מתוך יומן העבודה לונדון, 6.11.1939
בזה אחר זה נתקבלו שני מברקים:
אחד מלוקר למלכה, המודיעני כי הגיע לפאריס בשלום (היינו מבלי שאונה כל רע ליומני) וכי יארבלום מטפל בהשגת ויזה לאליהו,
השני מאליהו עצמו המביע עוגמת-נפשו על אי-בואי ומבקשני לטלגרף לו חדשות לאונייה - משמע שהוא נוסע. הברקתי ליארבלום: היש לו אישור מאליהו שהוא מחכה לוויזה?
[---]
ארוחת-ערב סעדתי אצל י. ל. כהן - ביחידות איתו: ניסיון לא קל. מהדברים שלמדתי:
א. המועצה למען יהודי גרמניה באה עד משבר והדבר עלול להביא לידי שערורייה ציבורית וחילול-שם מפוצץ. הלורדים ואילי-הממון פורקים מעליהם את העול ומסתלקים איש לעברו - מפקירים את העניין וחסל. סיימון מרכס, בעל המסורת הציונית, הוא היחיד הטורח למצוא איזה מוצא של כבוד ודואג לשם ישראל שלא יהיה לכלימה. אך הוא בודד במערכה ולא יוכל להצליח. כל חששות הציונים, שהמתבוללים ינצלו את המועצה ליהודי גרמניה לשם השתלטות על ענייני-הציבור היהודיים, נתבדו: הגבירים אינם מבקשים כלל שלטון ציבורי שצריך לעלות להם בכסף. הם בורחים איש לביתו ובלבד שלא יצטרכו לתרום יותר ולדרוש תרומות מאחרים. סופם של אלפי הפליטים הנתמכים להיות מושלכים החוצה ומוטלים על קופות-הסיוע לעניים, למרבה הביזיון והקצף.
ב. לקראת מגבית קרן היסוד חשוב מאוד להכניס אותה לרשימת המוסדות המוכרים כמוסדות-צדקה, אף אם יהיה צורך לשנות את השם והתקנות. תרומות למוסדות אלה לא בלבד שהן מנוכות מהכנסתו של אדם שחל עליה מס-הכנסה, אלא שהמדינה תורמת לאותו מוסד חלק מסוים מהמס שהתורם משלם בעד הכנסתו הטעון תשלום מס. ולא זו בלבד, אלא כיוון שהתרומה מורידה את סכום ההכנסה שהמס חל עליה, יש שהתורם יורד על-ידי כך שלב אחד בסולם משלמי מס-ההכנסה - זאת אומרת הוא משלם מס לא רק בעד הכנסה יותר קטנה אלא גם אחוז יותר קטן מאותה הכנסה, ונמצא נשכר כפלים. תוצאת הרווחים והקימוצים האלה היא הגדלה כפולה של התרומות - הן על-ידי המדינה והן על-ידי נדיבות יותר גדולה מצד התורמים עצמם.
לבסוף שמעתי רעיון פורה זה: צרת המשק הציוני היא אי-ההתאמה בין הקרן הקיימת לבין קרן היסוד. הכנסותיה של הקרן הקיימת הולכות ועולות והיא מגבירה חיילים בגאולת קרקע. תקציב ההתיישבות של קרן היסוד מפגר יותר ויותר אחרי מיכסת הרכישה. [---] הכרח הוא לאזן את כפות-המאזנים, וכיוון שלא עלה הדבר, להגדיל באופן ניכר את תקציב ההתיישבות, הרי המסקנה ברורה...
