דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                                   ירושלים, 26.12.1939

 

[---] לאחר צאתו של בן-גוריון נפגשנו - וייצמן, לוקר ואני - עם ראש האופוזיציה אטלי (שאומנם לא היה קרוב לנו ביותר, אך בזמן האחרון התקרב אלינו) סגנו גרינווד ותום וויליאמס, בעניין חוק הקרקע.

אמרנו לאטלי, שלמרות הרושם שהיה לו מפגישתו הראשונה עם ראש הממשלה בעניין חוק הקרקע, הרי הידיעות שלנו מעידות כי בדעת משרד-המושבות להגשים את חוק הקרקע ויהי מה. אטליי השיב שהוא מוכן לפנות מייד לראש הממשלה בשאלה זו, ולאיים בשערורייה פרלמנטארית.

הוספנו והסברנו לו כי לממשלה אין רשות לעשות זאת, היות והיא נתנה הבטחה לפרלמנט כי אם לא תשיג את אישורו של חבר הלאומים לספר הלבן, ותרצה להכניס שינויים במנדט, יהיה עליה להביא את השאלה מחדש לפני בית-הנבחרים. אם הממשלה לא תעשה זאת, הרי היא מתכחשת להבטחתה לפרלמנט. אנו רואים את ראש האופוזיציה כבעל הפיקדון להתחייבות ועליו לדרוש את מילויה.

השיחה נתקיימה ב-30 בנובמבר, ולמחרתו, ב-1 בדצמבר, הייתה פגישה בין אטלי, גרינווד וראש הממשלה. נוכח גם מלקולם מקדונלד. ב-2 בדצמבר, בעת צאתי לפאריס, קראתי ב"טיימס" על פגישת מנהיגי האופוזיציה עם ראש הממשלה ומ. מקדונלד. ב"טיימס" נכתב שדנו בשאלת ארץ ישראל; ה"דיילי טלגרף" הוסיף שאין לחכות לשינויים במדיניות הארץ-ישראלית בזמן הקרוב. דבר זה הבהילני מאוד. עד אז הצלחנו למנוע פירסום פגישות אלו. היה ברור לי כי מ. מקדונלד הוא שמסר את העניין לפירסום בעיתונות מתוך כוונה לתת התראה לערבים, כי הרי ברור שאם אטלי וגרינווד הלכו לדבר עם ראש הממשלה בענייני ארץ-ישראל, הרי זה לטובת היהודים.

השיחה הראשונה של ראשי האופוזיציה עם צ'מברלין הייתה שלא בנוכחותו של מ. מקדונלד, כי צ'מברלין כנראה לא ידע על מה הם רוצים לדבר איתו. בשיחה השנייה היה מ. מקונלד ראש המדברים, והוויכוח היה בינו ובין ראשי האופוזיציה. צ'מברלין כמעט לא התערב. לפי הידיעות שקיבלנו היה מ. מקדונלד כל הזמן במצוקה. ראשי האופוזיציה טענו את טענותינו. מ. מקדונלד השיב שהדברים שנאמרו הם חשובים מאוד, ויש לקחתם החשבון, אולם יש גם צד שכנגד, והתחיל לטעון את טענות הערבים. אם לא יאסור מכירת קרקעות, הרי יאספו היהודים סכומים עצומים וירכשו את כל הקרקעות בארץ, והחוק שיצא אחר-כך לא יהיה לו ערך.

תשובתו של גרינווד הייתה: אם העניין הוא כה חיוני לערבים מדוע לא תעשינה זאת הממשלות הערביות? תגייסנה הן את הכספים ותרכושנה את הקרקעות.

מקדונלד השיב שאין דמיון בין שני המקרים.

גרינווד שב וטען שדבר זה מוכיח כי העניין הוא יותר חיוני ליהודים מאשר לערבים והנזק שייגרם ליהודים על-ידי הגשמת החוק יהיה יותר קשה מאשר הנזק לערבים מאי-הגשמתו, לבסוף הודיע מקדונלד 3 דברים:

1. הממשלה עוד טרם החליטה בעניין זה;

2. השאלה תובא לפני קבינט-המלחמה;

3. לפני שהדבר יוחלט סופית תינתן לראשי האופוזיציה הזדמנות לבירור נוסף.

באותו יום הייתה לווייצמן שיחה עם לורד הליפאכס, ביוזמתו של האחרון. לקראת הפגישה הזאת הוכן על-ידינו מכתב להליפאכס שהרצינו בו את כל טענותינו נגד הממשלה. המכתב מסתיים בשורה של שאלות:

היוגשם חוק הקרקעות או לא?

התסכים הממשלה להקים בסים לתעשייה צבאית בארץ או לא?

הליפאכס ניסה תחילה לטעון שעניינים אלה הם בתחום סמכותו של מיניסטר-המושבות, אולם וייצמן הסביר שפנינו כבר למיניסטר והעלינו חרס. הליפאכס הסכים לדבר עם מקדונלד, ואגב שאל אם אי-אפשר להגיע בשאלת הקרקעות להסכם ג'נטלמני, זאת אומרת שהיהודים לא יקנו קרקעות והממשלה לא תפרסם את החוק. ד"ר וייצמן השיב בשלילה גמורה, והליפאכס לכאורה הניח לנקודה זו. היה רושם שאין ליבו של הליפאכס שלם עם מגמתו של מקדונלד, והיה מבכר שהעניין יידחה, ובכיוון זה ידבר עם מיניסטר-המושבות.

עמדה על הפרק גם פגישה עם מר צ'רצ'יל, שמצבו הפוליטי אז לא היה טוב עקב אי-הצלחות בים[1]. הוא גם לא היה בקו-הבריאות. הוא ביקש מאיש-סודו [ברנדן-בראקן] למסור לד"ר וייצמן שיאמין לו כי הוא עומד על המשמר ולא ייתן לפגוע במנדט. אם יפעלו בניגוד למנדט הוא יתפטר מהממשלה. [---]

משקרבו ימי הנסיעה של ד"ר וייצמן לארצות-הברית פנה לצ'רצ'יל במכתב והודיע לו שהוא נוסע לאמריקה ומקווה שהוא, מר צ'רצ'יל, יעמוד על המשמר. בתשובה למכתב זה נתקבלה הזמנה לד"ר וייצמן לפגישה עם צ'רצ'יל. היה זה באותו ערב שלצי הבריטי הייתה הצלחה גדולה עם "גראף שפיי"[2] וצ'רצ'יל עמד לנאום ברדיו על הניצחון. השיחה הייתה קצרה. צ'רצ'יל אמר, שהוא משוכנע כי מטרותינו אנו מקבילות למטרותיה של הממשלה הבריטית. לכן הוא מעוניין בנסיעתו של וייצמן לארצות-הברית. המלחמה מתנהלת בסדר. היטלר אולי ינסה לפרוץ במזרח, ואז תהיה גם ליהודים הזדמנות לפעול. כן הודיע צ'רצ'יל שהוא ביקש להמציא לו את הניירות בנוגע לחוק הקרקע לפני שיתקיים הדיון בקבינט-המלחמה.

ד"ר וייצמן נפגש גם עם בטלר ומסר לו, כי הליפאכס כתב למ. מקדונלד בענייננו. חשבנו שהמכתב הוא לטובתנו. בשיחה זו אמר בטלר לד"ר וייצמן כי הוא משאיר את ענייניו במצב מצוין ויכול בשקט לנסוע לארצות-הברית, וכן שהוא, לורד הליפאכס, מרוצה מאוד מפעולותיו של ד"ר וייצמן. ד"ר וייצמן שאל אם שאלת הקרקע לא תצוף פתאום, שכן במקרה זה יוכרח לשוב מארצות-הברית, ומר בטלר השיב שאין לחשוש מכך במשך החודשים הקרובים.

בערב לפני צאת ד"ר וייצמן דרך פאריס לאמריקה נתקבל מכתב-תשובה מלורד הליפאכס. אגב, בו ביום היה לורד הליפאכס בפאריס והגיע ללונדון בשעה 5 אחר-הצוהרים. המכתב נשלח אלינו ב-5.30. נראה שמישהו היה מעוניין שהמכתב יישלח לד"ר וייצמן עוד לפני צאתו לאמריקה. היה גם ברור שפסקאות אחדות במכתב נכתבו על-ידי מ. מקדונלד. במכתב נאמר שלורד הליפאכס ראה את החומר וגם הייתה לו שיחה עם אחרים, ועליו לציין כי הספר הלבן נשאר כמדיניותה הקבועה של הממשלה; היא רואה בו ניסיון למילוי התחייבויותיה לשני העמים, ואין לדבר על מודיפיקציה או דחייה לטובת צד אחד; כי פירוש הדבר - פגיעה בצד השני. ואשר לאי-אישור הספר הלבן על-ידי חבר הלאומים, הרי ידוע לד"ר וייצמן שהממשלה סבורה כי הפוליטיקה החדשה אינה מחייבת שינויים במנדט. בריטניה נמצאת במצב-מלחמה ומקבלת ברצון את עזרת היהודים במלחמה. מלחמה זו היא גם מלחמת-היהודים, ובריטניה לא תוכל לעשות שירות גדול לעם היהודי מאשר לשחרר את אירופה מנגע ההיטלריזם.

מייד עם קבלת המכתב טילפן ד"ר וייצמן לבטלר ואמר לו כי המכתב שקיבל זה עתה מהליפאכס מחבל למעשה בנסיעתו, כי הוא שלילי בהחלט. בטלר העיר שאינו יודע כלל על מכתב כזה. הוא התקשר עם לורד הליפאכס והשיב טלפונית לד"ר וייצמן כי לורד הליפאכס לא חשב כלל לפגוע בו.

אחדים מחברינו סברו שעל ד"ר וייצמן לדחות את נסיעתו. אני הייתי נגד דחייה נוספת, כי עלינו להוכיח שאנו כוח עצמאי. עשינו מה שאפשר היה לעשות. באמריקה עשו את כל ההכנות לבואו, ואסור להחמיץ את ההזדמנות הזאת. הוסכם שהיות וד"ר וייצמן ימריא מליסבון רק ב-27 בדצמבר, אביא בינתיים את הדברים לידיעת ההנהלה בירושלים, ואם היא תמצא לנחוץ - תבקש את ד"ר וייצמן לדחות את הנסיעה. לשמחתי שמעתי גם מד"ר וייצמן באותו ערב שאינו חושב כלל לדחות את נסיעתו.

[---]

 

הערות