזה הוא צריך להיות - תביעתה של ממשלת ישראל. אין יסוד לדברי חבר הכנסת בגין, כאילו יסוד המשא ומתן תהיה הצהרת אדנאואר, אם כי אני חושב שהממשלה הקודמת צדקה כשהביעה את שביעות רצונה מהצהרתו זו של אדנאואר.

אשר לתביעות האינדיבידואליות, צריך להיות ברור שהשילומים לא יבואו במקומם. אסור שהשילומים ידחקו את רגלי התביעות האינדיבידואליות, שאם אינני טועה, עליהן אמר אתמול ראש הממשלה שהן מגיעות לסכום של 6 מיליארדים דולר (שר החוץ מ. שרת: לא. זוהי הערכת נזקים) - על כל פנים, סכום התביעות האינדיבידואליות אינו נופל מן הסכום שתבענו כשילומים.

ועוד הערה עניינית: בכל הוויכוח הזה, שהתנהל מעל דפי העיתונות, מתקבל כדבר מובן מאליו שהשילומים ישולמו בסחורות. ייתכן מאוד שכך יהיה. ייתכן מאוד שצורת תשלום זו היא דווקא נוחה מבחינת האינטרסים של משקנו, בתנאי, כמובן, שהסחורות יתאימו לצורכי משקנו. אך אין זה מן הנמנע, לפי דעתי, שגרמניה תוכל לממן את השילומים האלה בצורת מלווה בינלאומי. על כל פנים, כדאי יהיה לעורר את הנקודה הזאת במשא-ומתן.

ועכשיו הערות ספורות על הנקודה העיקרית.

שמענו אתמול מפי חבר הכנסת רימלט מזמור שיר לאי-הרציונליות. שירה יפה מאוד. כל ציוני ידע את ערכה של אי-הרציונליות, התופסת מקום חשוב בחיי כל עם, וכן בחיי עמנו. כלום לא נלחמנו במתבוללים הרציונליסטים, והגינונו על הציונות האי-רציונליסטית? ואלה שעלו ארצה עוד לפני היטלר, ובלי כל קשר עם פוגרומים - המניעים שהביאו אותם לכאן היו בוודאי מניעים אי-רציונליים. והוא הדין לגבי רבים שבאו בעקבות פוגרומים. אך אי-אפשר להצדיק הכל באי-רציונליות.

לפעמים אני שואל את עצמי איך היה עם אחר מגיב בנסיבות דומות? אתם יודעים, חברי הכנסת, שלהיטלר היו מזימות לעקור גם עמים אחרים, אומנם בדרכים אחרות - על-ידי הרעבה, על-ידי העבדה, על-ידי סטריליזציה, על-ידי הפרדת משפחות וכו׳. והמטורף הזה, אילו היה סיפק בידו, היה גם מבצע את המזימות האלה. נניח שביצע טבח המוני של עם אחר - הנחה מדומה, ואולי דמיונית מאוד, אך אחרי מה שעלה בגורלנו שום הנחה אינה יכולה להיות דמיונית מדי - ונניח שבנסיבות דומות הייתה באה ממשלת גרמניה והייתה אומרת את מה שאומרים הגרמנים היום. כי מהם המניעים הדוחפים את אנשי ממשלת אדנאואר להציע את הצעתם, או נכון יותר, להיענות לתביעות שתבענו? אני חושב שפעלו כאן שני מניעים.

ראשית, הם מתביישים;

ושנית, רכשנו לעצמנו מעמד לא רק בתור מדינה, אלא גם בתור עם, ובעיקר בתור עם בארה״ב. אנו יכולים להופיע בתור גורם משפיע ומפריע בזירה הבינלאומית.

במאמר מוסגר רוצה אני לומר לחבר הכנסת חזן, שבפעם הראשונה שמעתי ממנו נאום שצלצל באוזני כנאום דמגוגי ביותר. אני אומר זאת במחילה מכבודו. כי אני מאוד מכבד אותו. ההכללה שהוא גורס כשהוא כולל את ממשלת אדנאואר בהגדרה הפשטנית של ״ממשלה נאצית״, ״גרמניה נאצית״, נעשית בוודאי בזכות אי-הרציונליות, אבל אי-רציונליות היא לפעמים גם פרימיטיבית מאוד, ופרימיטיביות היא לפעמים גם מאוד בלתי-תרבותית. הפראים, למשל, הם אי-רציונליסטים מופלגים; הם חיים את חיי הטאבו, ואתם מציעים לנו שנשים עלינו טאבו חדש. אבל אני חוזר להנחה המדומה שלי.

נניח שממשלה כזאת הייתה פונה לעם אחר שקרה לו את אשר קרה לנו, אם אפשר להעלות זאת על הדעת, והייתה אומרת: אנו מתביישים, אנו מתחרטים, אנו מודים באחריות הקולקטיבית שלנו, אנו רוצים לפצות אתכם על הנזקים החומריים והמוסריים שנגרמו לכם. ייתכן שאז היו האנגלים, או עם אחר, אומרים: אין אנו רוצים לקבל סחורות, אבל האם היו רואים במשא-ומתן על הצעה כזו פגיעה בכבודם הלאומי?

רבותי, מה מציעים השוללים? חבר הכנסת לבון אמר אתמול שאינם מציעים אפילו נקם. אני חושב שהם מציעים שאנו נטפח בלבנו רגשי שנאה ונקמה. איש מאיתנו אינו חופשי מהרגשות אלה. על כל פנים, אני איני יכול להעיד על עצמי שאני חופשי מהם, אם כי אינני מתפאר בהם. אבל אחרי שעלינו על הדרך הממלכתית, אחרי שרכשנו לעצמנו עמדה גם בתור עם ובתור מדינה, עמדה מדינית - אני אומר שאין אנו יכולים להסתפק בטיפוח רגשי שנאה ונקמה. אנו מצווים היום על מצוות נעלות יותר ונשגבות יותר מאשר מצוות ״לא תעשה״ חדשות בחיינו: אל תדבר, אל תנהל משא-ומתן, אל תשכח. מוטלים עלינו כיום תפקידים מרכזיים שעולים בקדושתם ובחשיבותם. על כל התפקידים והמצוות האחרים, וגם על המצווה לשנוא ולנקום. חבר הכנסת בגין מתגעגע לזמנו של ועד פינסק. אבל בזה טמון כל ההבדל: אנו חיים היום בתקופה אחרת, ואין אנו יכולים להסתפק בטיפוח רגשי שנאה ונקמה. מוטלת עלינו מצווה נשגבה ונעלה יותר - המצווה לבנות את הארץ. מי נותן לכם את הזכות לוותר על חובות שלדעת כולנו מגיעות לנו? האם הרגש הלאומי מחייב אותנו לוויתור זה מכיוון שיש צורך לנהל משא-ומתן? אילו היה נכון מה שאמר אתמול חבר הכנסת חזן מתוך הכללה פשטנית ביותר, שהם כולם נאצים, הייתי אומר: דווקא משום שהם נאצים יש לתבוע מהם את הגזל. אילו נהפכו לפחות למתוקנים, אולי אפשר היה לסלוח להם ולכפר על עוונותיהם. בעיני לא חשוב אם תשלומים אלה הם בחינת החזרת גזל - אם כי ברור שזה באמת החזרת גזל. אך גם אילו הייתי רואה אותם כדמי עונשין, כקנסות, לא הייתי מוותר עליהם, וודאי שלא הייתי מוותר לנאצים.

שמעתי אתמול בכבוד את דברי חבר הכנסת רימלט, אך במחילה מכבודו ומכבוד חבר הכנסת הררי ואחרים, שאינם מנצלים ויכוח זה למטרות פוליטיות מטעמים דמגוגיים - עלי לומר שהלך רוחם נראה לי לפעמים כחולני בדומה לטענה אחרת, שגם היא חולנית ומשונה מאוד, שכשאנו פונים לארה״ב בבקשת הענקה - אנו מופיעים בתור פושטי יד, והנה, טענה זו, כל כמה שהיא משונה, מתקבלת על דעתי יותר מן הטענה לוותר על השילומים, שלדרישתם יש לנו זכות טבעית-אלמנטרית, אם כי ראש הממשלה אמר שאין תקדים לדרישה זו במשפט הבינלאומי.

מוטלת עלינו אפוא מצוות עשה: לבנות את הארץ ולגייס את כל הסכומים שאנו יכולים להשיג לשם כך, ואין צורך לומר את הסכומים המגיעים לנו. אין לכנסת כל זכות לוותר אף על פרוטה אחת מסכומים אלה. אין לנו לראות דבר זה מבחינת ועד הקהילה בפינסק, אלא מבחינת מדינה. היה זמן, עד 1946, שחייתי באשליה שאפשר לבוא לידי הסכם עם האנגלים על עלייה בעלת ממדים גדולים. טענתי אז נגד בעלי ״תוכנית בילטמור״[2]: האם תסכימו, שבמוקדם או במאוחר תוקם בארץ קונסוליה גרמנית? רבותי! דרכה של מדינה היא דרך רציונלית, אם כי הכוחות שהביאו אותנו לכך היו אי-רציונליים. אין אנו יכולים להחזיק מעמד בין המדינות כיוצאי דופן. בתור עם, בתור קהילת פינסק, עוד יכולנו להיות יוצאי דופן, אבל בתור מדינה אנו מחויבים להתנהג כך שנהא מובנים לעולם החיצוני. באיזו זכות נדרוש תמיכה מאחרים אם נוותר על שילומים שהגרמנים נכונים להם? עלינו לבנות את הארץ ולגייס את כל הסכומים המגיעים לנו. אל לנו לוותר עליהם.

זלמן שזר (מפא״י): יושב-ראש נכבד, כנסת נעלה. מהיכן בלבול המושגים שירד עלינו בוויכוח הזה? ובכוונה מדבר אני על בלבול המושגים בלבד, ואיני מדבר על ההתנגדות, ובוודאי לא על השנאה, והצווחה והביום ועל כל השערורייה שהיינו עדים מזועזעים לה פה. על זאת לא אדבר אף מילה אחת. מהיכן זו נובעת - אני יודע. אני יודע שישנם כאלה שמכל תרי״ג מצוות הציונות לא נשארה בלבם אלא מצווה אחת, והיא: ״שנוא תשנא כל מה שממשלה זו עושה ושמדינה זו רוצה לעשותו״. אם זוהי הרמה המוסרית והציונית וזהו המעיין שממנו יונקת הנפש - אין לדבר על כך כלום בוויכוח הגורלי, הרציני, שהוא מוכרח להיות מכובד מאוד, העומד לפנינו עתה. לא על אלה שנאחזו בנושא על מנת להופכו ל״מריבה״, מפני שמצאו בו נתח שמן במה לפטם אותנו ואת עצמם, לשסות המונים במדינה הצעירה, בממשלת ישראל, בנו ובכל עתידנו.

אבל אני שואל את עצמי: מהיכן ירד השטן לחיץ בין קרובים? איך קרה כדבר הזה שאנשים המכובדים עלי עד מאוד, אנשים יקרים לי, שכל הזמן הרגשתי שהם מזדהים איתי ושאני מזדהה איתם, אחי ברוח, נציגי ספרות, נציגי אמנות, ואנשי מוסר בישראל, ואנשי דת, ואנשי מחנות ומרד הגטאות, שמאז ומתמיד הייתה להם הבנה לרוחנו ולנו לרוחם - מדוע ואיך נשתבשו המושגים וירד פתאום השטן לערבב דברים ולבלבלם, ולהקים בין לילה קיר בינינו, עד שחדלנו להבין איש את שפת רעהו?

בראשית דברי ברצוני לומר, שבקבלי את הכרוז הזה של אנשי הרוח ומורדי הגטאות,^[3] עמדתי לרגע דום מתוך דרך ארץ לחברים, וחשבתי מחדש על כל העניין, שמא אני בכל זאת טועה; ואני דורש מהם, שבהגיע אליהם הכרעת הכנסת, ובעת שיראו ידי מי הורמו בעדה, מי היא הממשלה שהציעה, ומי הכנסת שהחליטה - יעמדו גם הם על עומדם, כעמוד אח ליד אח, באותה מידה של דרך ארץ, ויחשבו גם הם מחדש, אולי טעו גם הם ואולי לא צדקו הפעם בשופטם.

וכשאני רוצה להבין מדוע הצליח השטן הפעם, אני אומר במלוא הכרתי: אין זאת כי אם אף אלה הם חבלי לידה של דרכי עצמאותנו החדשה, שהיא חדשה עוד לכל הדור בישראל. אלה הן השיניים החדשות הנחתכות בפי תינוק זה - מדינת ישראל - העומד לגדול, לחיות ולגלות את כוחו, וצמיחת השיניים הראשונות גורמת מתמיד כאבים מרובים לילד. כי אכן חדשה היא כל הדרך הזאת. ובשל החידוש המפתיע והמדהים לא הכירו אותו ולא עמדו על מהותו, וקיבלוהו כאחר, המירוהו וטישטשוהו וסירסוהו ותלו בו בוקי סריקי, דברים זרים ורחוקים שקשר אין להם ולכל הדרך החדשה הזאת של מדיניותנו, שהיא כולה פרי עצמאותנו.

כנסת נכבדה, היסטוריונים יהודים העמיקו לחקור את תולדות אחת הפורענויות הגדולות, המלוות את תולדות ישראל לאורך כל תקופות היותנו בין העמים, בימי הביניים ולאחריהם - את דבר הגירושים בתולדות ישראל, והם שאלו: מדוע גורשו יהודים מאנגליה, מפולין מגרמניה ומארצות שונות אחרות - עיר אחרי עיר? פרופ׳ דוד קאופמן בספרו ״די לעצטע פערטרייבונג דער יודען אויס וין״ - הגירוש האחרון של היהודים מווינה - ואחריו לא חדלו אחרים לשאול: מה גרם בכל פעם לשואה זו שתחזור ותתחדש לאורך כל ההתפתחות הכלכלית של אירופה? והיו היסטוריונים וכלכלנים שראו בגירושים הללו מעין חלק חוקי של ההתהוות הכלכלית הזאת. הם אמרו: מדוע דווקא אומה זו - האומה היהודית - היא מטרה לגזל ולגירושים, שפירושם שדידת רכוש? משום ששם הייתה שדידת רכוש באין מפריע. מדוע הפכו הגירושים כמין רֶפְרֵין-חוזר של שיר, לאורך דורות, ותמיד באותו ליווי של היסטריה ואיבה ושיסוי המונים עד אשר השנאה מסתיימת בגירושים? מדוע אין מרבים לגרש עמים אחרים, ומדוע היהודים הם שזכו לגירושים, לנישול וגזל, לגזל ונישול, לגזל ולגירושים כדבר-מה מתמיד על פני כל תולדות הגלות היהודית?

אתם יודעים מדוע? משום שהעם הזה, בקרב ארצות נכר, היה העם הבלתי-מוגן שאותו אפשר לגרש ואת רכושו מותר לגזול - משום שאיש לא יבוא לתבוע, לא היה כוח מדיני בעולם אשר יכול לקום ולתבוע: את הגזלה הזאת יש להחזיר - גם אם השודד יוחלש מאוד ויחזיר כל טרף לכל עשוקיו, בכל חיי גלותנו לא הייתה כלל אפשרית סיטואציה כזאת, שבה יכול מישהו לתבוע בשם הנגזל היהודי. זאת לא ידענו. ידענו פרעות וידענו התגוננות. ידענו הגנה עצמית. ידענו קידוש השם. ידענו שתדלנות וידענו גם היאבקות מרה מאוד. אולם ״שילומים״ לא ידענו. דרך זו ידעו רק עמים עצמאיים. כל ההיסטוריה העברית מימי טיטוס לא ידעה שילומים - משום שלא עצרנו כוח לדעתם. טיטוס לקח מאיתנו את היכולת לתבוע שילומים. צבא הגנה לישראל החזיר לנו את היכולת הזאת. זאת הפעם הראשונה עלינו על דרך של תביעת שילומים. זאת הפעם הראשונה. ואנו מברכים את היום שנזכה לפרי הילולים של עצמאותנו הצעירה, כי יחדל מלוא היתמות של גלויותינו. גם עוד בהיות רבים מבני עמנו בגלות, ואף אם ישתולל מאוד צורר בארץ אויבים - אחרת מעתה יהא הגורל.

אכן, ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם״^[4] - משום שקמה מדינת ישראל. היא התובעת את עלבונם; היא הדורשת את דינם. הקללה שרבצה על עמנו בכל דורות השכול, כי ״כל אוכליו לא יאשמו״^[5] - חדלה עם הקמת מדינת ישראל. מעתה אשוֹם יאשמו. זהו כל פירוש השילומים - ההיסטורי, החדש, המשחרר, ועליו רשאית להיות גאה מדינת ישראל. ואני אומר זאת ביום עשרה בטבת. המדינה, על-ידי עצם קיומה ועל-ידי מדיניותה, החזירה לעם ישראל מחדש את האפשרות הפנימית להגיד: ״כל אוכליו יאשמו״. מעתה יש דין, כי יש תובע - קמה מדינת ישראל.

לדורנו בישראל, לנו, לכולנו, גם לטובים ביותר שבקרבנו, זהו מושג חדש, מושג לא מוכר. אבותינו לא ידעוהו. לא ידעו זאת חברי הוועד העירוני בפינסק, אשר פה סיפרו עליו, לא יכלו לדעת זאת בפינסק, כי לא ידענו זאת בכל הגולה. לא מפני שדורנו טוב יותר מהם ולא חלילה משום שהם רעים מאיתנו. גם אחרי [פרעות] קישינב, גם אחרי פטליורה, לא ידענו, לא יכולנו לדעת כזאת - כאשר לא יכולנו לדעת צי מהו וצבא מהו ונציגות באו״ם מהי. ואנו יכולים לשמוח על שניתן לנו סוף סוף הדבר אשר בו רוצה כל עם עצמאי: יכולת לדבר בשער. אין פלא אם בשל גודל החידוש נתחלפו לנו היוצרות, ונדמה לרבים כי המדובר הוא על ״התפייסות״, או ״התרפסות״, או ״הליכה למרצחים״, או דבר-מה דומה שיש בו כדי להסביר את כל הזעזוע וכל הסקנדל, וכל הדיון הנסער, ואף של השערורייה הזאת.

עמים שנשדדו מדברים על קונטריבוציה וקנסות גם אחרי איבה רבה. כבר אמר הנואם שלפני, שהיטלר רצה להשמיד עמים אחרים וארצות אחרות. הוא לא רק רצה - הוא גם השמיד, הוא וצבאות גרמניה שקדמו לו. גרמניה ניהלה מלחמה עם צרפת - והיא שילמה אחרי חוזה ורסיי קנסות ורפרציות ושילומים, ועל-ידי כך, בכספי גרמניה, נבנו גלילות רבים בצרפת. צרפת דרשה יותר וקיבלה פחות. והרבה ממה שהובטח לא שולם, אולם הרבה מאוד גרמניה שילמה. האם חדלה צרפת בשל זו לשנוא את גרמניה? היא שנאה מאוד את ה״בּוֹש״ [כינוי לגרמנים בצרפת]. היא שנאה את ה״בוש״ לפני כן ושנאה אותו אחרי כן. האם משום כך עלה על דעת צרפתי לוותר על מה שחייבים לו ולא לדרוש טבין ותקילין מן האויב אחרי שנוצח? האם עלתה במוחו של צרפתי - כימני וכשמאלי, כאיש הרוח וכאיש המעשה - הדעה המסולפת והמסורסת, הייתי אומר הגלותית-יהודית, שאסור לקחת שילומים אלה, משום שכסף זה עבר דרך ידי ה״בוש״? הם שנאו - ולקחו, שנאו - ובנו, שנאו - וניבנו. כי שלהם הרכוש. מדוע יוגד לנו כי שילומים הם פייסנות? ממי לוקחים שילומים? האם לא מאויבים? תמיד לוקחים שילומים מאויבים - איך אפשר לקחת שילומים לא מאויבים? אחרי השתוללות האויב, אחרי הניצחון עליו, לוקחים את השילומים. מדוע אוסרים עלינו את אשר לא יעז איש לאסור על שום עם עצמאי? האם משום שאנו נשדדנו פחות? ראויים פחות? זקוקים פחות?

אכן, אני יודע עוד הבדל. וההבדל הזה גם הוא הגורם לתוספת בלבול המושגים. בשני תחומים שונים התהווה החיזיון ההיסטורי: את המלחמה הכריז היטלר על עם ישראל כאשר היה העם עדיין עם נטול מדינה - וישראל נפרע עתה מאויביו בדרישת שילומים כאשר אנו כבר עם בן-מדינה. על כן תוספת הערבוב ובלבול המושגים. אף אילו הייתה דרישת שילומים האל״ף והתי״ו בתוך כל מסכת התגוננותנו בגויים, שום במאי לא יכול היה לביים לנו את היכולת הזאת, כי אין תחליף למדינה.

עכשיו, משזכינו לכך, והאויב לא זכה וזממו השטני לא בוצע, אין כלל לתאר כי הוא יכול היה לבצע את כל זממו. היום הן אפשר להגיד זאת. אילו לא אנו, ״אנו״ במובן היסטורי יותר, אילו לא ״ביל״ו״ ו״עם עולם״,^[6] מְשַנֵי גורל ישראל מאז תרמ״ב, אילו לא הם אשר קמו ועזבו את גולת אירופה אז - כי אז היה חלילה היטלר בשנות שלטונו מוצא בציפורניו לא רק את ששת המיליונים, כי אם כמעט את כל עם ישראל. אילולא ״עם-עולם״ לא הייתה כלל קמה יהדות אמריקה על מיליוניה, שנמלטה מתוך שלטונו של היטלר לפני שקם. אילולא ״ביל״ו״ לא היה קם היישוב העברי בארץ-ישראל ולא הייתה כלל נוצרת המדינה שבאה להציל. היטלר היה מצנף סביבו, חלילה, כמעט את כל יהודי העולם. מה היה אז עלול לקרות ל[עם] ישראל? אבל שר ההיסטוריה העברית סיכל את המזימה של גדול צוררינו לפני שגמלה. קודמינו ואנו, שליחיו של שר ההיסטוריה, הננו היחידים בעולם, שניצחנו את היטלר לפני שנתגלה כל הארס שלו. אנו, בעצם עלייתנו מאירופה יצרנו את המבצר הכביר הזה, שאחרי-כן הפך למקום הצלה, לעלייה, לעצמאות, ליכולת לדרישת שילומים, ואנו מכניסים עתה לתוך ההיסטוריה היהודית את המושג החדש הזה של שילומים מאויבינו.

חברים, אני מקווה שדברי לא יסורסו. איש לא יחשוד בי שאינני מעריך את חשיבות עלייתנו והתיישבותנו וצורכי מדינתנו הצעירה. אולם לא בשל כך בלבד אנו דורשים את החזרת הגזלה. כסף שילומים זה שאנו תובעים מעַם היטלר ומצאצאי עם היטלר ומידידי היטלר, מעַם גרמניה כולו - ואני כולל את כל העם הגרמני, גם היריבים שבו יחד - כסף שילומים שלנו הוא, כי הלא אנו מכירים את הכסף הזה. אל יעז איש להגיד שזהו כסף זר, או טמא. זהו כסף יהודי. מאז שְפַּיְר וּמַגֶנְצָה^[7] ועד גְרֶנַדִיר-שְטְרַסֶה בברלין ועד לַנְגֶה-שְטְרַסֶה בפרנקפורט וצֶייל בלייפציג^[8] - כל זה כסף יהודי. בני ישראל, על המוניהם ודורותיהם, אספו אותו בזיעתם וביוזמתם ובמיטב יצירתם. כסף יהודי טוב הוא, וצורר ישראל שדד אותם. ומדינת ישראל קמה להוציאו מידי העם ששדד. הוא לא חולל ולא נטמא על ידי כך, כי אם קוּדַש על-ידי ייסוריהם ודמם של השדודים, וטוהר על-ידי רצוננו וכוחנו לא לוותר עוד על כבודנו ועל רכושנו. והוא טוהר כפליים באשר שפכנו את דמנו פה על עצמאותנו למען נהיה מסוגלים לדרוש שילומים. כסף זה, אילו ידעתי שאף פרוטה אחת ממנו לא תוקדש לעלייה ולהתיישבות ולביטחון המדינה, אילו ידעתי שאף מושבה אחת לא תיבָּנֶה ממנו, וכי נוציאו כולו למוזיאונים ולתיאטראות, הייתי אומר שנקבל כסף זה מפני ששלנו הוא, ומפני שאנו מצוּוִים ללמד את עמי העולם שפרשת יתמות האומה העברית תמה, וכי מטרתה של מדינת ישראל היא: מעתה כל אוכלינו יאשמו.

כי מדינה מיוחדת במינה אנחנו. אנחנו אומנם מדינת ישראל, מדינת תושבי ישראל האחראית לשלום אזרחיה כאן, אבל אנחנו מדינה - ובזה יחידותה, נבחרותה, sui generis - אנחנו מדינה שייעודה להציל גם את כבודם, חייהם, רכושם ועתידם של כל יהודי העולם. לשם כך נוצרנו. אנחנו צריכים להופיע בזירה העולמית גם כזרוע מגן לעם היהודי אף בהיותו בארץ נכר. על כן מכניסים אנו היום מושג חדש לתוך מלחמתנו היהודית: להסיר תו קלון, תו יתמות מעל האומה, להחליש את יתמותנו, משום שגדולה היא התמורה שנפלה בגורל העם, משום שעד עכשיו לא יכולנו - עכשיו יש יותר יכולת. ואל יגידו שיכולים להגן רק בחרב, וכי קונטריבוציה אפשר לקבל רק כאשר עומד הצבא החמוש. בכל אופן, תמוה לשמוע טענה זו מפי מאמיני השלום בעולם,^[9] מפי אלה החושבים שיש אפשרות להגיע ליישוב סכסוכי עולם גם בדרכים אחרות מאשר החרב. מפי אלה, לפחות, אל נא תישמע טענה זאת. תחת לחץ מדיני, בזירה בינלאומית ובדרכים דיפלומטיות, הגיעו אפילו לשינוי חלקי מדינות. בשעת השפעה מדינית ובשעת משחק כוחות ציבור שונו גבולות של ארצות, על אחת כמה וכמה שאפשר למדינה לקבל גם שילומים ולהוציא גזל מידי טורף בשעה שיש יכולת בזירה הדיפלומטית להשפיע, לדרוש ולנצח.

אכן חדשה הדרך ואין פלא כי העין עוד לא התרגלה להבחינה, כי אמונים על תכסיסי יתמות היינו דורות רבים, עד שַקַמתי מדינה, עד שַקַמתי אם לישראל.^[10]

שמואל מיקוניס (מק״י): כנסת נכבדה. המוני עם ישראל נסערים ומזועזעים מן המשא ומתן של הממשלה עם ממשלת הנאצים של בון. משא-ומתן פושע ושפל זה פוגע קשות בכבוד הלאומי של העם וזורה מלח על פצעי לבו השותתים דם. השכל הישר, הרגש היהודי והאנושי, מתקוממים בכל כוח נגד המגע של הממשלה עם יורשי היטלר וממשיכי דרכו בבון. העם איננו יכול לקבל את הנימוקים הצבועים והשדופים של הממשלה, המתבטאים בדחיקת בעיותינו הלאומיות אל תוך הנקב של הגרוש. נקב זה של הגרוש איננו שדה ראייתו של עם שוחר שלום ועצמאות; הוא היה ונשאר מפלטם האחרון של שליטי ישראל פושטי הרגל. הממשלה מבקשת מהכנסת אישור לכך שהיא תוכל בשם המדינה להושיט יד לידיה של ממשלת הבובות האמריקנית במערב גרמניה, לידיהם של הנאצים מבון המגואלות בדמם של מיליוני אחינו, והמתכוננים לחדש את זוועות היטלר נגד העם היהודי וכל העמים שוחרי השלום. הממשלה ודובריה בכנסת אינם בושים ואינם נרתעים מלהשמיע מעל במת הכנסת דברים על-כך, כי נאצים אלה ״יעזרו לנו״ לבנות את המדינה על-ידי מה שהם קוראים ״שילומים״. לזאת הם קוראים ״שיקולים ישראליים״ העשויים, כביכול, להשפיע רק ״טובות וישועות״ על העם והמדינה.

כל בר-דעת חייב להציג לעצמו את השאלה: איך זה קרה, כי ״שיקולים ישראליים״ אלה, כביכול, מזדהים באופן הרמוני כל-כך עם השיקולים של טרומן, צ׳רצ׳יל ואדנאואר? יותר מזה: איך זה קרה, שהיוזמה למשא-ומתן בין ממשלת ישראל לבין ממשלת בון הניאו-נאצית, שהוא לפי קביעתם של דוברי הממשלה ״שיקול ישראלי״ - שיוזמה זו באה דווקא מעבר לים ומחוגים המעודדים נאציזם ואנטישמיות? מסתבר שמשהו אינו בסדר בעניין ״השיקולים הישראליים״, וכי נימוק דמגוגי זה, המכין להחשיד את המתנגדים העקביים למשא-ומתן עם יורשי היטלר ב״אנטי-ישראליות״, נועד לאחז את עיני העם ולהסיחו מהבגידה הלאומית של חסידי המשא-ומתן המחמיר הזה.

לפני כמה ימים בלבד כתב ה״ניו-יורק טיימס״, כי בתוקף ״לחץ שקט״ מוושינגטון תיכנס ממשלת ישראל למשא-ומתן עם ממשלת בון. ״לחץ שקט״ ולא שקט מוושינגטון קיים, כידוע, זה מכבר, אולם הוא נעשה תקיף ביותר בזמן האחרון דווקא בתוקף הצרכים הדוחקים במדיניות המלחמה של שליטי ארה״ב, בתוקף רצונם להחיש את הקמתו של ה״וךמכט״ [הצבא] הנאצי במערב-גרמניה.

עובדה מכרעת זו וכל פרשת המשא-ומתן של נציגי ממשלת בן-גוריון עם ממשלת בון בשנה האחרונה מפגינים באופן הברור ביותר, כי אין למשא-ומתן זה ולא כלום עם האינטרסים האמיתיים של עם ישראל ומדינת ישראל, כי משא-ומתן זה הוא באינטרס הפושע של מציתי המלחמה האמריקניים-בריטיים, המקימים לתחייה את הנאציזם במערב-גרמניה.

זיון גרמניה המערבית הוא, כידוע, מאבני היסוד של מדיניות הכנת המלחמה של הגוש האמריקני-בריטי. אלה רואים את הפרוטקטורט של בון כספק הראשי של בשר תותחים, כנפחיית הנשק החשובה ביותר למלחמות כיבוש, וכבסיס היסודי לתוקפנות אנטי-סובייטית באירופה. מטרתם היא להקים במהירות את הצבא הנאצי ואת הפוטנציאל הצבאי-כלכלי של מערב-גרמניה.

אולם בעניין זה נתקלים מציתי המלחמה בהתנגדותם של העמים שטעמו את טעם הכיבוש וההשמדה של חיות הטרף ההיטלריסטיות. שליטי ארה״ב מחפשים כל דרך לשבור התנגדות זו. אחד האמצעים לכך הוא גם משא-ומתן והקמת יחסים דיפלומטיים בין ממשלת ישראל וממשלת בון הנאצית. התוכנית השטנית של טרומן ואדנאואר היא לקבל הכשר ״יהודי״ ליורשי היטלר, להחייאת הנאציזם במערב גרמניה - דווקא מממשלה יהודית, דווקא מתחומי העם היהודי, שהיה הקורבן הגדול ביותר של ההיטלריזם.

זוהי המשמעות החמורה, הפוליטית והמעשית, של המשא-ומתן בן-גוריון- אדנאואר. הממשלה מנסה לטשטש את חומרת הצעתה ואת משמעותה ההרסנית לאינטרסים הלאומיים שלנו בטעמים של ״תכלית״. רק ממשלה מנותקת מן העם, ממכאוביו ומשאיפותיו, יכולה לפעול כפי שפועלת ממשלת בן-גוריון. העם דוחה בשאט נפש את ה״תכלית״ הזאת ואת מזימת טרומן-אדנאואר-בן-גוריון לשלבו בתוכניות האפלות של החייאת הנאציזם, של הקמת צבא הרוצחים במערב-גרמניה.

העם בישראל, והמוני היהודים בעולם יחד עם כל העמים שסבלו מזוועות היטלר, רואים תכלית אחרת - תכלית של מניעת המלחמה ומניעת הקמתן של פלוגות-המחץ הנאציות למטרת מלחמת-עולם שלישית. לא בן-גוריון עם ממשלת בון הנאצית במסווה של ״שילומים״ עומד על סדר-היום של עמנו, כי אם הבטחת התנאים שלא תחזור השואה של ימי היטלר.

אילו הייתה ממשלת בן-גוריון ממשלת העם ולא ממשלת בובות אמריקנית, לא הייתה באה בהצעה שפלה זו, לא הייתה עושה פרסומת ל״דמוקרטיזם״ של אדנאואר, לא הייתה מטשטשת את המתרחש ומתהווה בגרמניה של ממשלת בון בניצוח מציתי המלחמה האמריקניים-בריטיים. אל תמדוד הממשלה את העם במידתה היא. אין לקנות את העם ולהוליכו אל המחנה הנאצי במחיר ״שלושים שקל״ [כפי שקיבל יהודה איש קריות].

הבעיה העומדת לפני עמנו נוכח הסכנות לשלום העולם, הנובעות ממדיניות התוקפנות של הגוש האמריקני-בריטי, היא לנצח בחזית הפיצויים המוסריים פוליטיים, כי רק ניצחון זה מבטיח גם פיצויים חומריים. עמנו, ככל העמים, מעוניין שיוגשם הסכם פוטסדם של חמש המעצמות הגדולות, שהוא היסוד הפוליטי והחוקי להבטחת שלום אירופה. הסכם זה קבע את התוכנית החדורה אחריות היסטורית לשלום העולם, שקוויה היסודיים הם:

1) מיגור הנאציזם ועקירתו מן השורש;

2) מיגור המיליטריזם הגרמני ופירוק נשק מלא של גרמניה;

3) חיסול המונופולים והקרטלים הצבאיים-כלכליים;

4) הענשת פושעי המלחמה;

5) דמוקרטיזציה של גרמניה בכל שטחי החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים.

מי הפר ומפר יום יום הסכם חיוני זה? האם לא ה״בוסים״ והידידים האמריקניים של ממשלת ישראל? האם לא השותפות הפושעת של טרומן-צ׳רצ׳יל-אדנאואר? המוני עם ישראל יודעים גם יודעים מי מקיים הסכם פוטסדם. המוני העם יודעים כי ממשלת בריה״מ קיימה אותו לכל פרטיו בתחומי הכיבוש הסובייטי. ממשלת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית, הלוחמים האנטי-נאצים המובהקים בהנהגת וילהלם פיק^[11] וגרוטוֹול, הם אשר קיימו, בעזרת שלטונות הכיבוש הסובייטים, את הדמיליטריזציה, הדנאציפיקציה והדמוקרטיזציה של מזרח-גרמניה. הם חוקקו את חוק הגנת השלום ואת החוק נגד הגזענות והאנטישמיות, ומקיימים אותם הלכה למעשה.

ממשלת בן-גוריון התייצבה יחד עם אדוניה מוושינגטון נגד מדיניות זו של הבטחת השלום ומניעת תקומתו של המיליטריזם הגרמני התוקפני. המליצה השגורה בפי שר החוץ שרת על ״חרדתו נוכח זיון גרמניה״ אינה יכולה לכסות על העובדה, כי ממשלת ישראל תומכת תמיכה פעילה במדיניות המלחמה של טרומן-צ׳רצ׳יל, במדיניות הברית האטלנטית התוקפנית, שהיא מדיניות זיונה של גרמניה. ולא רק תומכת, אלא הכריזה בגלוי על נכונותה להצטרף לברית פושעת זו של מציתי המלחמה. זאת הסיבה לאותה תופעה מסוכנת, שממשלת בן-גוריון התגלגלה עד לשערי בון הניאו-נאצית. זאת הסיבה לדיון גורלי זה בכנסת ולהצעת הבגידה הלאומית של משא-ומתן עם אדנאואר, המסעירה את העם.

כנסת נכבדה, ראש הממשלה ״בישר״ לנו שאדנאואר התחייב בכתב לבצע ״שילומים״. שרי ממשלה מסוימים ונציגי המיליונרים היהודיים האמריקניים מציינים את אדנאואר כדמוקרט, ומנסים לטהר את השרץ הנאצי. אולם העובדות מטפחות על פניהם ועל תעמולתם הצבועה. אדנאואר, וממשלת בון הנאצית ככלל, מבצעים את כל הפעולות למען החייאת הנאציזם במערב-גרמניה. האם אין זה ידוע כי הם גייסו כבר 450 אלף מחיילי וקציני היטלר? האם לא בחסותם וביוזמתם חגגו לפני כחודשיים עשרות ארגונים נאציים בגרמניה של אדנאואר את יום השנה ה-13 להצתת בתי-הכנסת היהודיים בגרמניה בליווי תזמורות ומקהלות שהשמיעו את שיר ״הורסט-ווסל״ [הנאצי]? האם ״ברית-החיילים הגרמנית״ ופורמציות נאציות אחרות אינן מכריזות בגלוי ובחופש מלא, כי ״תאי הגזים, המשרפות ומחנות הריכוז של היטלר היו יעילים ומועילים״? את עיני מי רוצה הממשלה לסנוור? את עיני העם הזה, אשר חזה מבשרו את כל הזוועות האלה, אשר עבר את מיידנק ואושוויץ, את טרבלינקה וגטו ורשה? אל העם הזה אתם באים בהצעת משא-ומתן עם ממשלת הנאצים של בון?

לא יעלה הדבר בידיכם. העם בישראל לעולם לא יהיה במחנה אחד עם הנאצים. עמנו לא יתייצב בחזית הפושעת של טרומן-צ׳רצ׳יל-אדנאואר, המתכננת התקפה על ידידי השלום ועצמאות העמים, על בריה״מ ומדינות הדמוקרטיה העממית.

אנו הקומוניסטים, וכל כוחות השלום והדמוקרטיה בעולם, רואים את בעיית גרמניה קודם-כל כבעיה של עקירת הפשיזם והמיליטריזם הגרמני. בפיתרונה החיובי של בעיה זו תלוי בהרבה שלום העולם ושלום עמנו בכלל זה. לכן, מעריכים אנו בחיוב רב את המדיניות האנטי-נאצית העקבית של ממשלת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית [המזרחית] ואת מאבק הכוחות האנטי-נאציים במערב-גרמניה נגד חידושו של ה״וורמכט״ הנאצי על-ידי ממשלת אדנאואר.

כל משא-ומתן עם ממשלת בון אין לו משמעות אחרת אלא הכרה דה-פקטו, לפחות, בממשלה זו שהיא ממשלת יורשי היטלר וממשיכי המיליטריזם הגרמני הרצחני. כל משא-ומתן כזה ישמש עידוד ״יהודי״ לכוחות הנאציזם והרֶוַונְש במערב-גרמניה, ישמש הכשר ״יהודי״ לחידוש קלגסי היטלר. זוהי המשמעות המעשית של הדבר. אדנאואר ואדוניו האמריקניים רוצים בעד תשלום סמלי לקבל הסכמה ״יהודית״ להמשכת הטקטיקה הרצחנית של היטלר. הם רוצים לשתף את ישראל במחנה המלחמה של יורשי היטלר, המכינים שואה חדשה לעמים ולעם ישראל במיוחד.

הממשלה, המציעה לנו זאת, גולשת לתהום הבגידה הלאומית הגדולה ביותר בתולדות עמנו. הממשלה הזאת, אם תמשיך בדרך הזאת, תיכנס להיסטוריה של המדינה כממשלה יודנרטית.

עם ישראל רוצה בשלום ונאבק למענו. העם רוצה להבטיח את עצמאות ישראל ואת עתידו החופשי. העם ישיג את המטרות הנאצלות האלה על-ידי מאבק משותף עם כל העמים שוחרי השלום, עם מחנה השלום העולמי, אשר בראשו בריה״מ הסוציאליסטית. העם דוחה כל משא-ומתן עם ממשלת הנאצים של בון. אנחנו נדרוש הצבעה שמית בשאלה גורלית זו. יהיה כל חבר כנסת אחראי באופן אישי להצבעתו זו. עם ישראל לא יסלח לאלה אשר ירימו ידם בעד משא-ומתן עם ממשלת הנאצים של בון, אשר יתנו ידם לאקט קלון זה למדינה, שמחולליו הם טרומן, אדנאואר ובן-גוריון.

מרדכי נורוק (המזרחי): בית גבוה, אני מדבר באופן אישי ולא בשם מפלגתי. אני מודה למפלגתי וגם לחברי הקואליציה הנכבדים, שמצאו לנכון לתת לי ידיים חופשיות.

קודם-כל אני מרגיש צורך נפשי להביע את צערי העמוק על ההופעות המעציבות, מחוץ לכותלי הבית הגבוה הזה, שהיינו עדים להן. אי-אפשר להשפיע על נבחרי עם באיומים ובאבנים. אצלנו, ברוך השם, שלטון פרלמנטרי דמוקרטי. למרות שאני מתנגד בלב ונפש למגע ישיר עם המרצחים, אני מגנה נקיטת אמצעים כאלה.

יש הבדל גדול בין דעת הקהל, החשובה ויקרה בעינינו מאוד, ובין ארגון הרחוב והסתתו. הסיסמה היחידה צריכה להיות: כבוד הכנסת הריבונית של מדינת ישראל. הזכירו אתמול שמות אנשי רוח ואישי ציבור, גם בשמם אני שולל את הגישה הזאת.

ובכן, אשר יגורנו בא לנו: ממשלת ישראל דורשת הסכמת הכנסת למגע-ומשא ישיר עם מרצחי עמנו, לשבת על-יד שולחן אחד עם החיות הטורפות בדמות אדם, אשר הרגו, שרפו וחנקו לפי תוכנית מסוימת ובאכזריות נוראה את רוב בניינו של עם ישראל, והחריבו את קהילות-הקודש הוותיקות והמפוארות ביותר בישראל. ״והכסף יענה את הכל״?^[12] באמתלאות שונות רוצים למצוא הכשרים והיתרים גם בשביל ישראל לטהר את השרץ הגרמני בק״ן טעמים. אומרים שאין זאת סליחה וכפרה. לדאבוני, סברה זו היא אך ורק הונאה עצמית ואחיזת עיניים. קודם דיברו על ״פיצויים״, אחר-כך החליפו זאת בביטוי נוח יותר: ״שילומים״. אבל הכל יודעים זאת, שהצד השווה שבשניהם - פיצויים או שילומים על-ידי מגע ישיר - התחלת סליחה והכרת ישראל בגרמניה.

אל נא ידברו על כך, שתביעתנו מגרמניה היא צודקת, ואל יבואו באמרה ״הרצחת וגם ירשת?״ לא על כך הוויכוח. הוויכוח הוא על מה שגרמניה תובעת מאיתנו כתמורה. תמורה זו, בצורה זו או אחרת, היא קיום יחסים תקינים עם גרמניה, היא אותה החנינה שנתנו המעצמות הגדולות זה לא כבר לפושעי המלחמה היותר קשים.

ואם מישהו מסופק בכך, הרי לפניכם הסטנוגרמה של הישיבה החגיגית של הבונדסטג בבון, ששלח אלי פאול ליבֶּה, נשיא הרייכסטג האחרון. מעניין נאומו של פון בְּרֶנְטַנוֹ,^[13] מי שהשתתף גם בוועידה הבין-פרלמנטרית בקושטא וגם היה ראש המשלחת בפריס, גם הוא הצהיר: ״מידת ההוקרה שלנו ביחס לאזרחים היהודים תיקָבע על-ידי מידת ההוקרה שאנו דורשים בשבילנו״. זוהי תשובה ברורה לאלה הטוענים שאין כאן סליחה וכפרה. המרצחים דורשים יחס של הוקרה וכבוד אליהם מצדנו. זוהי תמורת הכסף. אלה הם הפתקאות לסליחה ולכפרה, ^״Ablasszettel״ לאצילים, ה-״Raubritter״ (אבירי העושק) של ימי הביניים. ומה אמרו המתוקנים שבהם, אדנאואר וליבה? אדנאואר מבטיח ליהודי גרמניה שוויון זכויות. השמעתם: שוויון זכויות! זוהי החרטה והרהורי התשובה שלו ותגובתו על השואה האיומה. ומה אמר ליבה? ״אנו מאוחדים בייחוד עם היהודים שנולדו כמונו כגרמנים. הם נתנו לנו את [המשורר הנרייך] היינה, מנדלסון ורתנאו״.^[14]

אני מאמין בזה, שלפני שלוש שנים - ובוודאי עוד לפני הקמת המדינה - הייתה אפשרות למצוא איזה מוצא, שהמעצמות הגדולות והאומות המאוחדות יכללו את תביעותינו לחוזי השלום, כדי שלא נצטרך לבוא במגע ישיר עם המרצחים, אני עבדכם דרשתי, חזרתי ודרשתי זאת, לפני שנים רבות בכל המוסדות העליונים של עמנו: בכנסת, בקונגרס הציוני, בוועד הפועל הציוני, בקונגרס [היהודי] העולמי. הוברר עתה שהממשלה החמיצה את המועד המתאים להגיש תביעות מדינתנו לוועדת הפיצויים הבינלאומית בבריסל, שסיימה את פעולתה עוד ב-1949. הטענה, שלנו לא הייתה סמכות להגיש תביעת פיצויים הואיל ומדינתנו לא השתתפה להלכה במלחמה נגד גרמניה - אין לה על מה להישען. מצרים, למשל, לא השתתפה אף היא במלחמה נגד גרמניה, ופקיסטן אף לא הייתה קיימת עדיין בשנות המלחמה, ובכל זאת הגישו שתי המדינות האלה תביעות לפיצויים (שר החוץ מ. שרת: וכמה קיבלו מצרים ופקיסטן?) - אותי מעניין הדבר מבחינה עקרונית, אדוני שר החוץ. הזכות ההיסטורית להסיר את המחיצה בינינו ובין המרצחים הייתה בלי ספק שייכת לסוכנות היהודית, שמצאה כראשונה לנכון לשלוח את נציגיה לארץ הטמאה ולהקים שם נציגות קבועה לשם ״רצחת וגם ירשת?״ בזה הוציאו את הנשק המוסרי מידינו והראו לדעת גם למרצחים, גם למעצמות ולכל המוסדות הבינלאומיים, שהיהודים מוכנים בעצמם למגע ישיר עם המרצחים. מנציגי הסוכנות ראו וכן עשו בהמשך הזמן גם נציגי מדינת ישראל, שיצאו לגישושים לארץ הדמים. בזה נתנו מנהיגי עמנו פתחון פה ליחידים למסחר עם הגרמנים. עכשיו רוצים לפתוח לרווחה את השערים. ״אם בארזים נפלה שלהבת...״ ולא זו בלבד: בשנים האחרונות קנו בגרמניה סחורות - צינורות למים ופסים לרכבת - אם לא במישרין הרי על-ידי מתווך מארץ נייטרלית, אבל בידיעה ברורה על דבר מוצא הסחורה. על-ידי מעשים כאלה הותרה הרצועה.

רק לפני חצי שנה פנתה הממשלה למעצמות הגדולות, אך לדאבוננו איחרנו את המועד. לפני שלוש שנים הייתה אווירה אחרת בעולם והיחס למרצחים היה כראוי להם. עכשיו מראים להם כולם פנים מאירות ורוצים לנצל אותם לבשר תותחים כלפי המזרח. הגענו אפילו לחנינת הנאצים, פושעי המלחמה הקשים ביותר, על-ידי ארה״ב ואנגליה. במצב כזה ברור שאין לקוות שהמעצמות יעשו דבר-מה למעננו.

והנה מציעים לנו עתה מגע ישיר. סוד גלוי הוא, שמלאכתה של ממשלתנו נעשית על-ידי אחרים, על-ידי אחד מראשי הסוכנות [ד"ר נחום גולדמן], שטען לפני שלוש שנים שהצעתנו לפנות למעצמות הגדולות היא דון-קישוטיות ובטלנות.

וכאן מילה אחת לידידי הנכבד, חבר הכנסת לבון, על דבר הרצל. הייתה לי הזכות לנסוע במחיצתו של הרצל לאחר ביקורו אצל פלווה מגבול רוסיה עד לברלין. הרצל אמר לי אז: ״התגברתי על רגשות נפשי והלכתי לפלווה כדי להציל את קיומו של רוב מניינה ובניינה של ההסתדרות הציונית״. ובאמת, בהשוואה לשואה הנאצית היה הפוגרום בקישינב משחק ילדים, והרצל לא דרש פיצויים אלא פנה לרשות המוסמכת בדבר רישיון לפעולה ציונית.

חבר הכנסת לבון מתרעם על שאני נמצא בחזית אחת עם סיעות שונות, שמחשבותיהן אינן מחשבותי. אני מתפלא על כך שאיש כחבר הכנסת לבון מתעלם מדברים אלמנטריים בפרלמנטריזם. אפשר לראות בכל הפרלמנטים בעולם, שצירים בעלי השקפות שונות תומכים בשאלות שונות, כל אחד מתוך כוונות וסיבות שונות. כך הוא הנוהג גם בכנסת שלנו. אומנם, אינני מסופק שכולם דורשים את טובת המדינה. אך לדעתי, אומרי ההן עושים שגיאה פטלית, שגיאה היסטורית לדורות.

ועכשיו אנו עומדים במבחן היסטורי רב האחריות. חובתי להזהיר בשעה השתים-עשרה, כאשר עם לבבי. אל נשכח שכל העם הגרמני, יוצר האנטישמיות מאות בשנים, אשם בשואה הן מגרמניה המערבית והן מגרמניה המזרחית. איפה היו מיליוני הסוציאליסטים והקומוניסטים שהצביעו לרייכסטג האחרון? הם לא נקפו אצבע.

וכל מגע ישיר הוא חילול זכר הקדושים וגיבורי הגטאות ופגיעה קשה בכבודו המוסרי של עם ישראל. כסף לא נקבל בכלל, אולם ניעשה לסוכנות להפצת סחורות מגרמניה, אשר דם יהודי עודו נוטף ממנה. ובקרוב תקום ממשלה ניאו-נאצית שתבטל את כל ההסכמים - כפי שעשה ה״פיהרר״ הארור ביחס למעצמות - אחרי שאנו ניתן את ידינו להכשיר ולטהר את ארץ הטומאה עם סיסמתה הצבועה ״שלום עם ישראל״, הנחוצה לה עתה לטובתה.

מן הצד המוסרי זוהי שואה לאומית, קטסטרופה רוחנית-מוסרית גדולה לעם ישראל, שלא הייתה עוד כמוה. המרצחים השמידו שליש מגוף האומה, הם גזלו מאיתנו הכל, אך לא את כבודנו, ועכשיו אנו מגישים להם בעצמנו את כבוד ישראל ואת נפש ישראל. אין אנו יכולים להכריח את שונאינו שיאהבו אותנו, אך בידינו להכריחם שיתייחסו בלבם בדרך-ארץ אלינו.

נבחרי עם ישראל, יש להתחשב במה שיאמרו הגויים, שהנה מכרנו את הבכורה, את כבוד עצמנו - ולמה יאמרו בנינו: ״מדוע חיללתם את זכר גיבורינו וקדושינו?״ בשנת 1933, כאשר עמדה השאלה להציל את יהודי גרמניה ולהעבירם ארצה, הוחלט בכל זאת בוועידה קודמת לקונגרס [היהודי] העולמי בז׳נבה, על-פי יוזמתו של ד"ר סטיפן ווייז ושל עבדכם, להכריז חרם על גרמניה - וזה לפני הרצח האכזרי.

יש עוד תקדים מעניין. היה עם קטן באירופה, בעל תרבות נמוכה מאוד, עם של רועי-חזירים - העם הליטאי. וכאשר הפולנים ערכו את הפוטש על-ידי הגנרל ז׳ליחובסקי וכבשו את וילנה, הבירה הליטאית, ולא השמידו את אחיו ולא פגעו בהם לרעה, הכריז העם הליטאי חרם על פולניה, ולא היה לו שום מגע ומשא איתה, עם השכן הגדול והקרוב ביותר. ורק אחרי שנים רבות הכריחו הפולנים את ליטא בחרבם לבוא איתם במגע רגיל. ואנו - מה נענה על זה?

״שנו רבותינו: כשצרו מלכי בית חשמונאים זה על זה, היו מורידים בכל יום ויום בחבל לאלה מבחוץ החומה דינרים בקופה והיו מעלים להם תמידים [כבשים לקורבן התמיד]. פעם שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה״.^[15]

אחי ואחיותי, נבחרי עם ישראל, אל תעלו את החזיר המרצח לחומתנו, לחומת היהדות המוסרית, שלא ינעץ ציפורניו בכבוד האומה ותזדעזע חס ושלום ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. זיכרו, שמימי קיומה של הכנסת הריבונית במדינת ישראל לא עמדה לפנינו בעיה רצינית כזאת. עיני כל ישראל נשואות אלינו, ואולי גם עיני הדורות שעברו והעתידים לבוא. דמויותיהם היקרות של הקדושים, הטהורים והגיבורים עומדות לעינינו. חוסו על כבוד ישראל. אם תלוי הדבר במגע ישיר, נוותר על השילומים. אל תביאו ״אתנן זונה ומחיר כלב״^[16] לבית ישראל. אנו דורשים: אנא, הימנעו מכל מגע ישיר עם המרצחים. יחס כזה הוא נקמתנו. זיכרו ואל תשכחו שההיסטוריה תוציא את משפטה עלינו. ינצח מוסר היהדות על החשבון החומרי. יהי רצון שלא נבוש ולא ניכלם בפני הדורות שיבואו אחרינו.

היו״ר ז. שפר: הישיבה נפסקת. אני מזכיר שלאחר ההפסקה תתקיים ישיבת ועדת הכנסת.

 

הישיבה נפסקה ב-19.00 ונתחדשה ב-20.35

 

היו״ר ח. למדן: אני מתכבדת לחדש את הישיבה. רשות הדיבור לחבר הכנסת ספיר, ואחריו לחבר הכנסת ארן.

יוסף ספיר (הציונים הכלליים): כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. בראשית דברי, בהזדמנות הראשונה הניתנת לנו בזה על-ידי היושב-ראש, ברצוני למסור בשם סיעתנו את ההודעה הבאה בקשר להופעה העגומה מאוד והחמורה מאוד, שהיינו עדים לה אתמול בבניין הכנסת, בבית הנבחרים של העם היושב בציון. יהיו הנסיבות מה שיהיו, לא נוכל להשלים בשום אופן ובשום תנאי, שמעשה תוקפנות ואלימות נגד הכנסת ישמש אמצעי השפעה או לחץ עליה. הסכנה הנשקפת ממעשים אלה לריבונותה של הכנסת ולחיים הממלכתיים התקינים שלנו, צריכה לשמש אזהרה חמורה לציבור ולמנהיגיו.

ולעצם הדיון: נכון הדבר, שיש לדון בכל בעיה דיון רציונלי, אך יהיה זה משגה אם נתעלם ממשקלם ומחשיבותם של היסודות האי-רציונליים, היוצרים לעיתים קרובות מאוד את היסוד להתפתחות היסטורית.

חברנו חבר הכנסת רימלט פנה אמש אל חלקי הבית השונים וביקש לא לסחוב את הוויכוח הזה לתוך החשבונות המפלגתיים הפוליטיים. לצערנו הרב לא חבר הכנסת רפאל ולא חבר הכנסת לבון לא שעו לפנייה הזאת. חבר הכנסת רפאל ניסה לחפש חטאים וחוטאים לא בסביבה שלו. הייתי מרשה לעצמי לייעץ לו לחטט במזוודה המוסרית שלו. חבר הכנסת לבון, אפשר לומר שבדבריו היו ניכרים דברי אמת, אך אלה היו הדברים שלא אמר. כי בדברים שאמר הוא אולי לא היה משוכנע בעצמו ולכן לא יכול לשכנע גם אחרים. החידוש האחד שבדבריו הוא שימת הדגש בהצהרתו של מר אדנאואר כאילו יכולה היא לשמש יסוד יחידי לאפשרות של משא-ומתן, כי היא נותנת בפעם הראשונה לעם היהודי איזה סיפוק מוסרי. אל עניין זה עוד אחזור בהמשך דברי. אני רוצה לשלול שלילה מוחלטת את ניסיונו של חבר הכנסת שזר לחלק את הבית הזה לשני חלקים: האחד טוב והאחד לא טוב; זה שמצביע עם הממשלה הוא טוב, וזה שמצביע נגד הממשלה הוא לא טוב. ולדבריו של חבר הכנסת רוזן ברצוני להעיר על נקודה אחת שלו: אם היה צורך בהוכחה, שבאקט זה של החלטה על פתיחת משא-ומתן עם גרמניה יש מן ההשכחה של מאורע איום זה, הרי הוא הוכיח זאת.

הודעת הממשלה, אם כי לא נסתיימה בשום הצעה, הרי היא מכילה את ההודעה הברורה שהממשלה מתכוונת לפעול בהתאם להודעתה זאת. נקבעו שלושה יסודות:

אל״ף, רצחת וגם ירשת;

בי״ת, הצורך בקליטת העלייה;

גימ״ל, הסתמכות על הודעתו של אדנאואר.

נאמר כאן שעלינו לגשת אל הבעיה הזאת גישה ממלכתית ולא גישה של קהילה יהודית באיזה מקום בעולם. שיחק לי מזלי, שאני [כיליד א״י] נתחנכתי על ברכי הממלכתיות היהודית העברית המתחדשת, ודווקא מבחינה זאת אני רוצה לנסות להסביר את הנחות היסוד של עמדתנו בשאלה זאת - עמדתנו השלילית.

יש לנו חשבון עם כל הגויים, בכל הדורות, אך החשבון שלנו עם הממשלה הגרמנית הוא חשבון אחר לגמרי, ולא רק משום הממדים אלא משום תורתו של העם הגרמני בביטויו של היטלר: להשמיד את כל העם היהודי, לא להשאיר לו שריד ופליט. הוא הכריז מלחמה על רוח היהדות, אך הוא ידע שלא ינצח את היהדות אלא עם אחרון היהודים. את המן הרשע הכנסנו להיסטוריה שלנו משום שרצה להשמיד ולאבד את כל היהודים, וכאן עמדנו לפני ״הָמָניוּת״ המונית.

תורה זאת לא הוא יְצָרָה - מתוך מעמקי ההווי המיוחד האפל של מה שאפשר אולי לקרוא ״נפשו של העם הגרמני״ יצאה תורה זאת מדורי דורות. ועצם העובדה שהיטלר היה אוסטרי וצריך היה לנדוד לגרמניה כדי למצוא בה את האפשרות ואת המכשיר לבצע תוכנית שטנית זו מוכיחה, שכאן יש בעיה מיוחדת בהיסטוריה האנושית, ועלינו לשקול את דברינו והופעותינו לאור עובדה זו.

היטלר לא הכריז מלחמה על היהודים. הוא הכריז שהם רמשים, תולעים שיש לדרוס אותם, יש למעוך אותם ולשחרר את האנושיות מנגע צרעת זה.

נשאלת לפעמים שאלה נוקבת מאוד: אילו היה, חס ושלום, היטלר או גרמניה מנצחים במלחמה זאת, אילו אותו [פילדמרשל] רומל - שעכשיו מכניסים אותו על-ידי ספרים וסרטים אל פנתיאון הגבורה הצבאית - היה מנצח באל-עלמין, האם הייתה לנו כיום אפשרות להתווכח על השאלה הזאת? ברור שלא. שהרי לא היינו קיימים. כי ״שלילת הגלות״ של היטלר לא הייתה מכוונת להקים מדינה יהודית.

אומרים לנו: עלינו לשפוט, לשקול ולקבוע את יחסינו לגרמניה כעמים ומדינות עצמאיות אחרות. אני, בכל זאת, שואל את עצמי ושואל אתכם: אילו הייתה עומדת לפני אנגליה או לפני אמריקה בעיה, שמלחמת גרמניה נגדם הייתה מכוונת להשמדת העם הבריטי, לביטול המדינה הבריטית או האמריקנית - האם היו קובעים את יחסה אליה היום כפי שקבעו אותו? מסופקני מאוד. אולי מוזר הדבר, שדווקא האנגלים טבעו את מטבע הביטוי: ״הגרמני הטוב ביותר הוא הגרמני המת״, והיום הם מחפשים מטעמים מסוימים את ידידותה של גרמניה. אומנם זה עניינם-הם, אבל הם מעולם לא עמדו בסכנת השמדה ואילו היה היטלר מנצח, הייתה נשארת מדינה אנגלית, היה נשאר עם אנגלי - משועבד אבל עם.

עלינו לקבוע את יחסנו לבעיה זו לאור עובדה זו, שהיא אולי הקובעת ביותר. בעולם העתיק הייתה ההשמדה ההמונית חלק מהקודקס המלחמתי, אבל לא במאה העשרים. יש בינינו כאלה הרוצים להשפיע עלינו, שנקבע את עמדתנו לאור הצורך לעזור להתחזקות האלמנטים הליברליים בגרמניה. נעזוב זאת לכוחות גדולים מאיתנו, הקובעים את הפוליטיקה העולמית. אין זה מענייננו לדאוג לכל ולקבוע את עמדתנו בעניין זה.

השאלה עומדת ומתרכזת אפוא בעיקר בנקודה זו: מה זה מגע ומה זה משא-ומתן מבחינת העניינים כפי שאני מנסה להסביר אותם, כששני עמים נמצאים במצב מלחמה - והעם היהודי נמצא במצב מלחמה עם העם הגרמני. את זאת הכריז הוא וגם אנחנו הכרזנו את זאת. במצב של מלחמה יכול להיות מגע במקרה של שביתת נשק, אין מגע אחר אלא לצורך שביתת נשק. ופעולתנו זאת אולי היא לא התפייסות, אולי לא עשיית חוזה שלום, אולי לא כפרה, אך בכל זאת שביתת נשק בין העם הגרמני ובין מדינת ישראל. ואולי אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לנקוט עמדה מיוחדת במציאות זו של העם היהודי בתפוצות. נשאלת השאלה אם הגיע הזמן לשביתת נשק עם גרמניה זו, שכאשר נוצחה על-ידי עמים אחרים נכנעה בלי תנאי. איזה תנאים של שביתת נשק עומדים לנגד עינינו?

מוסרים לנו את הודעת אדנאואר כבסיס מוסרי לפתיחת משא-ומתן; אומרים לנו שאיננו יכולים להרשות שירצחו וגם יירשו אותנו. איזו דיספרופורציה בין הרציחה, הגזלה והירושה ובין מה שמוצע לנו! הגרמנים הם שיצרו את המושג של ״הליכה לקנוסה״ - אותו קיסר גרמני שעמד על פתחו של האפיפיור במשך שלושה ימים עד שנסלח לו - ביטוי זה של ״הליכה לקנוסה״ נשאר עד היום ביטוי למנוצח. האם כך אנו מתארים לעצמנו את פנייתה של גרמניה לבקש סליחתו ומחילתו של עם ישראל? האם בצורה כזאת, כמעט בצורת אקט מסחרי, תוכל גרמניה לקבל את מחילתו וסליחתו של עם ישראל?

אולי קיימת אפשרות של תשלום פיצויים בלי כל משא-ומתן, אולי קיימת אפשרות של סידור על יסוד פיצוי מוסרי מתאים, אך לגשת לבעיה של פיצויים כספיים על בסיס של פנייה כזאת, על בסיס של בקשת סליחה כזאת, לדעתי זה גרוע בהרבה מאשר אילו היו מציעים את הכסף בלי בקשה של התפייסות. אני מוכן אפילו לומר, שיש בזה משום עלבון לא פחות מאשר היה ביחס הבוז של היטלר לעם היהודי. אומרים לנו, שאם לא נחליט לפתוח במשא-ומתן - אלה היו דברי חבר הכנסת לבון - הרי גרמניה כבר השיגה את מבוקשה. לפי דעתי, ההפך הוא האמת. ברגע שנקבל החלטה על משא-ומתן עם גרמניה, תשיג גרמניה את כל מבוקשה. אנו נצטרך לשבת ולהתמקח איתה. זה יביא למצבים משפילים ובלתי-מתאימים בהחלט לאותו מאורע איום שקרה בחיי עמנו.

אומרים לנו שזוהי הש-נסה האחרונה. אם זוהי השנסה האחרונה, ונניח שלאחר שנה ״תצפצף״ עלינו גרמניה כשלא תהיה זקוקה לנו יותר - האם זוהי החרטה המפורסמת של גרמניה, שברגע שלא תהיה זקוקה לנו, ״תצפצף״ עלינו? נימוק זה ודאי שאינו יכול להתקבל על הדעת.

אילו היה כל העניין הזה קשור בקיומו של העם, בקיומה של המדינה, הייתה זו אולי בעיה הראויה לשיקול, ואולי תעמוד ביום מן הימים הבעיה. כשכל קיומנו יהיה תלוי בקביעת עמדה לגבי בעיה זו, נצטרך לשקול זאת, ויכול להיות שהשיקול יביא לידי אותן המסקנות שהביאו אותנו, את השוללים, לעמדתנו כיום, אבל בכל אופן יהיה אובייקט ראוי לשיקול. אך האם עומדת הבעיה כיום כך, שבה תלוי קיומו של העם? לפי דעתי זוהי שאלה של נוחות לממשלה זו או לממשלה אחרת שתבוא במקומה, או לשלטון זה או אחר.

רצינו להימנע מפולמוס עם הממשלה, אבל בכל זאת נשאלת השאלה: לא נמסרו לנו שום מספרים ביחס לגודל השילומים, אך במידה שהדבר ידוע בציבור נראה לי שקיבלנו במשך שלוש השנים האחרונות סכומים הרבה יותר גדולים. יורשה לי לומר, שאנחנו, אם לא אומר ביזבזנו, הרי לא שמרנו על סכומים גדולים מאלה המוצעים לנו. יש באפשרותנו גם היום להשיג סכומים לא קטנים מאלה המוצעים לנו (פנחס לבון (מפא״י): זה תלוי בהרכב הקואליציה) - על זה נתווכח בהזדמנות אחרת, ננתח נא את כל הנימוקים והטענות בעד המשא-ומתן. גם אלה שהם בעד המשא-ומתן אינם מתעלמים לגמרי מיחסי האיבה שבינינו ובין העם הגרמני, ואינם מוכנים לומר שעל-ידי אקט זה אנו מפסיקים את יחסי האיבה. אך לא זה בלבד, אלא שבהודעת הממשלה ישנה פסקה מאלפת מאוד - בנשימה אחת עם בעיית השילומים מדובר גם על אזהרה למעצמות הגדולות ביחס לזיונה של גרמניה, לא רק מתוך חשש לגורלו של העולם כולו, אלא לגורלו של העם היהודי במיוחד. העלינו גלויות בקדחתנות רבה מאוד, משום מה? משום שהרגשנו שזרעי השנאה לעם היהודי, שהיטלר זרע בתקופתו, השתרשו יפה במנטליותם של עמים אלה ויש חשש גדול מאוד, שבהזדמנות הראשונה ינצלו כל אפשרות כדי לעשות מה שהוא עשה. אמרו, שאסור לנו להראות דוגמה לכך שמותר לרצוח וגם לרשת. אני חושש מאוד, שהמסקנה יכולה להיות אחרת לגמרי: אם מותר לרצוח כך, אם מותר לרשת כך, אם אפשר אחר-כך לחסל חשבון כך, הרי אני מרשה לעצמי לפקפק אם לא יימצאו אחרים שיחזרו על אותו מעשה. זה איננו נימוק כדי לחייב אותנו להגיע לידי מסקנה. זה אינו משכנע.

אני מוכן לומר שמצבנו, כמה שהוא חמור - אולי הממשלה חושבת שהוא הרבה יותר חמור ממה שאנחנו יודעים - הוא אינו חמור כל כך [עד] שכדאי בתנאים כאלה לבוא ולעשות דבר שבוודאי וודאי מסוכן הרבה יותר מן התועלת שתצמח מן המשא-ומתן הזה. אין להתעלם מכך, שהרוב בבית הזה לא יהיה רוב מכריע בעד משא-ומתן, גם אם יהיה רוב. דעת הציבור בארץ ובעולם היהודי כולו נסערת מאוד, גם אם תתרגל ותסתגל כעבור זמן. השאלה היא אם מותר להטיל כיום לחיינו סערה כזאת על יסוד רוב כזה ואולי גם בהכרעת חברים בכנסת, שיש להם גישה קצת שונה מגישתו של הרוב. האם מותר לעשות זאת? (פנחס לבון (מפא״י): מי מדבר על זה, מה אתה אמרת במפלגתך?) - כנראה שלא הבנת היטב את דברי (פנחס לבון (מפא״י): האם לא כפית על אחרים שהם בעד להצביע נגד?) - לא על כך אני מדבר. אם אנו, השוללים, באים לסכם לאור כל הנתונים שהובאו לפנינו על הרקע שהבעיה הועמדה כאן, לאור המסמכים - אם הם מסמכים - שהוקראו לפנינו, אין הדבר מצדיק בשום אופן שנקבל היום החלטה כזאת.

אינני יודע לפני איזה הכרעות נעמוד בבוא היום, אם ירחק או יקרב. נשקול אז מתוך התחשבות יסודית באינטרס הלאומי שלנו ובכבוד הלאומי שלנו, ואל נזלזל לגמרי בכבוד הלאומי הזה. יש מי שמנסה לזלזל כשאומרים שזוהי בעיה של כבוד. בנסיבות אלה, בתנאים אלה, לאור ההתפתחות של השנים האחרונות - זוהי בעיית כבוד של העם היהודי ושל מדינת ישראל. בנסיבות כאלו לפתוח משא-ומתן עם גרמניה - זהו אי-כבוד.

לצערנו הגדול אנו עדים לדמורליזציה גדולה כל כך בציבור שלנו, מכל מיני סיבות. היש מישהו בבית הזה המפקפק בדבר, שהחלטה כזו של הכנסת, בנסיבות כאלו, תגביר את האנדרלמוסיה ואת הדמורליזציה, תוריד את המתח המוסרי שלנו, לא תשמור עליו ולא תעלה אותו? לאור הנסיבות הללו המסקנה שלנו ברורה מאוד: לא כך, לא היום, אולי לעולם לא - אבל היום בוודאי לא!

זלמן ארן (מפא״י): כנסת נכבדה. בטרם אגש לבירור השאלה הנידונה ארשה לעצמי כמה משפטים על המשמעות של ״ויכוח אחים״ שהיינו עדים לו אתמול בערב, מעבר לכנסת ומעל במת הכנסת.

בשנת 1937, כאשר התנהל בתנועה הציונית ובארץ הוויכוח על החלוקה, נזדמן לארץ יהודי חשוב מארה״ב, רב רפורמי, ועמדתי עמו במגע הדוק להסברת שאלות שונות של מציאותנו. בין השאר ביססתי מדוע אני בעד הקמת מדינה עברית בחלק של ארץ-ישראל. אז הציג לי יהודי זה שאלה הנוקבת עד תהומה של ההיסטוריה הישראלית. הוא שאל אותי אם מאמין אני כי מדינת ישראל אשר תקום תהיה בת-קיימא ולא תיהרס על-ידי מלחמת אחים. עניתי לו כי מאמין אני בעתידה של מדינת ישראל למרות חילוקי הדעות המעמדיים, האידיאולוגיים והשבטיים. בשתיים נימקתי את הערכתי:

ביֵצר ההגנה העצמית של תושבי מדינה המוקפת מדינות עוינות;

בקשר האורגני שבין המדינה העברית והגולה היהודית, והשפעת הגולה לחיזוק החישוקים הפנימיים של המדינה.

חושב אני, שבשתי הנחות יסוד אלה ביטאתי אז את דעת הרבים. והנה, רבותי, תהיה זו העלמת אמת מרה מאוד אם לא אקבע כי מה שאירע אתמול הטיל צל כבד וחמור על האמונה בעתידה של מדינתנו.

נראה נא את הדברים בעיניים פקוחות. ההתנפלות על הכנסת שתוכננה, אורגנה ובוצעה אתמול על-ידי מפלגת ״חרות״ לוותה מעל במה זו, מצד מנהיג ״חרות״, באיום של מרד. ומרד זה טרור, וטרור זה רצח. ומאידך, האיומים שהשמיעו מנהיגי השמאל מעל במת הכנסת ומחוצה לה, איומים במרי אם הכנסת תחליט בניגוד לדעתם, והעובדה שאלה ואלה משמיעים את איומיהם מתוך ביסוס אידיאולוגי המערער על חוקי הדמוקרטיה הפרלמנטרית - אין המדינה יכולה לעבור על זה לסדר-היום. זהו ערעור על גופה של המדינה ועל נפשה.

אפשר כמובן, ובצדק, להשתמש בטרמינולוגיה של המאה העשרים ולהגדיר את כל אחת מן התנועות הטוטליטריות הללו כשם שאפשר, בצדק, להסביר את התכסיסים המשותפים לשתיהן ולגלות מדוע שתיהן נאחזו בעניין השילומים מגרמניה; אכן פרשה זו נוחה יותר, מבלבלת יותר, ומבטיחה יותר לכל מי שרוצה להעמיק חתור תחת יסודות מדינה דמוקרטית.

אולם בקובענו זאת עוד לא מיצינו את העניין. נדמה, כי במה שקרה אתמול פה מהדהד אקורד יהודי מיוחד, הד עתיק יומין עוד מימי חורבן הבית. נדמה כי בכל זה שזור קו יהודי מיוחד, שאת עקבותיו רוויי הדם אנו מוצאים במקומות רבים בתנ״ך.

אינני לוקח על עצמי לעשות פרוגנוזות לא לגבי הכלל ולא לגבי הפרט. אך לנוכח האזהרות החגיגיות שהושמעו מעל במה זו, מצד ימין ומצד שמאל, רוצה אני להגיד כמה מילים אפורות.

אינני מוסמך לדבר בשם המדינה, אך יכול אני לומר מתוך אחריות מוחלטת לדברי: רבותי, טוב שתדעו שכוחות עצומים ביישוב והכוחות אשר הקימו את המדינה ואשר מקיימים אותה, הם יגנו על המדינה ועל החופש בתוכה בכל דרך שההגנה הזאת תדרוש. טוב שתדעו זאת ושתחשבו על זאת שעה אחת קודם (מנחם בגין (תנועת החרות): בכל דרך?) - כן, זכור: להגנה - בכל דרך אשר תגן על המדינה (מנחם בגין (תנועת החרות): רשמנו לפנינו).

אשר לעניין הנדון בכנסת: רבותי, מדובר פה על ייפוי-כוח מטעם הכנסת למוסדות המוסמכים לפעול לקבלת שילומים מגרמניה המזרחית והמערבית בעד הרכוש היהודי שנגזל על-ידיהם ושנשאר בידיהם. רק על זה מדובר. ומפני זה, כבוד הרב נורוק היקר לי מאוד, אל תעמיס על נשמתי היהודית את כל התוכחה בה ייסרת הערב את כל אלה שאינם מסכימים לדעתך בעניין השילומים מגרמניה. לא הוצע ולא דובר, על-ידינו או על-ידי הממשלה, לא על מחילה, לא על נחמה ולא על נקמה.

כנסת נכבדה, אלה ואלה, תושבי גרמניה המזרחית ותושבי גרמניה המערבית אשר רצחו מיליונים יהודים - אינני מתאר לעצמי שיכול לבוא יום כאשר העם היהודי יגיד כי הוא סולח להם. לא סליחה וגם לא נחמה. אין דבר בעולם שיכול לשמש נחמה לעם שהשמידו שליש מבניו ומבנותיו. לא סליחה ולא נחמה וגם לא נקמה - אם ישנה נקמה ההולמת את גודל הפשע שנעשה על-ידי הגרמנים בעמנו, אין נקמה זו לפי כוחנו ואין היא בידינו. וכדי לקבוע זאת אין צורך בריבוי תיאורים מזעזעים על מה שעוללו לנו. תיאורים אלה אינם מעמיקים את הרגשת האסון כיום, כמו שלא עשו זאת בשנות הטבח, כאשר התביישנו לחיות אם כי לא רצינו למות. כיום, כמו אז, לא ידענו לבטא את הדבר במילים. היה רק גמגום אומלל, גם של הפרט וגם של הכלל.

הדבר הנדון בכנסת הוא חובתנו - ואני מדגיש את המילה חובתנו - להחזיר חלק מן הגזל ולהשקיעו בבניין המדינה ובקליטת עולים חדשים. המדובר הוא במשא-ומתן עם גרמניה המנוצחת. אלמלא נוצחה גרמניה לא יכול היה להתקיים בעולם הזה שום משא-ומתן בינינו ובין באי-כוח העם הגרמני. יש עתה מקום למשא-ומתן כזה מפני שגרמניה נוצחה במלחמה (מנחם בגין (תנועת החרות): אלמלא נוצחה - לא היו יהודים) - זהו בדיוק מה שאמרתי: אלמלא נוצחה לא היה מקום למשא ומתן בעולם הזה. ישנה עתה אפשרות למשא-ומתן מפני שגרמניה נוצחה, אומנם לא על ידינו, אבל היא נוצחה. ואנחנו רוצים לקבל ולו חלק מן הגזל, כמו שהשיבו לעצמם את הגזל מדינות אחרות. ממשלות של מדינות מסוימות קיבלו שילומים מגרמניה גם בעד הגזל של הרכוש היהודי, ונהנו מזה גם המוני האזרחים של המדינית הללו, אשר שיתפו פעולה עם היטלר גם ברצח יהודים וגם בגזל רכושם. ואנו תובעים חלק מן הרכוש של עם יהודי נגזל.

והוויכוח הרציני איננו עם האסכולה המסחרית, עם אלה השוללים את המשא-ומתן על השילומים, שמא הסחורות שנקבל יפגעו במעמדה הכלכלי של מדינתנו. אם רק בזאת התקלה, ישבו המומחים שלנו ויקבעו מה שיקבעו וימנעו מה שצריך למנוע. על כל פנים, אם הערעור הוא מסחרי גרידא, הרי טרם שמעתי שאדם או עם שנגזל רכושו, יסרב לקבל חלק מן הגזל מתוך חשש שמא זה יזעזע את מעמדו הכלכלי. רק מוח עקום מסוגל להמציא תיאוריה כזאת. בוועדת החוץ והביטחון סופר לנו, כי בעלות-הברית מן המערב ויתרו לגרמניה המערבית על מרבית הפיצויים שהגיעו להם. אך הם החליטו על כך מטעם פוליטי ולא משום שהפיצויים היו מערערים את מעמדם הכלכלי.

ויכוח רציני יש לנו עם ״הקואליציה״ של שוללי המשא-ומתן בשם כבוד ישראל. את השוללים האלה מכל הסיעות אני שואל: רבותי, זה ארבע שנים מנהלים יהודים, פרטים ומוסדות, משא-ומתן ישיר עם שלטונות הכיבוש ועם השלטונות הגרמניים במערב-גרמניה על קבלת פיצויים. הם גם קיבלו ומקבלים פיצויים. בין מנהלי המשא-ומתן נמצא גם ארגון ששמו בראשי תיבות הוא ״אירס״ו״. בארגון זה מיוצגת גם הנהלת הסוכנות היהודית. בהנהלת הסוכנות היהודית מיוצגת כל הזמן גם מפ״ם. מדוע החרשתם במשך ארבע שנים ולא הזעקתם בשם כבוד ישראל?

אני שואל את מר ספיר, הטוען גם בשם יהודי הגולה המסוערים, לדבריו, נגד המשא-ומתן על השילומים: למה אתה עובר בשתיקה על העובדה שרק לפני כמה חודשים התקיים כינוס עולמי של עשרים הסתדרויות יהודיות, מהן עולמיות ומהן ארציות, וכולן החליטו פה אחד לתמוך בתביעתה של מדינת ישראל לקבלת שילומים? (יוחנן בדר (תנועת החרות): זה היה בִּיוּם) - אני יודע שאתה מומחה לבִּיוּמים.

לא ארבה בוויכוח עם אותם חברי הכנסת הבורחים מן ההכרעה ומסתתרים מאחורי טענה, שהם אומנם בעד שילומים אבל בתנאי שזה ייעשה לא על-ידי מדינת ישראל אלא על-ידי גורמים אחרים. הם טוענים זאת ביודעם שפעולה כזו נעשתה על-ידי ממשלת ישראל והיא נכשלה. הם יודעים כי ממשלת ישראל פנתה לארבע המעצמות בתביעה להשגת השילומים, אולם הן, בניגוד לתיאוריה של יעקב חזן, סירבו לעזור לנו בלי להתחשב כלל וכלל בהנחתו של יעקב חזן, שעם קבלת השילומים מגרמניה על-ידי מדינת ישראל ישולב הצבא הגרמני באופן אוטומטי בתוך הצבא האירופי.

ויכוח קצר מאוד יש לנו עם מק״י. הנושא שאנו דנים בו הוא טרגי מאוד ובדיון עליו, בבקשה מכם, חברי הכנסת ממק״י, אל תכניסו גיחוך. כי מגוחך הוא שאלה אשר החרימו בפועל את המלחמה בהיטלר כל עוד הוא לא פלש לבריה״מ; אלה שבאקלים הרוחני שלהם יכול היה לצמוח סופר יהודי [סובייטי] כמו נתן ריבק, אשר חיבר ספר לגלוריפיקציה של בוגדן חמלניצקי; אלה שהיו בעלי-ברית בפועל לבעל-ברית-בפועל של היטלר - למופתי - אל תחללו את כבוד ישראל בהגנתכם אתם על כבוד ישראל (אסתר וילנסקה (מק״י): אתה מסית אנטי^-קומוניסטי. אתה מסיח את הדעת מהברית שלך עם [הגנרל הגרמני] גודריאן) - ואני רוצה לומר משפטים אחדים לחברי מפ״ם. אני כופר בזכותם המוסרית לדבר בשם כבוד ישראל בוויכוח זה. אני מדגיש: בוויכוח זה, את הטבח של שישה מיליונים יהודים עשתה גרמניה אחידה ועם גרמני אחיד. שליש מן העם הזה נמצא בגרמניה המזרחית. על חשבון שליש זה של העם הגרמני, הנמצא במזרח-גרמניה, צריך לזקוף לפחות שליש מן המיליונים היהודים הטבוחים. והנה, לבירתו של שליש זה, לברלין, שלחתם משלחת^[17] ובא-כוחכם נאם שם על גרמניה ואל גרמניה ובקשר לטבח שנעשה בעם היהודי. האם דרש בא-כוחכם שילומים? חס וחלילה. להיפך. הוא הביא להם שילומים. הוא הביא סליחה ומחילה לעשרים מיליון הגרמנים הללו מגרמניה המזרחית על הטבח שהם עשו במיליונים יהודים, והוא עשה זאת רק מפני שמכידוני הצבא הסובייטי הותזו על גרמניה המזרחית המים המטהרים של השלטון הקומוניסטי.

כה אמר מרדכי אורן בנאומו בברלין (הנני מצטט אותו לפי ״על המשמר״ מ-20 בנובמבר 1951):

אתם יודעים, כי שליש עמנו נטבח בתאי גזים של גרמניה ההיטלריסטית באותה התקופה הטרגית. כלום אפשר לחשוב, כי שני השלישים שנשארו ישכחו זאת? מובן שאף אחד מאיתנו לא ישכח לעולם את אשר עולל לנו הפשיזם ואת אשר עולל לעמים אחרים. אנו מאמינים שיש דרך אחת בלבד כדי לנקום את פשעי ההיטלריזם, הדרך שאתם, מעמד הפועלים הגרמני מן העבר הזה של נהר אֶלְבָּה נוקטים אותה, והיא הרס מוחלט של יסודות הריאקציה והפשיזם ובניין גרמניה חדשה, דמוקרטית ושוחרת שלום, שלא תיתכן בתוכה תחיית הריאקציה, הגזענות והפשיזם.

עד כאן הציטטה. ואני שואל: מה יש בנאום זה מלבד ״ויבוא לברלין גואל״? האם לא סליחה ומחילה לעשרים מיליוני הרוצחים? מה היה בנאום זה משום הגנה על כבוד ישראל? ברצוני להזכיר לכם פסוק אחד מדברי [קרל] מרקס כשהיה בן עשרים. אינני בטוח אם הוא ידוע לכם. הוא אמר בהזדמנות אחת: ״קשה התרפסות אפילו למען החופש״. הייתי מייעץ לכם להתעמק בתוכן הפסוק הזה.

ברצוני להגיד משפטים אחדים לחברי הכנסת מסיעת ״הציונים הכלליים״: רבותי, אני רוצה להגיד לכם, ולא רק לכם, מה אני חושב על עמדתכם ״המלוכדת״ לשלילת המשא-ומתן בשם ״כבוד ישראל״. אין לי ספק, כי יש בתוככם גרעין המתנגד למשא-ומתן עם גרמניה מתוך הנימוקים שהביא אותם מעל במה זו חבר הכנסת רימלט. אולם, כאשר אני קורא מאמר ראשי ב״הבוקר״ המוקדש לפרשת השילומים,^[18] ובמאמר זה המשתרע על 191 שורה רק שלוש שורות מדברות על מוסר ישראל והשאר על שיקולים מסחריים לביסוס ההתנגדות למשא ומתן, מן הנמנע שלא אחשוב ושלא אחשוד, כיצד קרה שאלה השוללים את הדבר מטעם מוסר ישראל עוסקים כל כך הרבה בשיקולים מסחריים. וכאשר אני קורא במאמר ראשי אחר של אותו ״הבוקר״, שהממשלה רוצה לקבל שילומים מפני שאיננה רוצה לשנות את המשטר הכלכלי הכושל,^[19] מן הנמנע שלא אחשוב ושלא אחשוד כי התנגדותכם - על כל פנים, התנגדותו של חלק מכם למשא-ומתן על השילומים - נובעת מן החשש שמא המשא-ומתן הזה יצליח ושמא יסייע הדבר למדינה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית ולהפריע לכם להפיל את המשטר הכלכלי שהינכם עוינים לו. חושבני כי יש בתוככם גם כאלה, שבלבם הם בעד המשא-ומתן הזה, מתוך אותם הטעמים שמניעים אותנו למשא-ומתן, אבל נוח להם שדבר זה ייעשה על-ידי ה״שבת גוי״ המפא״יי. אם נצרף לכל זה את אלה מכם, שאינם מסתירים כלל שהם בעד משא-ומתן לקבלת שילומים, והם אומרים זאת באופן גלוי - אם כי התחייבו להצביע נגד המשא-ומתן - אזי מצטמק המשקל של ״כבוד ישראל״ בעמדתכם למידה זעומה מאוד, שאינה עומדת בשום יחס למשקל עשרים-ואחת הידיים שיורמו על-ידכם לשלילת המשא-ומתן על השילומים.

אינני תמה ש״חרות״ נאחזה בעניין השילומים וב״כבוד ישראל״. מלבד הרצון לעלות מחדש על במת הציבוריות בארץ, מלבד שנאת מפא״י, שנאת הממשלה, שנאת הדמוקרטיה ותאוות השלטון - מלבד כל אלה יש דבר-מה יסודי נוסף: חברי הכנסת מ״חרות״, אתם נידוני המליצה, מבחינת החיוב ההיסטורי, מבחינת הממשות הישראלית, מליצה היא גם זו הנפלטת מלוע אקדחים. בשם המליצה התלושה שלכם התנגדתם ל״קרן הקיימת״ ו״קרן היסוד״ שהגדרתם כ״שנוררות״; התנגדתם למגביות ולהענקות [האמריקניות] שהגדרתם כ״פשיטת יד״; התנגדתם ״לטרנספר״ [ה״העברה״ ב-1933] שהגדרתם כ״בגידה״. (מנחם בגין (תנועת החרות): אתם התנגדתם למדינה עברית. אתם שללתם מדינה יהודית); (אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): לכם לא הייתה תחושה למדינה בכלל, אתם התנגדתם למדינה יהודית, אתם נגרפתם אליה על גלי הזמן. זכור את ועדת פיל^[20]) - אני זוכר את ועדת פיל וזוכר גם את נאומו של ראש הממשלה עכשיו, שהוא היה אז ראש הנהלת הסוכנות. אני מוכן לחתום גם היום על הגדרתו, שהבית הלאומי הוא יותר ממדינת ישראל (חיים לנדאו (תנועת החרות): גם השילומים יקרים לכם ממדינת ישראל) - אתם התנגדתם ולעגתם לכל מעשה גואל וקונסטרוקטיבי. מעולם לא הייתה לכם תחושה מהו ערכו של בסיס לתקומת עם וכיצד בונים את הבסיס הזה.

כנסת נכבדה, עם כל יראת הכבוד בפני המרטירולוגיה של העם היהודי, חושבני כי בהגנה על כבוד ישראל שקולים שלושת הדורות האחרונים כנגד עשרות דורות שקדמו להם. העלייה לארץ, המעבר לעבודה גופנית, יצירת מקורות קליטה לעלייה, גיוס הון לאומי, יצירת ה״חלוץ״,^[21] ההתיישבות החקלאית, תחיית הלשון העברית, תקומת החינוך העברי, המאבק המדיני, [ארגון] ה״הגנה״, הגיוס לצבא הלוחם בהיטלר, הקמת הבריגדה העברית, המאבק הפיסי, ההעפלה, תקומת המדינה העברית, הגשמת חזון קיבוץ גלויות - בכל אלה גלום הוד כבוד ישראל.

השאלה שאני שואל את עצמי היא: מה יכול להיות חילול כבוד ישראל לא רק לדור זה אלא לכל הדורות הבאים? התמוטטותה של מדינת ישראל.

השאלה השנייה שאני שואל את עצמי היא: מהו הייעוד של דורנו לגבי כבוד ישראל? ביצורה של מדינת ישראל למעננו ולמען הדורות שיבואו אחרינו. מתוך ראייה זו של כבוד ישראל אנו חותרים עכשיו לחשיפת מקור יהודי זה לביצורה של המדינה. לפי זה - ורק לפי שיקול זה - נכריע בשאלה שלפנינו.

ישראל בר-יהודה (מפ״ם): כנסת נכבדה, ישנן שאלות היסטוריות גורליות שבהן הדרך הנכונה לחיפושי פיתרון היא חשבון המוח וחשבון הלב גם יחד. קשה ובלתי אפשרי להבדיל ביניהם. כך היה, למשל, חשבונם של אנשינו בגטו ורשה. היה זה חשבון הלב, שהוא גם חשבון המוח היחידי הנכון. כך היה בהרבה שאלות גורליות, שאלות מִפנה היסטוריות אחרות בחיי עמנו כבחיי הרבה עמים אחרים.

גם בשאלה הזאת שאנו עומדים בפניה, רק זוהי הגישה הנכונה: חשבון הלב שהוא גם חשבון המוח; חשבון המוח, שאיננו יכול להיות מחוץ וכנגד לחשבון הלב. הביטו וראו על מה מדובר למעשה: הרי למעשה אותם הכוחות, המשפיעים עכשיו על ממשלת מדינת ישראל להיכנס למשא-ומתן ישיר עם גרמניה הניאו-נאצית, בזמנו, בזמן השמדת ישראל על-ידי הנאצים, עשו הכל כדי להעלים מהעולם ולהעלים מאיתנו את עובדת השמדת היהודים הטוטלית. והם ידעו על כך. וגם עכשיו עושים הם הכל כדי להעלים את החטא של הכנה להשמדה חדשה. רצח היהודים בזמנו היה מתוכנן. גם הדרך לשכחת הרצח הזה מתוכננת יפה. גם לרצח הובילו אז למעשה יהודים רבים בעיוורון הסכמתם, מתוך ״חשבון״ כביכול של מוחם המפותל. גם הפעם רוצים להביא לשכחה מתוך אותו ״החשבון״ של הסכמת יהודים.

חברי הכנסת, השאלה העומדת לפנינו היא שאלה מוסרית ופוליטית גם יחד. אין להבדיל בין שתי אלו - בכל השאלות הגדולות אין להבדיל בין השתיים. נכון, לא תמיד אנו בדעה אחת עם אלה המתנגדים עכשיו לצעד זה שלכם. בעשרות שאלות יסוד של חיי מדינתנו ועמנו היינו ונשארנו מחולקים בדעות, כמוכם בתוך הקואליציה. אין אני מקבל את דרכו של הרב נורוק ומגמתו להשתלטות הדת על החיים במדינת ישראל. אין אני מקבל את דרכו של מיקוניס לשכוח את היום-יום ואת הייעוד של מדינת ישראל בפיתרון שאלת היהודים בעולם. ובוודאי ובוודאי שאין אני מקבל את גישתו של בגין.

למותר לומר, שאינני מקבל ולא קיבלתי את דרך ההתנפלות על הכנסת ולא את האיום בטרור אישי בתוכנו. אילו חשבנו שקיימת סכנה שהוא יוכל להגיע לדיקטטורה בישראל - וזהו כמובן דבר מגוחך בתנאי מציאותנו - הייתי חושב שהייתה זאת סכנה יותר גדולה מהסכנה הממשית, הקיימת בעין, של דיקטטורה של בן-גוריון ואלה ההולכים איתו. אולם הדרכים שהשתמשתם בהן אתמול, ולפני כן נגד ימאים, ושיופעלו מחר נגד אחרים - הם מכשירים לא טובים אם הופכים אותם לשיטת יסוד בחיינו. זוהי דרך ״רגילה״ וקלה. כשם שבן-גוריון עזר אתמול לבגין (אלא שזה לא יעזור לו) כך עזר אתמול בגין לבן-גוריון (מנחם בגין (תנועת החרות): אלא שזה לא יעזור גם לו) - כך אני מקווה, הואיל ואתה לא היחידי, ואתה הקטן והחלש בין הכוחות המתנגדים לעניין זה (מנחם בגין (תנועת החרות): את זה עוד נראה) - ראית ותראה.

אני יודע דבר אחד. אני יודע שיש שאלות יסוד שבהן הרב נורוק, המעריך כל-כך את כוחות המערב, את אמריקה ואת עמדתה - כשמגיע הדבר לשאלת יסוד כזו, שאלה של קיום או השמדת העם היהודי, שאלה של כניסה מחדש ויחד עם נאצים למלחמת-עולם אשר אם יניחו לה לפרוץ תתחיל מהשמדת יהודים - הרי הוא מתחיל גם להבין מיהם הכוחות העומדים מאחורי צעד זה, אז הוא מתחיל גם להבין לאן אתם מובילים את מדינת ישראל, ואני אלחם יחד איתו נגד הכוחות האלה, נגד הדרך הזאת. אני אשתף פעולה עם כל יהודי פשוט המבין את הנקודה הפשוטה הזאת ומתקומם נגד הדרך שלכם.

למה הגענו אתמול? חבר הכנסת לבון - אחד מטובי באי-כוחכם, איש שאצלו פליטות פה אינן שכיחות, איש החשבון הקר, לא אי-רציונלי - הגיע אתמול כמעט עד לגלוריפיקציה של זה העומד עכשיו בראש המדינה הניאו-נאצית. שמעתי את הסברה שנתן על אותו אדנאואר, שבהיותו בזמן הנאצים ראש עיריית קלן, נאם על ״הפצצות אנגלו-יהודיות״; אותו אדנאואר, שתקראו ב״דבר״ שלכם ותקראו ב״הדור״^[22] שלכם מיהם פקידי מיניסטריון החוץ שלו שאתם תצטרכו לשבת איתם ולנהל משא-ומתן, האחראים ישירות למשלוח אלפי ילדים יהודים להשמדה, אלה ששלחו יהדות של ארצות שלמות להשמדה. מר לבון הגיע עד כדי כך, שמצא הכרח לעצמו אפילו למעט את ערך פשעי הנאצים. הוא אמר: תמיד השמידו, ההבדל הוא רק במספרים (פנחס לבון (מפא״י): זהו סירוס של דברי) - כך אמרת. וחבר הכנסת ארן קם לפתע פתאום, ואני לא הבינותי מדוע דווקא הוא מתקומם כל כך נגד זה שחברי אורן נסע לברלין (בבה אידלסון (מפא״י): מה עשית אתה?)- אני התקוממתי כפי שהתקוממתי.

אני רוצה לומר דברים פשוטים. יש לנו הרשות המלאה לדרוש מגרמניה כולה - המערבית והמזרחית - החזרת השדוד מהעם היהודי. זאת אמרה מפלגתנו תמיד. זאת אמרנו ותבענו, ולכן לא התנגדנו כאשר באו בשם ישראל אל אלה המדברים בשם המדינות [המנצחות] לתבוע שיטילו על גרמניה את החזרת הגזל. אבל אלה המתווכחים כל-כך ו״מפייסים״ נגדנו [את הערבים] בסביבתנו - בגרמניה אינם יכולים לתווך? זה לא עניינם, כי הם מעוניינים שאתם תשבו עם באי-כוח גרמניה הניאו-נאצית ותדונו באופן ישיר בשמנו, בשם עם ישראל, בשם מדינת ישראל, ותתנו להם הכשר מוסרי ופוליטי. הכריחו אתכם לכך.

אני אומר יותר מזה: מנאומו של אורן [בברלין] הייתי מצטט דברים יותר גרועים, אבל אני חוזר על מה שציטטו כאן ומאשר זאת. אין אני מקבל את התורה הנאצית על הכללות גזעיות. אני יודע שהיו עשרות אלפים גרמנים, שישבו במאסר יחד עם חברינו. אני יודע שהיו מעטים - מעטים עד לזוועה - אבל היו גרמנים שעזרו בפועל למתקוממים שלנו. אבל אני יודע שרוב-רובו של העם הגרמני בזמן הנאצים השתתף אקטיבית ופסיבית - חלק גדול אקטיבית - בהשמדת העם היהודי, בגזלת רכושו. אני הבדלתי ועודני מבדיל בין הממשלה הגרמנית [המזרחית], העוסקת בדנאציפיקציה אקטיבית, המנסה לחנך מחדש - אם כי אינני מאמין שבמשך ארבע שנים אפשר להשלים מלאכה סיזיפית כזאת - לבין אותה הממשלה הגרמנית [המערבית] העוסקת בהיפך מזה, העוסקת בהקמת הנאציזם מחדש. ממשלה זו עוזרת ומחפה על כל אלה אשר ניהלו רק אתמול באופן גלוי את מלאכת ההשמדה. אצלה יכולים להתאסף מחדש, בגלוי ובהשתתפות באי-כוח הממשלה, אנשי הקורפוס של רומל [שלחמו בצפון אפריקה], שגם אותנו - את יהודי ישראל - עוד מעט ויכלו להשמיד, כי האנגלים היו גם אז מוכנים להפקיר אותנו בהתאם לחשבונות שלהם.

אין אני יכול לסלוח ולא אסלח עד שהמלאכה הזאת של דנאציפיקציה וחינוך מחדש לא תושלם גם במזרח. אבל אין אני יכול לסלוח אקטיבית, אני מוכן להילחם אקטיבית, באלה המקימים מחדש את הנאציזם האקטיבי ובאלה העוזרים להם, מפני שבלעדיהם אינם יכולים להצית מלחמת-עולם, מפני שבלעדיהם אין במה להתחיל, מפני שבלעדיהם זה לא בטוח. אותם צריך ״להכשיר מוסרית״ - ורק על זה מדובר.

אל תספרו לי, שאתם מדברים על סכומי כסף הדרושים עכשיו לשיקומנו-אנו, כאן במדינת ישראל. אתם אינכם יודעים שכוחות קצת יותר גדולים ממדינת ישראל הטילו אחרי מלחמת-העולם הראשונה רפרציות על גרמניה והגרמנים שילמו פחות מ-5% ממה שהטילו עליהם, ואחר-כך הפסיקו לשלם ואף התחילו לקבל סכומים לא פחותים מאלה בתורת הלוואות להשקעות. האינכם יודעים, שגם עכשיו [אילי ההון] הטיסֶנים והקרוּפּים התעשרו שוב בגרמניה זו? אבל ממשלת אדנאואר חיה בעיקר על חשבון האמריקנים. ואם האמריקנים אמרו לכם, והם הרי אמרו לכם זאת ברורות: ״על חשבוננו לא״, פירושו שאדנאואר אומר - כסף לא!

האם אינכם יודעים, שכאשר מדינה אדירה, המדינה האדירה ביותר בכל העולם המערבי - אמריקה - הסכימה לפני ארבע שנים לתת לנו הלוואה של 100 מיליון דולר בסחורה, הרי במשך ארבע שנים עוד לא יכולנו לקבל ממנה סחורות בסכום זה? הרי הם מתכוננים למלחמה, הסחורה הזאת דרושה לא לבניין, ובוודאי לא לבניין של העם היהודי במדינתנו. היא דרושה להכשרת מלחמה. ובגרמניה זה אחרת? אתם חושבים כי אחרי שתסכימו על איזה סכום שלא תסכימו, תקבלו למעשה חלק רציני מזה? מישהו מכם, האנשים היושבים בכל מיני משרדים כלכליים במדינת ישראל, עם כל השגיאות הכלכליות שאתם עושים - מישהו מכם יכול לחשוב זאת ברצינות? אתם רוצים לשכנע אותנו, כי הינכם מאמינים בזה?

אבל לא זו השאלה. למעשה קיימת רק שאלה אחת, ואלה הלוחצים עליכם ״לחץ שקט״, כלומר לחץ סודי - מטעם אחר הם לוחצים עליכם (שר החוץ מ. שרת: לוחצים עלינו לבקש שילומים?) - לא לבקש שילומים, אלא לשבת עם הגרמנים האלה כעם כשרים למגע (שרת העבודה ג. מאיר: הלא אתה בעצמך אינך מאמין בזה) - מעולם לא אמרתי מעל במה זו דברים שאינני מאמין בהם (שר החוץ מ. שרת: אתה מאמין בבדותות?); (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): זוהי הודעה רשמית שמסרו לכם בוושינגטון, שזה ייעשה רק על-ידי משא-ומתן ישיר); (שר החוץ מ. שרת: הם לוחצים עלינו? זהו לחץ?) - זהו כל תוכנו של העניין, וזהו הטרגי והאיום שבדבר, נוסף לדברים שנאמרו כאן מתוך בושה בפני קורבנותינו. כי פירושו של דבר הכשרת סכנה של קורבנות חדשים, פירושו סכנה של מיליונים נרצחים חדשים.

שישה מיליונים אינם די? מלחמת-עולם חדשה, בכל צורה שהיא, תפגע קודם כל במיליוני יהודים באירופה, ואולי לא רק באירופה. כל מי שאיננו מבין זאת - ואינני יכול גם כאן, וגם תוך כדי ויכוח זה, לומר שרצונכם בכך. מעולם לא אמרתי ולא אומר כזאת. כל מי שאיננו מבין דברים יסודיים כאלה לקיומו של עמנו, אינו ראוי לעמוד בראשו. הסכנה האורבת לעמנו, שנוסף לשישה מיליונים שלא נוכל להחזירם לנו, יושמדו מיליונים נוספים, כאשר לא הגורל או כוח חיצוני גדול הוא שיתגבר עלינו והוא שינצח אותנו, אלא שגם אנחנו ניתן את ידינו לכך! לזה - התנגדות בכל הדרכים, ומכל הספסלים האלה, מחבר הכנסת נורוק ועד חבר הכנסת השמאלי ביותר שנמצא כאן - דתיים ולא-דתיים - כל אלה היודעים כי מלחמת-עולם קרובה היא שואה לאנושות כולה, שואה לא פחותה מזו שעברה על העם היהודי במלחמה הקודמת, ולעם היהודי זוהי סכנת השמדה חלילה.

מי אינו מבין זאת? מי אינו יודע שזה חייב להיות המניע העיקרי בכל מעשה שלו כפרט וכשליח הכלל בקשריו עם חוץ-לארץ, וכן בכל מעשה להגברת עוצמתנו וכוחנו כאן? מדוע אני חוזר וצועק שאין לנו זמן, שדרושים יותר מיליונים ומהר יותר, שעלינו להיות יותר עצמאיים, יותר מושרשים בקרקע, יותר מושרשים בעבודה, יותר חזקים בביטחון העם? פחות שימוש בשוט בתוכנו, יותר עבודה משותפת, גם תוך כדי חילוקי דעות. אחרת לא נגשים חלילה את הדבר הקובע את ייעודם ותוכנם של חיינו במדינה. מפני שאין זמן, מפני שסכנות כל-כך איומות מאיימות עלינו - ואתם אינכם רואים זאת ואינכם מבינים זאת.

לזה אני יכול להוסיף עוד משהו: סיעתנו נתונה במצב מאושר - בשאלה זו אין אצלנו על מי להטיל משמעת, כי כולנו מאוחדים בדעה אחת. אבל גם אנו לא שאלנו את הבוחרים, כאשר הלכנו לבחירות לכנסת, מה הם חושבים בעניין זה. אנו מנסים לשאול זאת עכשיו בדרך אחרת, ונדמה לנו שלא רק בוחרינו מצטרפים, כי אם גם חלק משלכם. אבל קשה להוכיח זאת. גם אתם לא שאלתם את בוחריכם, איש מאלה היושבים כאן לא שאלו אותם. מדוע לא תשאלו אתם, הדמוקרטים, מדוע לא תשאלו את העם, את בוחריכם, את בוחרינו, לכל הפחות בעניין זה המאיים בפיצול, בכריית תהום נוראה בתוכנו? אולי הם איתכם? מדוע לא תשאלו אותם? הרי אין זה סוד, כי אותו דבר שחבר הכנסת ארן ניסה לומר ל״ציונים הכלליים״, יכול היה בא כוח ״הציונים הכלליים״, לא בפחות יסוד ואולי אפילו ביותר, לומר למפא״י, ועוד יותר מזה לשאר חלקי הקואליציה. האם זה סוד למישהו? והמדובר בחברים מכובדים מאוד משלכם, ואינני רוצה לנקוב שמות, אבל האם סוד הוא? מדוע בעניין תהומי ומכריע כזה אתם רוצים להעמיד את השאלה הזאת כשאלת אמון לממשלה, והיות או אי-היות מישהו שר בממשלתכם? מדוע לא תשאלו את העם? מדוע לא נסתפק כאן כיום רק בהחלטה פה אחד - אני מאמין שכל היושבים בבית יכולים להצביע על כך - הפונה אל ארבע המעצמות, השולטות עדיין גם באופן רשמי בשתי הגרמניות, בתביעה שהעולם שניצח את גרמניה יגשים את החזרת החלק - אותו החלק שאפשר להחזירו מהנלקח מהיהודים והדרוש לשם שיקומם?

ואם אתם רוצים להוסיף לזה עוד הכרעה, שאלו קודם את העם. נלך אליו. מה יש לפחד? נדמה לי, כי בפעם הראשונה אנו מציעים בכנסת דבר כזה. אתם הרי דמוקרטיים מאוד. סוף סוף את מידת הדמוקרטיה שלי הינכם מעמידים בסימן שאלה, ואילו הדמוקרטיה שלכם היא נעלה מכל ספק, עד כדי כך שמותר לכם, בכל דרכי שבירת הדמוקרטיה, לשמור כביכול על הדמוקרטיה (שר האוצר א. קפלן: רפרנדום זהו דבר דמוקרטי? הרי היטלר ערך רפרנדום!) - אם ירצה מישהו לערוך את הרפרנדום בדרך של היטלר, יהיה זה ההיפך מרפרנדום ומדמוקרטיה. אבל אם תעשה כפי שאני מציע, או אפילו לפי הכתוב בפרוגרמה של מפלגתך, הרי יהיה זה דבר דמוקרטי.

נבוא אל העם, כל אחד ונימוקיו. לא במקלות, לא בפצצות, אלא בהסברה, ונשאל אותו. מדוע אתם פוחדים? אתם, שהצלתם את העם, ביססתם את המדינה, הבאתם עלייה - ומה לא עשיתם? - בואו אל העם גם בזה. וגם אנו נבוא בהסברה שלנו (פנחם לבון (מפא״י): מדוע מפ״ם לא הסכימה לרפרנדום שאתה ביקשת במפ״ם?); (שמואל דיין (מפא״י): מדוע לא שאלו במפ״ם אם רשאים ללכת לברלין?); (יצחק בן^-אהרון (מפ״ם): מדוע לא שאלו אותך על הצנע?)^[23] - לא שאלו אותך כאשר באי-כוחכם ישבו למעשה עם באי-כוח אדנאואר ודנו על נוסח ההודעה והתשובה עליה! (שמואל דיין (מפא״י): שאלו את יגור [קיבוצו של בר^-יהודה] אם ללכת לברלין?) - עלי לסיים. אני יודע שבכל שאלה מסוג זה, שרואים אותה כגורלית, שאלת מפנה היסטורי, יש גם לא מעט תוספת עצבים. ייתכן שאפשר להפחית מכאן כל מה שהתווסף בוויכוח על חשבון העצבים. כמובן, אם זה יהיה הדדי - רק בתנאי זה. אולם השאלה לא תחדל להיות שאלה תהומית, שממנה מחר מפנה לאפשרות של סיוע להגשמת ההכנה להשמדת יהודים. על כך לא יכול להיות ויכוח פשוט והצבעה פשוטה. על כך מוכרח להיות ויכוח בעם וצריך לשאול את העם. אם לא - אל תתפלאו שגם אחרי זה נלך אליו, גם אל חבריכם, וננסה להסביר להם מה עשיתם, מה הסכנה ומדוע יש לתבוע שינוי ותיקון.

שר התחבורה ד.צ. פנקס: כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. אני מאוד מאוד מצטער על כך שיש לדון בבעיה קשה, עמוקה ומחרידה זו תחת הרושם של המאורעות שהיינו עדים להם אמש בבית ומחוץ לבית. אני רואה במה שקרה אמש ניסיון להעביר את הסמכות להחליט ולהכריע בשם העם מן הנבחרים אל ההמון המשוסה, שהובהל והוזעק לבוא אל הבית ומסביב לבית הזה. אני מצטער צער רב, שניסיון זה אורגן על-ידי סיעה שרוממות הממלכתיות בפיה, והחושבת, או חשבה אמש, שאפשר לבנות ממלכתיות ישראלית על-ידי שיסוי המונים שיבואו ויעמדו מסביב לבית הנבחרים. מה הייתה מטרת ההזמנה של חבר הכנסת בגין, מנהיג ״חרות״, להמונים לבוא ולעמוד מסביב לכנסת, אם לא לקחת מהכנסת את החרות ואת החופש להגיד את דברה ולהחליט לפי מצפונה? אם זוהי ממלכתיות שאליה רוצים לחנך את הנוער, אני לא אהיה שותף לממלכתיות כזאת.

אינני רוצה לאבד הרבה מן הזמן העומד לרשותי כדי לנתח עוד יותר את מה שקרה אמש. אני גם אינני מוצא די ביטויים של גנאי לכנות בהם את אלה האחראים להופעה זו. אני מוכן לכל חילוקי דעות המעמיקים ביותר בבית, ולכל הכרעות, אך אינני חושב שזה לכבוד מישהו שהוא חבר כנסת, אם הוא משסה המונים לעמוד מסביב לבית, כדי להטיל אימה היום עלי, מחר על בגין, ומחרתיים על בן-אהרון. הניסיון הזה - אל יחזור עוד בקיום מדינתנו!

דורשים משאל עם בשאלה זו. ישנן דמוקרטיות המחונכות על משאלי-עם, בשוויצריה מחליטים בכל כפר אם להזמין כומר זה או אחר, רופא זה או אחר, מורה זה או אחר, וכך מחליטים גם בשאלות גדולות. עמנו ומדינתנו, שיש להם עבר ציוני, עבר של קונגרסים שביטאו את רצון העם כשהיה בדרך למדינתו, לא הורגל לצורה זו של משאלי עם, אלא לבחירות דמוקרטיות למוסדות המנהלים. אנחנו נמצאים בחודש הרביעי אחרי הבחירות לכנסת. האם חושבים אתם, שנקבל תוצאות אמיתיות היום, בלי הרגל דמוקרטי של משאלי עם? האם חושבים אתם, שאם נביא היום את השאלה הזאת לפני ההמונים, נקבל את התשובה האמיתית שישנה בלב העם? (שמחה בבה (הציונים הכלליים): אם כן מתי? צריך להתחיל פעם!) - נתחיל מן המורה, חבר הכנסת בבה, אם נחליט שזוהי הדרך - אני אינני חושב דרך זאת לטובה. אני מתפלא מאוד, שההצעה של משאל עם משותפת למר בגין ומר בר-יהודה כאחד. ומה תגידו אם העם יכריע אחרת משאתם אמרתם אמש כאן? מסיעת בר-יהודה שמענו: ״לא נציית״.^[24] מסיעות מר בגין שמענו: ״לא ניתן ולא יקום הדבר״. מה תגידו אתם, שאינכם מצייתים ולא תתנו שיקום הדבר, אם כך יקום ברצון העם? (אהרון ציזלינג (מפ״ם): אתה יודע, שאתה מסלף את הודעת סיעתנו) - אומנם זה היה בעניין אחר, אבל המילה ״לא נציית״ הושמעה מפי אחד מחברי מפ״ם (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): אינך מדייק).

אני מצטער שיש בשאלה זו כאילו ״חובת הסיעות״. הייתי רוצה שבעניין זה, שהוא באמת מעמיק עד תהום הנפש, יוכל כל אחד לחוות את דעתו בלי השפעה סיעתית.

ומתוך גישה זאת, אף על פי שאני מתנגד ניגוד גמור להשקפותיו של חברי הנכבד הרב נורוק בעניין זה, הייתי בעד זה שיקבל חופש לקבוע את עמדתו בעניין זה לפי מצפונו. אני משוכנע, שאילו הייתה הצבעה חופשית, בלתי-סיעתית, היו ההצבעות מביאות רוב גדול יותר בעד עמדת הממשלה משיושג אולי על-ידי ההצבעה כפי שתיערך.

בדרך כלל אינני מתפלא על עמדת האופוזיציה. אינני תמים כל כך לחשוב שהאופוזיציה צריכה לתמוך בממשלה. הייתי חבר בקואליציות שונות, עירוניות ובלתי-עירוניות, ומעולם לא התרעמתי על האופוזיציה שהתנגדה לקואליציה, וגם הפעם אינני מתרעם על שהאופוזיציה מתנגדת לממשלה. כבר הזכרתי פעם מעל במה זו משפט מספרו של סגן מזכיר הכנסת על תפקיד האופוזיציה בפרלמנט.^[25] יש לה שני תפקידים:

להתנגד לכל הצעת ממשלה

ולהשתדל להפיל את הממשלה בכל הזדמנות.

האופוזיציה שלנו עושה זאת ככל אופוזיציה פרלמנטרית. לכן אינני מתפלא על שהאופוזיציה מאוחדת בעניין זה, בייחוד כשהוטלה חובה סיעתית על הגופים האופוזיציוניים. אינני יכול גם להשתחרר מן הרושם - אם כי אני מאמין ומשתדל להאמין בכנות המחשבות שהובעו על-ידי חברי האופוזיציה - שיש משהו מן האופוזיציוניות בדבריהם, שמשהו מעמדתם זו קבע את עמדתם גם לגבי בעיה זו. הייתי רוצה חופש מחובה סיעתית, כדי שנגיע לביטוי אמיתי (אהרון ציזלינג (מפ״ם): נשיג זאת במשאל) - נעשה קודם את המשאל בכנסת: נצביע כאן (מרדכי נמיר (מפא״י): חבר הכנסת ציזלינג, במפ״ם כבר השגת משאל? הרי דרשת זאת); (יצחק בן^-אהרון (מפ״ם): ואיזה מוסד במפא״י כבר דן בשאלה זו?).

דובר כאן הרבה על כך, שבשאלה זו מדבר הלב יותר מן המוח. כמעט כל השוללים, או רובם, הסתמכו על הרגשת הלב. ואני מבין אותם. נדמה לי שבעניין זה לכולנו הרגשה אחת, כולנו בלב אחד. אין פלא, שכשמזכירים את המילה ״גרמניה״, או כשמישהו נזכר במילה ״גרמניה״ או בעם הגרמני, מייד עולה האסוציאציה האיומה של השמדת שליש העם על-ידי גרמניה בתקופת היטלר. אך אני שולל את הגישה, שלפיה צריכה שאלה זו להיות קשורה בהערכתנו את גרמניה הנוכחית, את מוסרה, את עמדתה הסוציאלית או הפוליטית. אינני חושב, שיש הבדל אם אנחנו מקבלים את הכסף מגרמניה סוציאליסטית, קומוניסטית, או מגרמניה בורגנית אזרחית. אין בכך נפקא מינה, איני חושב שצריכה לקבוע בשבילנו העובדה שגרמניה של היטלר מחולקת כיום למערב ולמזרח. איני שואל את אותם החברים, הטוענים - שלא כדוגמת הרב נורוק שבשבילו פסולים כל הגרמנים למגע - שרק עם הגרמנים שבמערב אסור להיפגש כדי לקבוע את המגיע לנו. מה תגובתנו על כך, שהמעצמה השולטת במזרח-גרמניה, בריה״מ, לא הגיבה כלל על התביעה שהגשנו גם לה?

איני מאמין בעולם טוב של היום. אנו חיים בתקופה אומללה של עולם הרוס הרס מוסרי, והגרוע שבגרועים שראינו בהיסטוריה הוא העם הגרמני. איני מאמין שיש אפשרות לראות טובות לאנושיות מהעם הזה, אך אני בכל זאת תובע את מה שמגיע לנו מהם.

ניסיתי לברר אם נמצאנו כבר פעם במצב דומה לזה. גם במצרים לא הייתה גולה נוחה, וכולנו זוכרים את האגדות שלמדנו בצעירותנו על כך ששיקעו ילדי ישראל בחומה, שישראל בנו את פיתום ורעמסס. אך לבסוף היה שם גם ״וינצלו את מצרים״^[26] (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת החרות): אבל קדמו לכך עשר המכות שהכריעו את הכף); (בנימין אבניאל (תנועת החרות): וים סוף אחר^-כך!) - ניסיתי לברר אם היינו פעם במצב דומה, ולא מצאתי דמיון בין מה שקרה לנו בדור זה ובין מה שקרה לנו במצרים. כן איני יכול למצוא מצב דומה אחר בהיסטוריה שלנו לשמד שערך בנו העם הגרמני. איני מתאר לי שיש סליחה, כפרה, מחילה ושכחה לפשע שעם זה עשה לנו ולאנושות כולה.

מדברים כאן בשם הרגש ושואלים: מה ציוו לנו המיליונים שהלכו למות? אין לנו צוואה כתובה כזאת, אך כל אחד מאיתנו מנסה להעלות מעמקי לבו מה חשבו המובלים לשמד ברגעיהם האחרונים. גם אני מנסה לשמוע את לחישות נשמות אלה של אחים שאינם עוד.

האם הם רצו שנשאיר לגרמנים, לאחר שרצחו אותם, גם את הרכוש היהודי, ולתת להם להפוך במשך עשר שנים את המיליארד וחצי דולרים ל-15 מיליארד דולרים בחריצותם הידועה, לצערנו? האם נפשות אלה היו רוצות שרכושם יישאר בידי הגרמנים האלה? האם לא היו רוצים, שתוקם להם מזכרת נצח על-ידי כך ששארית מרכושם, שאפשר להצילו למעשה, יושקע בהקמת אותה המצבה הנצחית - במדינת ישראל הפורחת והבנויה? האם טוב יותר שרכושם יישאר בידי פטר והנס שיעשו עושר ממנו, כדי שיוכלו שוב להתנפל על העולם? האם הם לא רצו שנשקיע כספים אלה בהפרחת מדינת ישראל? (חיים לנדאו (תנועת החרות): הנרצחים ביקשו דבר אחד: נקמה, ואתם עוברים על כך לסדר-היום. אתם התחייבתם פעם על נקמה בגרמניה וערקתם מן החזית. עוד נגולל פעם פרשה זו) - אני מאמין ששר ההיסטוריה יביא את הרוצחים על עונשם, ואני מפנה את תשומת הלב על הנאמר בעניין עמלק בספר ״מנחת חינוך״^[27] שהראה לי הרב הרצוג. חבר הכנסת רימלט שאל אותנו מה נאמר לילדינו. שאלה זו, שהוא שאל בשם בנו, שמעתי לא מפי ילדים צעירים אלא מפי פוליטיקאים זקנים לפני הרבה שבועות, ואני מקווה שזה היה רק משל כשדיברת בשם בנך. אנו נגיד לילדינו שהייתה תקופה ארורה של רשע, הרג, שוד ושמד, והיה אחד ארכי-ליסטים שלא היה ראוי לשם בן-אדם, היטלר, שהוביל את כל עמו אחריו והשמיד שליש מן העם היהודי. עשינו את כל מה שיכולנו כדי ללחום בו על-ידי השתתפות במלחמה בצד אומות הברית. עם זה שדד את רכוש היהודים. אך באותה תקופה היטה השם חסד אל עם ישראל ונתן לו להקים את מדינתו, את מדינת ישראל. אומנם, בזכות הנס והחסד הזה לא יכולנו להחיות את המתים, אבל יכולנו להשקיע את שריד רכושם בבניין המדינה. זאת נגיד לילדינו ולדורות הבאים, וזוהי צוואתם של אלה שהובלו לתאי-הגזים.

לפי דעתי, אין זכר ראוי יותר לקהילות ישראל שנשמדו מלהביא את המעט שנשאר - את הרכוש הציבורי היהודי ואת הרכוש שהפך לציבורי כי לא היו לו יורשים - למדינת ישראל למען חיזוקה. זאת היא המצווה שאותה חייבים אנו לקיים. אין זו שאלת כסף, לא חשוב לי אם זקוקים אנו עתה ברגע זה לכסף זה או לא. גם לולא היינו זקוקים לו, לא הייתי משאיר אף דולר אחד בידי הרוצחים. מובן, שאילו היו המעצמות הגדולות נענות לנו - היה טוב יותר. אילו היו מטילות על גרמניה לשלם לנו - היה נוח יותר. אך מה לעשות והן לא עשו זאת - לא מעצמות המערב ולא מעצמות המזרח? האם משום כך, משום שהמעצמות הגדולות אינן מוכנות להיות שליחנו, מותר לנו לוותר על ירושת שארית הפליטה? אם זאב יטרוף ילד ותישאר הכתונת המלוכלכת בדם, האם לא תוציא האם את הכתונת הזאת מפי הזאב כדי שזכרו יישאר לה? עלינו להוציא את הכתונת הזאת. אנו חייבים להציל את הרכוש הישראלי ולהשקיעו במדינת ישראל גם לולא היינו זקוקים לכסף, גם לולא היינו זקוקים לסכומים אלה כדי לחזק את כלכלתה של מדינת ישראל (מנחם בגין (תנועת החרות): עם זאב אין מנהלים משא^-ומתן!) - בהסכמת הכנסת הגישה הממשלה בחודש מרס את התביעה על השילומים. איש לא התנגד לכך. מר בגין אפילו טען, שדרשנו מעט מדי.^[28] ייתכן שעל זה אפשר להתווכח. לא חשוב לי ברגע זה אם גרמניה לא תשלם. גם אם נניח זאת, אנו חייבים לתבוע את הרכוש היהודי (מנחם בגין (תנועת החרות): אתה עושה הסכם עם גרמניה, מיקח וממכר אתה עושה עם גרמניה!) - אתה אולי רוצה הסכם כזה. מה שאני רוצה הוא כספם של יהודים.

בחודש מרס הבאנו את התביעה הזאת בפני הכנסת ואיש לא התנגד לה. קרה דבר - וחלק מן הגרמנים הסכים לשלם לנו על יסוד תביעתנו. איני אומר שהעם הגרמני נשתנה ונעשה טוב יותר. אך האם אסור לי לדעת מה יכול אני לקבל מהנתבע, בשעה שהנתבע חוזר ואומר שהוא מוכן לשלם לי על יסוד תביעתי? האם נעשה הכסף פסול עקב זה?

ירדנו מדרך המציאות, שכולנו מצוּוִים עליה. דווקא בדברים שבאמונה אתם רציונליסטים כל כך. היה לי ויכוח עם חבר הכנסת בר-יהודה באחת מאסיפות הסטודנטים על רציונליזם ואי-רציונליזם. בענייני אמונה אתם רציונליסטים ובעניינים מעשיים הנוגעים לבניין הארץ, בממונם של ישראל - נעשיתם פתאום לאי-רציונליסטים. הכנסת תעשה את חובתה אם תייפה את כוח המוסדות המוסמכים לדאוג לכך ששארית הפליטה של רכוש ישראל, שנמצא בגרמניה, יושקע במדינת ישראל.

מיכאל חזני (הפועל המזרחי): כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. מזועזע עד היסוד, נרעש ונפחד עד עמקי הלב הריני עולה לדוכן לדבר על הנושא הכאוב הזה - ולא בגלל גופו של הנושא. בנידון זה עמדת רוב חברי ועמדתי אני ברורות וקבועות ומצפוני שקט. אלא שברגע זה אני נרגש בשל שני דברים שמסביב לעניין.

הדיון הגורלי הזה חל על-פי מקרה טרגי ב-י׳ בטבת - ביום שהוכרז על-ידי הרבנות הראשית כיום זיכרון כללי לחללי השואה.^[29] ביום זה, אף אני העומד לפניכם התייחדתי בתוך רבבות יהודים אחרים עם זכרם של הקרובים, הקדושים והיקרים לי ביותר, שהוציאו את נשמתם בטהרה בדרך לאושוויינצים ולא ידע איש את קבורתם עד היום הזה. והייתי צריך לגייס היום את כל כוחות הנפש שבי, כדי שאוכל לומר בפה ובלב: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי אכן ״מאת ה׳ הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו״.^[30] נושא אני בלבי את זכרם של הקדושים והטהורים, ולעולם, לעולם לא אשכחם ולא אפסיק לשנוא שנאת מוות את מרצחיהם ומשמידיהם. אלא שכדרכם של יהודים, נושאים אנו את הכאב והזעם בלב פנימה, בחינת ״יישב בדד ויידום״^[31] ואיננו מבטאים אותם בדרך של צעקות וצווחות ברחובות ובשווקים. זהו הטעם האחד, שבעטיו אני מזועזע ונרגש. אלא שדווקא בשל אסוני האישי והמשפחתי ומצב רוחי זה, אני רואה לעצמי זכות מלאה לפנות מעל במה גבוהה זו לכל אלה הנוטלים לעצמם רשות לדבר בשם הקדושים והטהורים ולקחת תחת אפוטרופסותם את זכרם וכבודם - ולומר להם בפה מלא: אספו ידיכם מן הקדושים לנו ביותר, שלא ציווּכֶם לדבר בשמם, וחידלו לכם להתעטף באצטלה שאינה הולמת אתכם. הם קדושי העם כולו, והעם בלבד יחליט כיצד להקים להם יד ושם במדינה המתחדשת מתוך הגזלה שנצליח להוציא מידי הגזלן.

והעניין השני המזעזעני הוא, כפי שאמר המקונן: ״אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחודש זה היכני״.^[32] כי ביום הזה, לפני כ-1878 שנה, הובאה העיר הזאת במצור וכתוצאת מעשי הבריונים והסיקריקים שהשתוללו בתוך חומותיה, חרבה עירנו ונשרף בית מקדשנו והוגלינו מארצנו. והנה אתמול, ב-י׳ טבת שנת תשי״ב, בשנה הרביעית לתקומת ישראל, שוב הובא במצור הבית הנשגב הזה, המסמל את תקומתנו ועצמאותנו וכיסופי דורותינו ומיטב תפילות קדושינו וטהורינו. וכמו במקרה אחר שבתולדותינו עקובות הדמים, כן נזדעזעה אתמול ארץ-ישראל ת״ק על ת״ק פרסה, שעה שנעץ מי שנעץ את ציפורניו בכותלי הבית הזה. ואם על הדורות הבאים דובר כאן אתמול רבות, הרי ״אבן מקיר תזעק״^[33] וקול נפץ השמשות יהדהד ויהדהד באוזנינו שנים רבות, יזעיק אותנו ויזכיר לנו ש״מחדרים אימה״^[34] והטלת אימה. אוי לעיניים שראו זאת ואבוי לאוזניים ששמעו זאת.

תסלחו לי שבשל מצב רוחי זה הכנסתי נימה אישית בדברי. לא אכנס לפולמוס רב, כי אין טעם בו. אסתפק בהערות ובשאלות מספר, שארשה לעצמי להציג לחוגים אחדים, ובמשפטים מעטים לגופה של הבעיה (אלימלך רימלט (הציונים הכלליים): האם זה מונופול של הפועל המזרחי?) - מייד אגיע לכך. ובכן, יאמינו לי אלה שהתחילו פתאום לתמוך את יתדותיהם בדברי תורתנו הקדושה ומרבים לצטט פסוקים ומאמרי חז״ל - יאמינו לי, שגם אני לא שכחתי עדיין את כל גרסא דינקותא שלי ויכולתי להביא גם כן שורה של פסוקים ופירושים והסברים, לפרק וליישב, לסתור ולבנות - כי שבעים פנים לתורה. אך לא אעשה זאת, כי לא על מחיית זכר עמלק או על אי-מחייתו מדובר כאן. אילו ניתן הדבר בידינו, ודאי שהיינו עושים זאת ונוקמים את נקמתנו, וכשאין דבר זה בידינו, אין לנו אלא למסור דיננו לשמים ולומר ולחזור ולומר: ״אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך״^[35] (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): אך מה בדבר המשא ומתן?) - רק אחת אומר לפוסקי הפסוקים, וזוהי תשובתי לשאלתך, חבר הכנסת רימלט: התורה לא ניתנה לחצאין ואין רשות למישהו לבחור לעצמו פסוק אחד, את הפסוק המתאים לו, העולה בקנה אחד עם דעתו, ולהתעלם מכל שאר פסוקי התורה, המחייבים כל יהודי ויהודי (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת החרות): זה לא כל^-כך מדויק).

בתורה מנויות תרי״ג מצוות - ומי הרשה למישהו לבחור לעצמו רק מצווה אחת מתוכן - דין הניין לי ודין לא הניין לי [ארמית: אלה טובים לי ואלה לא טובים]? לא, רבותי, הפוסקים פסוקים ומטילים קללת אלוקים על ראשנו - הרי תבינו שאין אנו יכולים להתרשם כלל וכלל מדברי החסידות של אנשים המחללים שם שמים ושם הארץ ועוברים על כל שאר פסוקי התורה. לרבים, רבים מבין אלה המדברים על רצונם וצוואתם של הקדושים, שלא מסרו אותם לשום איש פנים אל פנים, אני מרשה לעצמי לומר: זה בשבילנו נעלם אחד גדול, בחינת ״שמא״, אך לעומת זה ברור שרבים מן הקדושים היו יהודים בריאים ושלמים וחרדים לדבר ה׳, והם ודאי וודאי שרצו בכך, שבניהם אחריהם ילכו בדרכיהם וישמרו שבת ויאכלו כשר, ויניחו תפילין - זהו ודאי וברי. וקיימא לן, ש״ברי ושמא - ברי עדיף״. על שום מה הנכם מתכחשים איפוא ל״ברי״ ונאחזים ומפרשים את ה״שמא״ כרצונכם? האם לא מוטב יהיה, רבותי, לכבודם של הקדושים והטהורים, שלא תדובבו את שפתותיהם בקברותיהם ולא תכניסו אותם בוויכוח שבינינו, אלא נשאיר את ההכרעה בדבר גורל השוד ליורשיהם החוקיים והמוסריים - הוא העם היושב בציון, שאליה היו עיניהם נשואות בחייהם?

אך אם בפסוקים חשקה נפשכם, מה תאמרו, למשל, לפסוק המזעזע והמעודד: ״ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, בדמיך חיי״?^[36] (אלימלך רימלט (הציונים הכלליים): לא כתוב: ״בשילומיך חיי״) - האם יש חיים נעלים יותר מתפקיד החיים של העם לחונן עפרות ארצו ולקבץ נידחי בניו? ואותה הזעקה המחרידה של הנביא, שרבים כבר חזרו עליה כאן, האינה מחייבת אותנו גם היום, למרות הפלפול של בגין - הזעקה המחרידה של ״הרצחת וגם ירשת?״ אם איננו יכולים להעניש על הרצח, הרשאים אנו לתת גם לרשת? (מנחם בגין (תנועת החרות): אני עושה פלפול, ואתה מדבר ברורות?) - ואם רוצים אתם מאמרי חז״ל ודעתם, הרי לכם משנה: ״רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר״^[37] (מנחם בגין (תנועת החרות): פסוק אחד של רבי עקיבא? תן את כל הפסוקים של רבי עקיבא) - ובמקום אחר כתוב: ״לאסור״, היינו, כשבאה לפניו השאלה, היה מתקשה ללכת בדרך הקלה שאינה דורשת אומץ לב ולהחמיר ולאסור. והתדעו על שום מה? על שום ש״התורה חסה על ממונם של ישראל״ שלא יירד לטמיון.^[38] ואנו לא כל שכן שאנו חייבים לחוס על ממונם של ישראל שנשדד ונגזל, ולדאוג שלא יישאר בידי השודדים והגזלנים. אך לא אוסיף להכניס את עצמי בציטטות. במקום זה ארשה לעצמי לשאול שאלות אחדות.

קודם כל לחבר הכנסת בגין: דיברת אתמול כמה וכמה פעמים על ״צלם בהיכל״. אמור נא לי: האינך סבור שהיד שהונפה אתמול על היכל תקומתנו ועצמאותנו היא היא שהכניסה ״צלם בהיכל״ וחיללתו?

אגב, במאמר מוסגר, לידידי לבון: המילה ״בית המקדש״ מכוונת לדבר-מה מיוחד, וכבודה של הכנסת לא ייפגע כמלוא נימה אם לא תשוו אותה אל בית המקדש. ואתה, חבר הכנסת בגין, המסתמך על דברי התורה, הרי תדע שכתוב בהם: ״אחרי רבים להטות״^[39] (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת החרות): אבל כתוב גם: ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״) - רשאי אתה ללחום ולעמוד על דעתך עד שנפלה ההכרעה, אך משנפלה ההכרעה על-ידי הרוב, חייב אתה לקבל את מרותו והכרעתו ואפילו הוא אומר לך ״על טהור טמא ועל טמא טהור״.^[40]

ומה פשר דבריך הברורים מאוד שנשמעו אמש מעל במה זו שבפנים ההיכל? המותר להבין אותם כך, שאתה ו״בחוריך״ תנסו לסכל את הכרעת הרוב על-ידי הטלת אימה ומעשי אימה? ומה פשר דבריך ופנייתך אל הנציגות הדתית ואזהרתך ש״כף רגלכם לא תדרוך עוד בבית הכנסת״? האם עלינו, באי בתי הכנסת, להסיק מכך, שעלינו לבקש את חסות המשטרה על ״מקדשי המעט״ ועל הבאים לתוכם להתפלל?

מפאת קוצר הזמן הריני מדלג על כמה שאלות נוספות, שהייתי חפץ מאוד להציגן לחוגים האחרים שבבית הנכבד.

אנו אומרים ״צורכי עמך מרובים״ ומותר לנו לתבוע כספים למען בניין הארץ, אך לא זו בלבד. אילו היה בתביעה זו משום עבירה, היינו אומרים ״מצווה הבאה בעבירה״ היא פסולה. כי אין המטרה מקדשת אצלנו את האמצעים בשום מקרה ותהא המטרה נעלה ביותר. אך אנו משוכנעים שאין כאן שום עבירה ופגם, אלא בדיוק להיפך. זוהי חובתנו המוסרית והמדינית ואנו מצוּוִים עליה. אנו מצוּוִים להוציא מייד השודד כמה שנוכל מן הגזלה, ואפילו כדי להשליכה לים, ועל אחת כמה וכמה שאנו מצווים על כך בשעה שנהפוך את הרכוש הניצוֹל למנוף של בניין ויצירה ונקים בו יד ושם לנגזלים ולנשדדים.

זוהי הכרתנו וזאת אמונת לבנו, ולכן אין זה מאבק בין הרציונלי ובין האי-רציונלי, כדברי חבר הכנסת רימלט, אלא תוצאה וסיכום של שכל ורגש, הפועלים שניהם יחד בקרב כל אחד מאיתנו. ברור עם זה, שאף על פי כן נצטרך לקבוע למעשה את התשובה לשלוש השאלות: כמה? איך? ובאיזה אופן? על כך יצטרך להתקיים בירור ממצה.

רבותי המחייבים, אין ההכרעה קלה. לכאורה יותר קל לדחות את העניין, אך אנו לא נחפש לעצמנו את הדרך הקלה והמכובדת. נלך בדרך הקשה, מפני שכל דרך אחראית היא גם הדרך הקשה.

היו״ר ח. למדן: חבר הכנסת חזני עלי להפסיק אותך, כי עברת על זמנך, ואנו קבענו סדר מסוים לישיבה, שצריכה להסתיים בשעה 11.

יזהר הררי (המפלגה הפרוגרסיבית): כנסת נכבדה, לא אוכל שלא להקדיש מזמני המצומצם ביותר, מילים ספורות לחבר הכנסת, שרגש הגדלות שבו מנע ממנו לכבדנו בנוכחותו במשך שישה חודשים ולהשמיע את דברו.^[41] לא הוסבר, מדוע במשך שישה חודשים נטש את אלה ששלחוהו, ואתמול הופיע סוף סוף מעל במת הכנסת בלוויית ערימת אבנים לחיזוק הנמקתו. יוצא אפוא, שאני צריך להיות לו אסיר תודה, שהלך מחשבתי ביחס לשילומים מזדהית הפעם עם הלך מחשבתו, אבל עלי כנראה, לבקש רשות מפעם לפעם ממנו, ומן ״ההפגנות השקטות והאילמות״ שלו, אם מותר לי לחשוב גם אחרת מהלך מחשבתו הוא.888888888888

ואילו הוטל עלי לבחור אם לקבל מגרמניה הנאצית יבוא של שיטות ״דמוקרטיות״, כפי שראינו ביום אתמול, או שילומים - הייתי בוחר ומעדיף בלי פקפוקים את השילומים, לולא הבעתי בוועדת החוץ את התנגדותי לשילומים עוד בחודש מרס 1951, ולא כפי ששר התחבורה אמר, שאיש לא התנגד בשעתו לכך. אגב, אז לא הסתיים הדיון, כי שר החוץ היה חולה והכנסת לא הצביעה; אם תקראו את דברי הכנסת מישיבה 237 של הכנסת הראשונה, מעמוד 1320 והלאה,^[42] תיווכחו, שכמה מן המתווכחים התנגדו. ומדוע התנגדתי בוועדת החוץ? כי אמרתי, שכל תזכיר למדינות הכיבוש יביא בסופו של דבר לידי משא-ומתן ישר - ולולא הייתה זאת דעתי אז, ייתכן שהייתי מתבייש להצביע עכשיו נגד שילומים, מפני שאולי יעלה במחשבתו של מישהו שאבניו של בגין הן שהשפיעו על הצבעתי.

מדוע אני מתנגד לשילומים? כי במשך זמן קיומה של המדינה מחרימה מדיניותנו הרשמית במשרד החוץ שלנו את גרמניה, ועד היום לא באה איתה במגע על-ידי הצירים שלנו - לא בפריס, לא בוושינגטון, לא בלונדון, לא באנקרה ולא בבואנוס- איירס - בכל מקום אנו מהווים גורם הפרעה בלתי-נוח מאוד לגרמניה. והַחרמתנו את נציגי גרמניה מקובלת על דעת הכל בעולם ומעולם לא היו עוררים על הדבר. זה נבע מתוך רגש טבעי, מתוך רגש בריא, מתוך רגש של גאווה לאומית. ומה קרה פתאום שמדברים על משא-ומתן? עד שלא דובר על רכוש או כסף, לא עלה על דעת איש לשנות את מדיניותנו זו ולהציע לבוא במגע עם גרמניה.

ומדוע ישלמו לנו שילומים? צדק חבר הכנסת רוזן - מפני שאנו גורם מפריע; אומנם, לפי דעתי, לא מפריע עד כדי כך שגרמניה לא תחזור אל משפחת העמים, אבל מפריע עד כדי כך שכדאי לה, לגרמניה העשירה, העשירה במדינות אירופה עכשיו, ליתן איזו תמורה חלף סילוקה של ההפרעה הזו.

ואם עד כה הופיע שר החוץ בגאווה תוך הרגשת קרקע מוצק תחת רגליו, בשעה שדיבר נגד גרמניה ועורר בכך את כל הקולות הרדומים שבתוך לבות המתנגדים אף הם לגרמניה, הרי עשה זאת בהרגשה שבשקט נפשי מוחלט, ולגרמניה לא היה מה לענות לדבריו של שר החוץ. ואילו ביום שיתנו לנו שילומים יהיה אולי קורטוב של תשובה בפי גרמניה הנאצית, ואני אינני מוכן לתת לה את הקורטוב הזה, שיהא בו כדי להחליש את התנגדותן לה של כל יתר מדינות תבל. אינני מוכן לעזור לה בכך, אני רוצה לשמור על גורם ההפרעה שבנו. אינני מוכן למכור אותו בעד שום סכום שהוא.

אומרים לנו: אנו נקבל שילומים אבל לא נסלח. ובכן, נשאלת השאלה מתי לא נסלח? בהיכנסנו לחדר המשא-ומתן או ביציאתנו ממנו? למי זה נגיד כל פעם שלא סלחנו? במה תתבטא אי-סליחה זאת? מתי לא נסלח - כשנחפש בעולם שווקים לסחורות שלא יהיה לנו צורך בהן? ולמי עוד נגיד שלא נסלח - למומחים הגרמנים שיבואו לכאן להרכיב את המכוניות שקיבלנו, או בשעה שאוניות ילכו בינינו ובין גרמניה? ייתכן שיהיו אוניות שלנו, אך גם ייתכן שיהיו אוניות גרמניות. במה יתבטא הרוגז של - במה תתבטא המרירות שלנו - האם בזה שפה נחזור מפעם לפעם בינינו לבין עצמנו שלא נסלח, בשעה שיהיה זרם של סחורות ומגע בינינו ובין הגרמנים?

אם אומרים מפעם לפעם על המתנגדים לשילומים - ובזה כללו גם אותי - שהם ״דון-קישוטים״, הרי דעתי היא שאם ישנם כאן דון-קישוטים הרי הם אלה החושבים שאפשר לקבל מיליונים מגרמניה, אפשר להביא סחורות, ויחד עם זה לומר כל פעם: ״לא נסלח״. אם עלינו לסלוח לגרמניה, אם בכלל הגיע הזמן לכך - נעשה זאת בלי שילומים, בלי כסף. למה נקשור זאת בכסף? ואם לא הגיע הזמן - אל נעשה זאת גם בעד שילומים. נזכור זאת לדורות.

אנחנו ננהל משא-ומתן. אינני רוצה שיחשבו לרגע, שאינני מבין שגם אלה הרוצים לנהל משא-ומתן עושים זאת מתוך רגשות טהורים ולאומיים לא פחות משלי. אך כולנו מסכימים לכך שעל סכום פעוט לא נהיה מוכנים למשא-ומתן. כולנו מסכימים לכך שנהיה מוכנים לדון רק על סכום גדול, שיחזק אותנו מבחינה כלכלית, שיחסן את תקומתנו. אך באיזה סכום נפסיק את המשא-ומתן? מהו אותו סכום שלמטה ממנו לא ירשה לנו כבודנו לשבת ולהתדיין איתם? ומה יהיו פנינו לאחר שנפסיק את המשא-ומתן מפני שלא נגיע להסכם על הסכום - האם נכבוש פנינו בקרקע? האם שוב נוסיף להיות ״ברוגז״ איתם בגלל הבדל של כך-וכך מיליונים, או מפני שסוג הסחורות המוצעות לא התאים לנו?

ידוע שמדובר על סחורות - וגם אין דרך אחרת. איזה סחורות יבואו? אנחנו זקוקים לסחורות הנחוצות לחיזוק כלכלתנו, כגון צינורות להפרות את הנגב, מכונות תעשייה וכו' וכו'. אלא שלשם כך נחוץ שגם הגרמנים יהיו מוכנים להמציא לנו סחורות כאלו. מה נעשה אם אחוז הסחורות ״היוצרות והבונות״ יהיה קטן ביותר - וכל שאר הסחורות יהיו סחורות לוקסוס שיציפו את בתינו ומשפחותינו בכל ״טוב״ גרמני, בלי כל חיזוק לארץ? האם נגיד אז שאיננו רוצים בכך? טוענים שיש פסוק: ״הרצחת וגם ירשת?״, שלפיו עלינו לקבל כל דבר. ובכן, נכניס לכל בית פריג^׳ידר ורדיו - ונהנה מטוב השילומים שיציפו את הארץ?

ונשער-נא מה יהיה כוח המיקוח של גרמניה על כלכלתנו? הם יבטיחו לנו צינורות, ואחר-כך יתברר שלא את כל מידות הגודל מוכנים הם לספק לנו, וכך יתנו חצאי בתי חרושת, ויגידו: ״אתם רוצים המשך? - הפסיקו להגיד שאינכם סולחים לנו״. יגידו: ״צירכם פלוני התנהג שלא כהלכה עם צירנו, ופלוני התנהג בגסות בוועידה זו וזו. אם אתם רוצים בהמשך השילומים - הפסיקו זאת״. האם נענה להם: ״הרצחת וגם ירשת?״ נרכך פה ושם, נרכין ראש, ונוסיף לקבל את ״רכושנו״. איזו תלות, איזו השתעבדות תהיה זאת לכלכלה הגרמנית ולמדינה הגרמנית. האם זקוקים אנו לכל זה? הרק זה חסר לנו?

אינני יודע אם המחייבים הביאו בחשבון גם שיקולים אחרים. האם הסברה היא שמגביות ההצלה יוסיפו להביא את מה שהן מביאות עכשיו? ומה יהיה על איגרות החוב [מפעל ה״בונדס״] ועל ההענקה האמריקנית? האם לא יגידו: ארץ-ישראל מקבלת כל כך הרבה מגרמניה, לכן צריך להפריש סכומים גדולים יותר לארצות ערב? האם לא יצא השכר בהפסדו, ובזה רק נחליף את הנותן ואת המקור שממנו בא הכסף? (מרדכי נמיר (מפא״י): התנגדותך היא לשילומים - ולא דווקא למשא^-ומתן) - האם רוצה אתה שאהיה בעד משא-ומתן בלי שילומים? אני מתנגד לא רק למשא-ומתן, אלא גם לשילומים. אינני רוצה ברכוש זה! האם בטוחים אנו, שגרמניה לא תפר את ההסכם שנחתום איתה? האם מוכנים אתם לספוג עלבון נפשי נוסף, אוזלת יד נוספת? כשנעמוד בעוד תקופה מסוימת של שנים או חודשים לפני עובדה, שגרמניה תודיע לנו שהיא מצטערת, היא חתמה על מיליון או מיליארד אך איננה רוצה לתת יותר - ובינתיים סילקה את גורם ההפרעה שלנו - מה נעשה אז? אני אינני מוכן לספוג עלבון נוסף מגרמניה. אינני יודע אם למישהו יש הכנה נפשית לכך.

הנעמוד באוזלת ידנו? האם באמת אין לבנות את מדינת ישראל בלי עזרה גרמנית זאת - בלי שגרמניה תוכל להתפאר שעזרה לנו, שהיא הקימה והעמידה אותנו על רגלינו? האם עד כדי כך הגענו? היום עשרה בטבת, יום הולדת המשורר שאמר פעם, ואני אינני רוצה שמשורר יוכל לומר זאת שנית: ״ראיתיכם שוב בקוצר ידכם / ולבבי סף דמעה / איכה דלוֹתם פתאום״.^[43] אכן, נראה, שדלוֹנוּ מאוד!

שרת העבודה ג. מאיר: כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. אני רואה מחובתי לומר בראשית דברי מילה של הוקרה לאותם מאות הבחורים הנאמנים והמסורים למדינת ישראל, שעמדו כחומה סביב הבית הזה במדי שוטרים והגנו על כבוד הבית ועל כבוד המדינה, ושעמידתם הגאה והנפלאה שימשה אזהרה לכל החושב והרוצה להרים יד על עצמאותה של המדינה.

אין בדעתי להתווכח עם הסיעה האחראית לשערורייה ולבושה הזאת של אתמול. שמענו אתמול מעל במה זו מפי מנהיג הסיעה, שעד היום לא חיינו אלא בחסדו, ושאף על פי שסיעתו לא הייתה מרוצה מההחלטות שנתקבלו על-ידי רוב הכנסת - הכירה בחסדו הרב בכנסת זו (חיים לנדאו (תנועת החרות): בדמנו הקימונו לכם את הכנסת, ולא בחסד אנו נמצאים כאן) - בחסדו הגדול אמר עד עכשיו לבחוריו ולתלמידיו לשתוק - ואתמול החליט, לתת להם הוראה אחרת. אנו נדע להגן על עצמאותנו מפני זרים, ואם יהיה צורך - והלוואי ולא יהיה צורך - נגן עליה גם מבפנים. יש לנו כוח שיעשה זאת (חיים לנדאו (תנועת החרות): שוב הדיבור הזה על ״כוח״); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: עוד תתנו את הדין); (מנחם בגין (תנועת החרות): גם אתה, אדוני, תיתן את הדין על כל פשעיך).

גם עם חברי מפ״ם אין בדעתי להתווכח הרבה, כי נראה לי שבוויכוח זה, כמו בוויכוחים אחרים, איננו עומדים לצערי על קרקע משותפת. מכיוון שלי ולחברַי ישנה בחינה אחת ויחידה - הבחינה היהודית - אינני יכולה להתווכח עם אנשים שנתפסו לכל מיני בחינות אחרות. עלי לגמרי לא משפיע, שחבר הכנסת אומר שהוא התקומם אי-שם במחתרת על כך שהוא היה מיוצג בברלין. עובדה היא שהוא היה מיוצג בברלין, ובפומבי לא שמענו את דבר התקוממותו (אהרון ציזלינג (מפ״ם): איך אינך מתביישת להשוות משא-ומתן עם נאצים אל השתתפות באינטרנציונל?) - היה לי הכבוד לעמוד בראש משלחת לוועידה סוציאליסטית בינלאומית בציריך, בשנת 1947, ורק משום שהמשלחת הישראלית לא הסכימה להימנע והצביעה נגד, נמנעה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הכניסה לחברה זו.^[44]

בשבילי קיים חוק אחד כלפי העם הגרמני: כל גרמני, הן במזרח והן במערב, הוא אשם בעיני. ייתכן שישנם יחידי סגולה שלא חטאו, אך אינני מוכנה עדיין לחפש אותם ואינני מוכנה עדיין לתת תעודה כזאת אף לאחד מהם, ויישב אפילו בחבורה המזרחית שבמזרחית או המערבית. נשארת בשבילי רק הבחינה היהודית, והיא אומרת לי שכל אחד מאיתנו מוכרח לשאול את עצמו: מדוע שילמנו מחיר איום כל-כך, מדוע הוטל עלינו, העם הקטן, חלק גדול כל-כך מן האכזריות האיומה שירדה על העולם? לזה ישנה רק תשובה אחת בלבד: חלשים היינו, עצמאות לא הייתה לנו, מדינה לא הייתה לנו, ביקשנו מעמים שונים, ממזרח וממערב, שיגנו עלינו, אך משום עם בכל העולם כולו לא באה לנו הגנה. חלק מעם ישראל ישב אז בארץ זו, אך עוד לא הייתה לנו בה מדינה עצמאית, ובכל זאת רק כאן גויסו יהודים בתור יהודים למלחמה נגד היטלר. עשינו את אשר יכולנו בהתאם לכוחנו, וזה לא היה רב.

אני רוצה מאוד להימנע מלהשתמש יותר מדי בשמם של אלה שכבר אינם בחיים, ואני מוכרחה לשאול את עצמי: מה מצווה עלינו האסון הגדול הזה שקרה לנו? הוא מצווה עלינו, קודם כל, דבר אחד: אנחנו מחויבים להיות חזקים - וממנו כל שאר התוצאות. אנחנו מחויבים להיות חזקים לא רק כדי שעל-ידי כך נכבד באמת את זכרם של אלה שנרצחו, אלא כדי למנוע הישנות מקרה זה בחיי העם היהודי. ואני מאמינה שזה היה רצונם האחרון של קדושינו. שחטו אותנו ושרפו אותנו מפני שהיינו חלשים, ולמנוע זאת אין אנו יכולים אלא אם נהיה באמת חזקים. זה מוכרח להיות צו ראשון לכל יהודי המסור באמת למדינת ישראל והמאמין בעתידה, ואינו רוצה לנצל לשם ויכוח בלבד את זכר אלה שאינם איתנו עוד.

כי מה היה? אילו היינו מדינה עצמאית בזמן מלחמת-העולם השנייה, והצבא שלנו היה נלחם נגד היטלר יחד עם כל הצבאות הרבים בעולם, ויחד עם צבאות המערב והמזרח היה צבאנו נכנס לברלין - הרי היינו עושים מה שעשו כל המדינות האלה. כל מדינה לקחה מהארץ הארורה הזאת את חלקה המגיע לה. אנו לא עשינו זאת משום שלא היינו אלא קבוצות של לוחמים יהודים בתוך צבאות אחרים. לכן אני אומרת: זה מגיע לנו, זה לא חסדו של אדון אדנאואר או של אדון אחר. זה מגיע לנו.

אני יודעת, שאין כל השוואה בין האסונות שקרו בתקופות שונות בהיסטוריה הטרגית שלנו אל השואה שבאה עלינו מידי היטלר והנאצים. אין כל השוואה, ובכל זאת, אחרי פוגרום זה או אחר, בארץ זו או אחרת - וישנן ארצות מועטות מאוד בעולם שלא היו בהן פרעות על יהודים - מדוע לא עלה מעולם על הדעת - לא על דעתנו לדרוש ולא על דעת הפורעים - להחזיר לנו לכל הפחות דבר-מה מן הרכוש השדוד? כי מי היינו אנחנו? לא עם עצמאי, לא מדינה, לא ישבנו [כעם] בין העמים, ומי היה מחויב להתחשב בנו? לכל היותר יכולנו להשיג אז הבעת רחמנות מאיזו ארץ נייטרלית. בזה השקענו במשך עשרות בשנים את כל מרצנו ואת כל כוחנו ואת כל כישרוננו - לנוע על פני העולם הגדול ולחפש איזה גוי טוב שיגיד לנו: ״חבל עליכם, לבי לבי עליכם״. זו הפעם הראשונה, שאנו יכולים לדבר עם מי שרצח ועם מי ששחט כעם עצמאי המציג תביעות.

מישהו שאל כאן: איך נשב איתם יחד? אנו נשב איתם כעם שניצח עם עַם שנוצח. הניצחון הראשון היסודי שלנו הוא שנשארנו בחיים. כוונתו של היטלר הייתה ששום יהודי לא יישאר בחיים. הוא בוודאי ובוודאי לא התכוון לכך שאחרי כל ההשמדה הזאת יישארו יהודים בעולם לא רק כבודדים, ותלויים עוד בחסדם של גויים, טובים ורעים, אלא יהודים כעם, כעם במדינה עצמאית - עם הקובע את גורלו והבונה את כוחו כדי למנוע אסונות כאלה בעתיד. ודאי ובוודאי לא זו הייתה כוונתו - ובזה ניצחנו. הנה, דווקא אחרי אסון זה אנחנו עם עצמאי במדינה עצמאית ההולכת ומתחזקת, ומדינה שבשנים הראשונות, בימים הראשונים לקיומה, כבר הספיקה להתחזק ולהציל ולהעלות לארץ המוני יהודים ולהבטיחם שאסונות כאלה לא יבואו עליהם עוד.

אני רוצה לפנות אל חברי הכנסת, שבאמת ובתמים ומתוך לב כואב מדברים על דברים אלה. יתנו-נא אל לבם: ילדים יהודים שנשארו בחיים ועדיין נמצאים בסכנה, ויהודים זקנים שנשארו בחיים ועדיין נתונים בסכנה - האם משום שחיים הם, אינם קדושים לנו? האם יש פה באולם הזה איש אחד שיוכל לקום ולהגיד בביטחון גמור, שהוא יודע פינה אחת בעולם מחוץ למדינת ישראל, שבה חיים יהודים שחייהם בטוחים בהחלט? היהודים ההם, הילדים, הנשים והגברים שנשארו בחיים, האם אינם מחייבים אותנו למשהו? האם אין הם מחייבים אותנו שנצילם במהרה?

היהודים הללו רק הצלה אחת ויחידה יש לחייהם - והיא בארץ הזאת. אנו מחויבים להתחזק בכל הדרכים כדי להציל מהר, כדי להבטיח את כל אמצעי הכוח שלנו לכל צורותיו. אין צו קדוש יותר, אין צו יהודי יותר, אין צו פטריוטי יותר, אין צו גאה יותר ליהודים מן הצו הזה. ואנו הולכים לדרוש את המגיע לנו, והאנשים האחראים לממשלת ישראל, היושבים בממשלת ישראל, הוכיחו בעבר ובהווה - עוד בטרם היינו עם עצמאי - שיודעים הם לדבר עם גויים בגאווה, בגאווה יהודית. ואין לי כל ספק שנדע לשבת עם אויבינו-בנפש בצורה כזאת שתוסיף כוח וכבוד לעם ישראל ולא חס ושלום להיפך (מנחם בגין (תנועת החרות): יוסיף כבוד לשבת עם גרמנים?) - אנו נדרוש מהם את הרכוש היהודי שבידיהם. הוא מגיע לנו וזה דרוש לנו כדי לחזק יהודים חיים ולהציל יהודים חיים. אנו נדרוש זאת בכל הכוח ובכל הגאווה ובכל הכבוד היהודי והישראלי.

ברור, אפשר לצרף לכך כל מיני דברים: שזוהי סליחה, שזוהי ידידות - אך אין לזה כל טעם ואין בזה כל היגיון, אין בזה כל הכרח וגם לא יהיה. אין איש בין המחייבים את הדרישה הזאת, את התביעה הזאת, המעז אפילו לחשוב על אפשרות כזו, על איזה משא-ומתן שהוא המחייב את כל הדברים האלה או אחד מהם (מנחם בגין (תנועת החרות): יש ויש, אבל איזו השוואה היא זו?) - עם הנציגים של גרמניה נשב לא לשלום, לא לידידות, לא לסליחה ולא לשכחה. העם היהודי לעולם לא יוכל לשכוח זאת. לא יוכל להיות יהודי שישכח. באולם זה יושבים אנשים האומרים: שילומים - כן, ורק לא על-ידי משא-ומתן ישיר; נבקש אחרים שיעשו זאת למעננו. והנה ביקשנו, וחלק מאלה שביקשנו מהם ענו לנו שאינם מוכנים, וביניהם מעצמה גדולה אחת שלא ענתה לנו כלל, מעצמה שברחובות הבירה שלה, בחלונות הראווה של חנויותיה, מתנוססות סחורות גרמניות למכביר - לא ברור לי אם ממזרח-גרמניה, או ממערבה. אינני מתארת לי כלל שמוסקבה תראה פחיתות-כבוד לעצמה בקבלת כל סחורה, שהיא יכולה לקבל ממערב-גרמניה, להיפך - ובצדק - היא חושבת זאת לחובה, כי לא מעט הרס גרם היטלר לבריה״מ. ואני שואלת את עצמי - ויש פה אנשים שחייבים עוד יותר ממני לשאול את עצמם - מה קרה פה?

מדוע דווקא בריה״מ לא מצאה לנחוץ אפילו לענות לנו? מדוע לא מצאה לנחוץ להגיד לנו: ״לכו לגרמניה המזרחית ונהלו איתם משא-ומתן״? והלא היא יודעת שגרמניה המזרחית לא תרים יד ורגל בלי הסכמת בריה״מ. הדלת הזאת סגורה לעת עתה. האם נשלים עם כך? לא! אנו גם מגרמניה המזרחית נתבע את המגיע לנו, גם אצלם יש רכוש יהודי שדוד - והוא שלנו. נתבע גם ממנה בדיוק כמו שאנו תובעים מגרמניה המערבית.

אני מבינה שיכולים להיות אנשים שמתוך כאב אמיתי אינם יכולים להגיע למסקנה זאת, אך מכאן עוד רב המרחק עד הפילוסופיה המשונה שההיגיון הוא בכלל פסול, ועד הפילוסופיה שזה חוק בל יעבור שמוכרחת להיות ״סתירה טרגית״ בין הלב ובין המוח, כפי שאנו שומעים בחוגי ״השומר הצעיר״.^[45] אין הכרח כזה. לפעמים ישנו קרע כזה ואז רע מאוד, אך לא תמיד מחויב הוא להיות. במקרה זה אומר גם הלב היהודי וגם השכל הפשוט, שנגיד לאלה שרצחו ושדדו, שבעולם זה שבו אין איש מוכן לעזור בעשיית צדק, אשרינו שאיננו תלויים עוד בחסדם של אחרים. אשרינו שאיננו צריכים להתרוצץ עוד בפרוזדורים של מדינות ועמים אחרים ובקונגרסים שונים ולחפש מגינים שיעשו דבר-מה בשבילנו. כעם חופשי ועצמאי שקיבל על עצמו את המשימה הזאת - שומה עלינו להבטיח את חייו, את ביטחונו, את כבודו של עם ישראל. כנציגי עם גאים נלך בכל הכבוד לתבוע מידי הרוצחים את המגיע לנו כדי שנתחזק - וכדי שנחיה.

היו״ר חנה למדן: המשך הישיבה מחר בשעה 09.30.

 

[המשך הישיבה למחרת ב-9.1.1952]

 

הערות