מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 22.11.1939

 

בישיבת-הבוקר הביא לואיס יצירה חדשה: מכתב לסר וולטר מונקטון, אותו פרקליט דג, המשמש עכשיו צנזור ראשי אשר וייצמן נפגש איתו לאחר ארוחת-ערב שהייתה למונקטון עם הליפאכס וקזליט, וחתה על ראשו גחלים בעניין משפטם של ה-43. לואיס הגיע לרעיון זה של פניית חיים בכתב למונקטון על סמך המחשבה שיש לארגן מכתב ל"טיימס" מאת יודעי-דין, אשר ישלול את זכות הממשלה להגשים את הספר הלבן מבחינה משפטית. לטענה עיקרית זו הוסיף לואיס טענה שנייה, שפעולת הממשלה היא בלתי-חוקית גם לפי הספר הלבן (הפסקת עליית הפליטים). ובכן למה לפנות למונקטון? חיים מבקש כביכול במכתב זה את עצתו, אם פנייה ליודעי-דין היא הדרך הנכונה להתקפה.

כל האמצאה ואף מבנהו של המכתב נראים דחוקים ומופרכים. המכתב כתוב בהנחה שמונקטון הוא בעל-בריתנו במלחמה נגד מלקולם מקדונלד, וייתן לנו אפוא עצת ידיד. אי היסוד להנחה זו? מלבד זה, מונקטון הוא, אומנם, עורך-דין גדול, אבל כיום הוא פקיד הממשלה, ואיך יוכל לייעץ כיצד להכשיל מדיניות ממשלתית. אומנם לואיס נוקט במכתבו באותה שיטה שנקט בכל מכתביו בעיתונות - הוא מפריד בין ממשלת הוד מלכותו ובין מלקולם מקדונלד, ומציג אותו בלבד כנבל שבמחזה - אבל הפרדה זו אף היא אמצאה של לואיס, אשר מונקטון אינו מחויב לקבלה. בשבילו מלקולם מקדונלד הוא מיניסטר הכתר.

חיים הציע שנדון על נוסח המכתב הזה בישיבה לפנות ערב אצל קזליט. מישהו שמע מהרולד לסקי שנפגש עם לורד צ'אטפילד[1] ומצאו דואג לשאלה היהודית - היכן הפיתרון? חיים הוסיף את צ'אטפילד לרשימת האנשים שעליו לראותם לפני נסיעתו.

לואיס הולך היום אל בטלר לדבר איתו בשאלת שארית המועמדים לעלייה מגרמניה. מכתב אל דאוני בעניין זה לא ישר בעיני לואיס - יותר מדי מתון ועצור. עמד וחיבר תזכיר משלו, מלא ארס כלפי מלקולם מקדונלד, אך שנון וגם מבריק בכמה מקומות. תזכיר זה מסר לבטלר.

הגעתי למסקנה שגם כלפי משרד-המושבות אין להסתפק במכתב. לאחר שהיו לנו בזמן האחרון כמה וכמה שיחות במשרד-המושבות יכול להיווצר אצלם הרושם שמכיוון שהפעם כתבנו ולא באנו לטעון בעל-פה, לא נתכוונו אלא לצאת ידי חובה ובעצם אין העניין נוגע כל-כך לליבנו. הלכתי, אפוא, אל אותו דאוני.

אמרתי לו: ראה-נא, הן השגנו מהמיניסטר החלטה שבמקום כל הרישיונות הכלואים יינתנו לנו רישיונות-משנה. נמצא שאין אנו מפסידים כלום בעלייה, ואף-על-פי-כן אנו דורשים את האנשים האלה דווקא, אלה שבגרמניה.

אמר: אין נימוק זה מחזק את טענתך. להיפך, הוא מחלישה. הן בין כך ובין כך תקבל עולים במספר זה. אם לא אלה שבגרמניה יבואו יהודים אחרים. בוודאי גם הם ידועי-סבל - מדוע דווקא אלה שבגרמניה?

אמרתי: טעות בידך, זהו כל חוזק טענתי. מאחר שאין כאן כל שאלה של רווח או הפסד מדיני - שהרי מספר הרישיונות מובטח - והריני מתעקש להעלות דווקא את אלה - משמע שזו שאלה אנושית בוערת. אמור למיניסטר: דיים לדברים המפרידים בינינו! אל-נא יעמוד גם עניין זה של אי-הצלת יהודים מהגיהינום של היטלר, אשר לכל הדעות אפשר להצילם, כסעיף באותו חשבון.

אמר: החשבון אינו ביניכם לבין מיניסטר-המושבות, זהו חשבון עם ממשלת הוד מלכותו. אין הוא אלא שליח.

לא התווכחתי איתו.

הוסיף ושאל: כשאתם טוענים שלאנשים אלה הובטחו רישיונות, כלום כוונתכם שהובטחו להם רישיונות מסוימים מהמיכסה הזאת דווקא, או הכוונה היא שבדרך-כלל הובטחו להם רישיונות על-מנת שיקבלום בזמן מן הזמנים.

השתוממתי שלאחר כל הטורח שטרחתי בכתב ובעל-פה שבועות על-גבי שבועות עדיין לא נתחוור לגוי זה, שפיקח הוא, עיקרו של העניין. אך שמחתי שרק עכשיו תתברר לו הנקודה המכרעת, ומתוך שרק עכשיו תתברר אפשר יזוז משהו.

אמרתי לו: רישיונות מסוימים, נקובים במספרים, מהמיכסה האחרונה דווקא, זהו כל העניין!

אמר דאוני: העניין כולו לפני מלקולם מקדונלד ובוודאי יודיעונו דבר בימים הקרובים.

בפגישה השבועית אצל קזליט דנו בנוסח המכתב אל מונקטון. ויקטור הקשה כמה קושיות נכוחות לתוכנו ולמבנהו של המכתב - ברוח ביקורתי שלי. לבסוף הציע לתהות קודם, לא רשמית, על קנקו של מונקטון - אם הוא מוכן להימלכות מעין-משפטית זו.

[---]

 

הערות