מתוך יומן העבודה - לונדון, 20.11.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 20.11.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 20.11.1939

 

בבואי בבוקר למשרד מצאתי כמה מברקים שנצטברו. מברלס:

599 מגרמניה הפליגו ב"גליל" (זהו בסך-הכול המשלוח השני!).

עוד מברלס: שוב בעניין גוטליב וקבוצתו: ירושלים טועה מאוד - זוהי קבוצת-פליטים ראשונה שנמלטה מוורשה, חובה להצילם.

עוד מברלס: [---] מהשגרירות האמריקאית בברלין הבריקו (ללונדון?) בתמיכה לדרישתנו. הם הדגישו את מצבם החמור של המועמדים הנשארים ללא עלייה.

מירושלים הגיעה הבוקר הידיעה על תפיסת 38 רביזיוניסטים - 34 חברים מ"השורה" שלהם ו-4 נוטרים - בסביבות משמר-הירדן. הם נתפסו עם חומר-נפץ וחלקי צינור. רק זה היה חסר לנו! אסון זה עלול להחריב כל מה שבנינו על-ידי איירונסייד.

ב-11 עם בן-גוריון אצל וייצמן בדורצ'סטר - שיחה על סיכויינו. חיים סח מהרהוריו. הוא בילה את מוצאי השבוע באחוזתו של מרכס וחשב קצת. הוא נוסע לאמריקה. ידבר עם הנשיא על הפיתרון הארץ-ישראלי של שאלת היהודים. הוא חושש שהשפעת אמריקה לגבי תוצאות המלחמה הנוכחית תהיה פחותה מהשפעתה במלחמה הקודמת, אלא אם כן תיכנס למלחמה. קרוב לוודאי שלא תיכנס כי המצב ביסודו הוא שבאנשים אין צורך ואילו ציוד מוכנה אמריקה לתת למכביר. לעומת זה יש להניח שקרנם של הדומיניונים תרום. הם עכשיו במעמד מדינות עצמאיות עוד יותר מלפני 25 שנה. תרומתם למלחמה חשובה. בייחוד תעלה קרנו של סמאטס, שעשה צעד נועז ומסוכן מבחינת המצב הפנימי בדרום-אפריקה, בהתייצבו לימין ממשלת האימפריה במלחמה זו. עליית סמאטס היא לטובתנו. גם מקנדה ייתכן שנקבל איזו עזרה. וייצמן ייסע שמה, יראה את המושל הכללי, לורד טוידסמיור[1], שהוא ידידנו הנאמן, ואת ראש הממשלה. לפני הנסיעה יראה את וינסנט מאסי[2], נציב ממשלת קנדה בלונדון, שהוא מכירו היטב - אף הוא ידיד לנו.

עלינו לעשות כמה הכנות. הוא סבור שנציג דרישה לפיצויים. העם היהודי הוציא על הפליטים 25 מיליון פונט. מן הדין שיוחזר לנו כסף זה.

שאלתיו אם שמע משהו מרודל בעניין זה. לא שמע. סיפרתי לי שאצל רודל יש תוכנית לדרוש פיצויים על הרס יהדות גרמניה, וכוונתו שתביעה זו תוכנס בחשבון שיוגש לגרמניה לאחר שתנוצח במלחמה.

צריך יהיה ודאי להציג דרישות מסוימות להגנת המיעוטים היהודים [בחוזה-השלום], המשיך חיים. אין הוא בר-סמכא בשאלה זו, מעולם לא הגה בה, שכן התרכז תמיד בארץ-ישראל. לשם הרמת השאלה הארץ-ישראלית מחדש דרושה שוב חזית מאוחדת בעם היהודי. צריך יהיה להקדיש מאמצים להקמתה.

יש להקים ועדה שתערוך תוכנית לדרישותינו. ועדה זו תצטרך לקחת על עצמה חיבור ספר מקיף על שאלתנו. הספר יסביר קודם-כל את מצבו של העם היהודי בעולם - מה עולל לנו היטלר ומה נשקף לנו לעתיד לבוא. מיליוני אדם מורעלים על-ידי החינוך הנאצי - לא נוכל לשבת בין זאבים. המוני יהודים מוכרחים לצאת מאירופה - לאן ילכו? תהיה בספר סקירה על הפיתרונות הטריטוריאליסטיים המוצעים, ניתוח ביקורתי שלהם, והוקעת האשליה שבהם. כמסקנה תיקבע ארץ-ישראל כפיתרון היחיד. יש לכתוב מה עשינו בארץ ומה אנו יכולים לעשות, ולסמן אפשרויות של הסכם רחב עם הערבים.

חיים מצפה מספר כזה לברכה כגון זו שהביא הקובץ אשר יצא בעריכת סאקר בתחילת המלחמה העולמית: [הראשונה] (future Zionism & the Jewish). אז פירסם לורד קרומר[3] סקירה על הספר ב"ספקטייטור" וסיים את רשימתו בנבואה, שעניין זה של הציונות, הנראה לרבים כפחות-ערך, עתיד העולם לשמוע עליו יותר ויותר.

הצגתי שאלה: כיצד נתגבר על המדיניות הקיימת?

תשובת חיים: הרי אנו נלחמים יום-יום, את המלחמה הזאת נמשיך. שאל: האם אפשר לעשות משהו עם הערבים? קלואריסקי טוען כי אפשר ואפשר. היש ממש בזה?

בן-גוריון הסביר כי תוכניותיו והצעותיו של קלואריסקי מכוונות ליהודים ולא לערבים. התעמולה שעושה "הליגה"[4] מכוונת בעצם כלפי הציבור היהודי. הוא עצמו קיבל משלחת של "הליגה" והסביר לה את המצב. אגב, בהזדמנות זו נתרשם מאוד מפיקחותו ותפיסתו המעשית של בובר[5]. צריך שיהא ברור כי בתקופה זו לא ניוושע מהערבים. אם יש תקווה לעזרה, הרי רק מבריטניה. אם אין תקווה לעזרה, נצטרך להילחם ולעמוד על נפשנו, אך מוטב שלא יגיעו הדברים לכך. ובכן, היש תקווה ל"שינוי-לב" מצד הממשלה הבריטית? נכון שהדומיניונים יוכלו לסייע, אבל בלי שינוי בליבה של הממשלה המרכזית לא תועיל עזרתם.

חיים ענה כי אין לקוות, כמובן, לשינוי יחסו של מלקולם מקדונלד, אך מעמדו נתערער. עניין אירלנד, שנחשב בראשונה להצלחה של מלקולם, הפך למפלה. בכלל, ממשלת צ'מברלין עלולה לרדת במשך המלחמה. יבוא ראש ממשלה חדש - צ'רצ'יל או הליפאכס. אתם אפשר לדבר.

בן-גוריון שאל אם יש שינוי בלב הליפאכס.

חיים ענה: בהחלט. הוא חוזר ומודיע שידו לא הייתה במדיניות זו, והוא מוכן לחשוב על פיתרונות אחרים מזה שבספר הלבן.

אשר לצ'מברלין, אין לחיים מושג מה בליבו. צריך יהיה לראותו לפני הנסיעה לאמריקה. חיים יגיד לו: בימי סנט-ג'יימס אמרת שכעבור שישה חודשים ישתנה העולם. הנה נשתנה! האומנם תקיים גם להבא מדיניות שהייתה ילידת שעת-דוחק?

יש אף לטפל בצרפתים. רינו הוא מועמד רציני לראש הממשלה. חיים נפגש איתו בכל פעם שהוא מבקר בפאריס. יש לשמור על הקשר הזה. יש לטפח גם את הקשרים עם תורכיה.

עוררתי את שאלת תוכנית פעולתו הכספית של חיים באמריקה: האם תהיה רק עזרה למגבית היהודית הכללית או גם מילווה לקרן היסוד? חיים אמר שהוא מחכה באמת לשמוע מקפלן "מה עליו לחשוב" - כמאמר הברון המנוח - בעניין זה. צריך לטלגרף לקפלן ולבקשו להמציא חומר חדש על המצב הכלכלי ואף תוכניות.

שאלתי למצב היחסים של חיים עם ברנדייס ואם יתראה איתו. אמר שהוא סבור כי לאחר תיקון היחסים עם וייז ומק, הפגישות עם פרנקפורטר וכו' היחסים עכשיו כשורה. היו חילופי-דברים בינו לבין ברנדייס באמצעות חברי קבוצתו. ודאי שייפגש איתו.

בן-גוריון העמיד את תפקידינו העיקריים בשעה זו על שלושה

החזקת מעמד בארץ, שפירושה השגת עזרה כלכלית ליישוב;

גאולת הקרקע, בייחוד בנקודות אסטרטגיות;

הכנת כוח צבאי.

מובן שיש לעשות הכול למניעת אסונות פוליטיים חדשים - בראש וראשונה חוק הקרקע. על זאת יש לדבר עם ראש הממשלה.

חיים אמר, שלפני נסיעתו ינסה להתראות שוב עם הליפאכס ועם צ'רצ'יל ולסדר פגישה עם צ'מברלין.

בזאת נפרדו חיים ובן-גוריון.

במשרד התקיימה ישיבת המחלקה המדינית. בקשטנסקי הרצה על מצב המחלקה היהודית במכון הממלכתי לעניינים בין-לאומיים [צ'תם האוז]. הבוקר קיבל ארתור מכתב מאטינגהאוזן שבקשטנסקי עשה "שמות" באוכספורד. הוא דיבר עם קופלנד, עם צימרן, עם סטאנארד ועם בילי והרגיז את כולם. הוא הצליח ליצור רושם כאילו הסוכנות מתיימרת להתערב בסידורים הפנימיים של המכון. מהדוח של בקשטנסקי עצמו אי-אפשר לקלוט רושם זה. כאילו היה הכול חלק ושפיר. הוא מסר לקופלנד את מכתבו של וייצמן (לא ידעתי שנכתב מכתב כזה). קופלנד טען שדעתנו על ארנולד טוינבי, ראש המכון, כאילו הוא אנטי-ציוני, אינה נכונה. נכון שעל יסוד חקירותיו הגיע טוינבי למסקנה שארץ-ישראל לא הוצאה מכלל ההבטחה שניתנה לערבים באיגרות מק-מהון. אולם הוא קיבל בלב שלם את הפיתרון של "הוועדה המלכותית". על-כל-פנים הוא אדם ישר-לב ואין לו שום פנייה נגד היהודים. בהזדמנות זו העיר קופלנד על התפקיד שמילאו יהודים בקבורת הדוח של פיל, והזכיר בהקשר זה את שמו של נוויל לאסקי. אשר לבילי שלידו נמסרה המחלקה היהודית, אף הוא אדם אובייקטיבי. קופלנד מוכן לעזור-לקבל עליו חיבור תזכירים על נושאים מיוחדים.

היהודי סטאנארד, הוגה הרעיון של המחלקה היהודית, גם הוא לימד זכות על בילי. פרופסור צימרן (יהודי לפי מוצאו) הודיע, כי אם לא "נשתף פעולה" עם בילי - יתפטר וכל עניין הלשכה היהודית ייפול. הוא הוסיף כי ידאג שבילי יתייעץ בכל עניין חשוב עם קופלנד. על-כל-פנים הרי יהיה גם ציוני בתוך הלשכה. היה להם ויכוח אם להזמין ציוני, סתם יהודי, או יהודי המקורב לנוויל לאסקי. בחרו בציוני. בילי עצמו יצא מעורו להוכיח שהוא נקי מפניות ומעוניין בשיתוף-פעולה איתנו.

קופלנד התעניין מאוד במהלך העניינים. שאל למצב היחסים עם הליפאכס. בקשטנסקי אמר לו שהיחסים איתו תוקנו. קופלנד: זוהי הבשורה הטובה ביותר ששמעתי על ארץ-ישראל מזה זמן רב. אמר שהיה מאוכזב מאוד מכך שהליפאכט עשה עצמו אחראי למסמך כה שפל כספר הלבן. הוא - קופלנד - קבל בעניין זה לפני הליפאכס, אך הלה הודיעו שאין זה "ילדו".

צימרן שאל את בקשטנסקי: "מה תוכניותיכם? ב"צ'תם האוז" עוסקים עכשיו בחרושת תוכניות - האם לא תתרמו את חלקכם?"

בקשטנסקי מציע שנסדר כי קופלנד ירצה מטעם "צ'תם האוז" על השאלה היהודית.

ניימיר דיבר על הודעתו של נורי סעיד בפרלמנט העיראקי, שבה אמר כי מובטח שלטון הרוב הערבי על ארץ-ישראל. לואיס מציע לעשות בעניין זה פעולה פומבית: שאלות בפרלמנט, מכתבים בעיתונות - קרניים לנגח בהן את מלקולם מקדונלד וספרו.

התנגדתי להצעה. אילו ראינו שהמערכה נגד הספר הלבן מתקדמת ויש לנו סיכויים לניצחון קרוב - אפשר שהתקפה על הודעה זו של נורי הייתה מקרבת את הניצחון. אך אנו רחוקים מאוד מזה. לעת-עתה מדיניות הספר הלבן מושלת בכיפה. הממשלה בשום פנים לא תתכחש לנורי ולא תכחיש אותו. הרעש שנקים יעשה רק פרסום להודעת נורי, אשר שום עיתון לונדוני עדיין לא פירסם אותה - היא הופיעה כאן רק על "הסרט המתקתק" - ומעיתוני ערי-השדה ראתה אור ב"יורקשייר פוסט". מוטב לעבור על העניין בשתיקה. הצעתי שניימיר ישתמש בהזדמנות של שיחה עם בטלר כדי לשאול אם נורי נמלך בדעת ממשלת הוד מלכותו לפני שמסר את הצהרתו, ואם מביעה הצהרה זו את השקפת הממשלה.

עוד הציע ניימיר להשתדל שיתפרסם ב"טיימס" מכתב חתום על-ידי אנשי-משפט בעלי-שם, שיביעו דעתם כי הגשמת הספר הלבן בטרם אושר על-ידי חבר הלאומים הוא מעשה בלתי-חוקי. רעיון ישן שניימיר חוזר אליו מפעם לפעם.

[---]

ארוחת-ערב סעדתי אצל בקי זיו. היא הזמינה אותי לבוא כדי לשוחה עמה ועם ישראל בשאלות "מדיניות רבתי". באתי והנה ישראל חלה ונפל למשכב. נכחו היא וכלתה, ליאו הרמן ואני. שוב דיברה בקי על דא ועל הא בערבוביה. ב-10 קמתי ללכת. טענה: הן לא דיברנו על העיקר - לקראת מה אנו הולכים ומה יהא עלינו? אמרתי שנדבר על כך יחד עם ישראל כשיבריא.

השתמשתי בהזדמנות זו כדי לברר עניין ביש שנקלעתי לתוכו על לא עוול בכפי - עניין התפטרותה של וירה וייצמן מהאכסקוטיבה של "ויצ"ו" "מכה גלים" בצלוחית הציונית כאן זה ימים ושבועות. שמרתי את נפשי מלהיכנס למרקחה זו, אך בבוקר לא עבות אחד הדביקתני הרעה. קיבלתי מברק מקפלן: "ויצ"ו בארץ-ישראל חוששת להרס הפעולה בגלל התפטרותה של וירה; התוכל לעזור?" כיוון שבשבת שעברה סעדתי עם הווייצמנים, שאלתי את וירה אם יש מוצא מהסבך. אמרה: המוצא היחיד הוא לקבל את הצעת ליידי סמואל, שאהיה נשיאת-כבוד בשותפות איתה. לאכסקוטיבה לא אחזור, עם נשים אלו לא אשב, הן התעללו בי וכו' וכו'. שאלתי אפוא את בקי זיו אם היא וחברותיה מקבלות מוצא זה. אמרה הן, אלא ראשית, אינן יודעות אם וירה מסכימה, ושנית, ארץ-ישראל מתנגדת. אמרתי שווירה מסכימה: ""Barkis is willin ("ברקיס רוצה", ביטוי מפורסם מספרו של צ'ארלז דיקנס "דויד קופרפילד", שהפך למטבע-לשון - [המערכת]) כמאמר דיקנס. אמרה בקי: אם כך - העניין מסודר.

מבית זיו הלכתי לחדרו של בן-גוריון ב"מאונט רזיאל". מצאתי אצלו את אנשי "החלוץ". אחרי שהלכו שוחחנו על העתיד הקרוב, שאלות לונדון וירושלים, ועל כמה עניינים תלויים שלא הספקנו לבררם. אמרתי לו שעל-כל-פנים אדיר חפצי לבוא לארץ לסוף דצמבר. נפרדנו. הוא יוצא מחר בבוקר באווירון לפאריס, משם ברכבת לרומא, משם באווירון לחיפה.

 

הערות

[1]  לורד טוידסמיור (Tweedsmuir Lord) - (1940-1875) - מדינאי וסופר בריטי. חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית 1935-1927. מושל כללי של קנדה 1940-1935.

[2]  וינסנט מאסי (Massey Vincent) - (1968-1887) - מדינאי ותעשיין קנדי. הנציב העליון של קנדה בבריטניה (כך נקראו שגרירי הדומיניונים בלונדון) 1946-1935. מושל כללי (נציג הכתר בדומיניון) של קנדה 1959-1952. ראש קרן מאסי שסייעה בקידום ותמיכה באמנות ומוסדות אקדמיים.

[3]  לורד קרומר (Cromer Lord) - (1917-1841) - מדינאי בריטי. בשירות הקולוניאלי הבריטי במצרים 1907-1877. פעל רבות לפיתוחה וקידומה של מצרים.

[4]  הליגה לקירוב ולשיתוף-פעולה יהודי-ערבי נוסדה באוגוסט 1939 לאחר כישלון השיחות בסנט-ג'יימס. נוסף לחברי "ברית-שלום" ו"קדמה מזרחה" הצטרפו לליגה גם חברי מפלגות אחרות ("השומר הצעיר", "פועלי-ציון שמאל", ובודדים מ"מפא"י") שהסכימו על עקרון המדינה הדו-לאומית כפיתרון לבעיית ארץ-ישראל.

[5]  מרטין בובר (1965-1878) - הוגה-דעות ופילוסוף. יליד גרמניה. פעיל בתנועה הציונית מגיל צעיר. עלה ארצה ב-1938.

 

העתקת קישור