מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 27.10.1939

 

חיים סיפר על פגישתו עם ברנדן-בראקן אתמול, הוא מסר לו את התזכיר הצבאי בשביל צ'רצ'יל. ברנדן-בראקן קיבל על עצמו לסדר לחיים פגישה עם צ'רצ'יל. בינתיים סיפר לחיים שאנגלי גדול אחר, אשר ברנדן-בראקן לא יכול לפרש בשמו (לא דאף-קופר!) נפגש עם רוזבלט. התפתחה ביניהם שיחה ארוכה ויסודית על כל מערכת היחסים בין בריטניה ואמריקה ועל העניינים העומדים להכרעה במלחמה זו. השיחה נמשכה שעות ורוזבלט ביטל את כל סדר-יומו הקודם בגללה - דחה עניינים ושילח אנשים שהזמינם. ארוחת-צהרים אכלו בחטיפה מעל מגש והמשיכו את השיחה. רוזבלט הודיע כי הוא בהחלט בעד כניסת אמריקה למלחמה. הוא יודע מה עומד על הפרק וברור לו שאמריקה צריכה להילחם. אבל יש התנגדות חזקה לכך באמריקה ועליו לחכות. הוא מקווה שהמצב ישתנה. בינתיים הוא רוצה לדעת מה מוכנה בריטניה לעשות לשם פיתרון השאלות העומדות על סדר-יומו של העולם, כמו, למשל, שאלת היהודים. על בריטניה להיות נדיבה - להקדיש ארצות מסוימות, אולי איים אחדים, להתיישבותם של יהודים. אם תגלה בריטניה נדיבות בכיוון זה תהיה אמריקה מוכנה לתת סכומים גדולים. הנשיא הזכיר את ארץ-ישראל ואמר, כי אומנם את עניין ארץ-ישראל יש לקיים, אך ברור שאין שם מקום לכל היהודים ודרושות ארצות אחרות.

חיים אמר: לא טובה הבשורה שהבאת. אני מאושר שהנשיא מוטרד בבעיית היהודים, אך דואב מאוד שהחטיא את הפיתרון. אין פיתרון אלא בארץ-ישראל.

ברנדן-בראקן אמר: בוודאי! הוא סיפר שכאילו הוא בעצמו שלח מברק ארוך בעניין זה לאמריקה. והוסיף, מתלהב והולך: צריך לקבל בשביל היהודים את ארץ-ישראל כולה, להוציא את הערבים, לתת לכם אפשרות להכניס שם 5-4 מיליונים. איזו מצודה תהיה זו בשביל האימפריה, הלא אז נזכה במלחמה זו באפס-יד! (אכן אדם מהיר במחשבתו...). הוא דרש מחיים תזכיר בכיוון זה שיוכל להגישו לצ'רצ'יל.

חיים צינן אותו: לאט לך. לעת-עתה הבה נראה איזו התחלה ממשית של כוח צבאי. אם יתפתחו הדברים בכיוון זה - אולי נזכה בסוף המלחמה למדינה בשטח תוכנית פיל עם כמה תיקונים.

ברנדן-בראקן נשאר בדעתו והביע אי-רצון מעמדת חיים. אתה טועה, אמר לו, יש לצאת בתוכנית רבתי.

אמרתי לחיים שלא הייתי בשום פנים בולם את ברנדן-בראקן אם רצונו לעורר את השאלה בהיקף כזה - מדוע נעכב בעדו? אדרבא, ילך בכוחו זה ונראה עד היכן יגיע. חיים לא קיבל דעתי.

השיחה בינינו נפסקה בשל ישיבת המשרד הפוליטי, הפעם עם גולדמן שהרצה על שיחתו האחרונה עם לז'ה. זה הודיע לו כי האנגלים מתנגדים לצבא יהודי גם בצרפת, אבל הממשלה הצרפתית מוכנה לא להתחשב בזה. גולדמן שאל: אולי נשתדל להשיג הסכמת הפורין אופיס? (ביני ובינך מה היא?...), cela ne vaut pas la peine je m'en fiche de leur opposition! [חבל על המאמץ, אני מצפצץ על התנגדותם!]. אך יש צרה אחרת: יועצם המשפטי סבור שגם אם יתבטלו חוקי-הנייטראליות הקיימים, לא יוכלו נתיני ארצות-הברית ללכת למלחמה כמתנדבים בלי להפר חוק. הם יוכלו לעשות זאת רק אם יבואו לקנדה ויתנדבו שם, אך במקרה זה יאבדו את נתינותם. השאלה היא לא רק אם יימצאו אמריקאים שיהיו מוכנים לקורבן כזה, אלא אם מותר לממשלה הצרפתית להסתייע בעזרת אמריקאים הכרוכה בהפרת חוקי אמריקה. קבוצה אחת מארצות-הברית הציעה לממשלת צרפת לשלוח לחזית המערב פלוגת אווירונים שתיקרא על שם לאפאייט, וצרפת דחתה את ההצעה מפני אותו טעם. זוהי, על-כל-פנים, נקודה סתומה שיש לבררה בטרם אפשר יהיה לעשות צעד נוסף. אדרבא, ייקחו היהודים על עצמם לברר את העניין.

גולדמן כתב, אפוא, לסטיפן וייז בעניין זה ושלח את המכתב בידי יהודי אחד שטס לארצות-הברית (קיים שירות שבועי קבוע- יוצאים מפורטוגל).

בהמשך השיחה שאל גולדמן את לז'ה: ומה אם נציע לכם גדוד מיהודי ארץ-ישראל? על זאת ענה לז'ה שזהו עניין אחר, אולם הדבר יחייב הסכמת בריטניה. אם רק תושג הסכמה זו - העניין מסודר.

גולדמן מסר שלאחר שיחתי איתו בז'נבה בדבר הצורך בחידוש פעולתנו כלפי ברית-המועצות היה בדעתו להתקשר עם פוטיומקין, אך ראה לטוב לשאול בדעתו של לז'ה. הלא אמר: אדרבא, מצידנו אין כל מניעה, אבל מוטב שתשאל את הבריטים.

השאלות שיש לעורר במכתב אל פוטיומקין הן:

א. יציאת הארץ ישראלים מהשטח הכבוש.

ב. מעבר עולים מהארצות הבלטיות דרך ססס"ר.

ג. יציאת עסקנים ציונים וחלוצים מהשטח הכבוש.

ד. השאלה הכללית.

להלן עורר גולדמן שאלת אסיפת חבר הלאומים ומושב המועצה. הכוונה לכנסם ב-4 בדצמבר. על הפרק עומדים רק עניינים פורמאליים וסברה שבשם המדינות יופיעו הקונסולים המקומיים. אך המצב לגבי הספר הלבן הוא, שאם לא ייעשה צעד מיוחד על-ידי הממשלה הבריטית להסירו מעל סדר-היום, יופיע עניין זה באופן אוטומטי, כי הדוח של ועדת-המנדטים הוא אחד העניינים העומדים להיות מוגשים למושב זה על-ידי מזכירות החבר לפי הסדר המקובל. וייצמן שמע הן מפי מלקולם מקדונלד והן מפי הליפאכס שאין כוונה להביא את הספר הלבן לאישור לפני מושב זה של המועצה - אם יתקיים. (הודעה זו, על-כל-פנים מפי הראשון, אי אפשר כמובן לפרשה שבינתיים אין מגשימים.) הוסכם שלואיס ניימיר יברר שוב את העניין עם בטלר.

חיים מסר מה ששמעתי מפיו קודם על שיחתו עם ברנדן-בראקן. אגב כך ענה להשגותיי: הוא חשש שאם יבוא ברנדן-בראקן לפני צ'רצ'יל בתוכנית נועזת, ייבהל הלה וימשוך ידו מהעניין כולו ואז יבולע לאותן התחלות קטנות, אבל ממשיות, אשר אולי נצליח לבצען בעזרת צ'רצ'יל, והעשויות לסלול דרך להישגים יותר גדולים. נתעורר ויכוח. לואיס הציע לתת לברנדן-בראקן להגיש את תזכירו, אבל לייעץ לו להעיר כי אשר להגשמת התוכנית יש לחכות לרגע המתאים. הבעתי שוב דעתי נגד ריסונו של ברנדן-בראקן, לנו חשוב שתפיסות כאלו תנסרנה. אם יש מישהו המוכן להציג את השאלה בתנופה רחבה - אל נכפות ידיו, כל-שכן אם הוא עושה זאת על אחריותו. חיים אמר כי הוא מוכן "להיכנע לתבונתנו", אך בעיניו אין עצתי נכונה. העיקר כרגע להשיג את ביצוע התוכנית המעשית: גדודים ובסיס תעשייתי. אמרתי, שגם תוכנית זו מפוקפקת בתכלית. חיים הציע לשלוח לברנדן-בראקן את תזכירו של סאקר, שהוא לדעתו מצוין. טרם קראתי תזכיר זה. לוקר שקראו הודיע כי יש בו טעמים לשבח וגנאי ואין לתיתו בידי אנשי-חוץ בלי עריכה.

הישיבה נפסקה לרגל איזה עניין ואחר-כך שוב נזדמנו לחדרו של חיים וחזרנו לאותו ויכוח. בפי אמרה שברנדן-בראקן הוא אדם בלתי-אחראי ודבריו לא יתקבלו ברצינות. (גסטסנר, המכיר את ברנדן-בראקן, אמר לי לפני ימים אחדים שאין באדם זה כל ממש ואין לסמוך עליו כל-עיקר.) חיים אמר שהוא חושש שווינסטון יחשוב כי הוא, חיים, הכניס את כל העניין לראשו של ברנדן-בראקן. חדלתי אפוא מהתנגדותי והשאר הסכימו שיש לייעץ לברנדן-בראקן לדחות את הגשת תזכירו.

[---]

נועדתי עם גולדמן ולינטון בשאלת תקציב משרדנו הזמני בז'נבה. הקרנות, ויצ"ו ו"החלוץ" משתתפים בשכר-הדירה של חדריהם. נשארה שאלת חדרו של ליכטהיים, משכורת מזכירתו והוצאות המשרד - בהנחה שמשכורת ליכטהיים עצמו משתלמת על-ידינו בין כך ובין כך. הברקתי לקפלן שאם אין ביכולתה של ירושלים להמציא תקציב זה, נצטרך לסגור את המשרד המיוחד.

[---]

הגיע מברק מבן-גוריון השואל לבוא לוקר. הם מוכרחים לכנס בהקדם את הוועד הפועל הציוני. הצרה היא שסידור ניירותיו של לוקר הוא בידי חיים, המחזיק בידו את הקשר עם הלשכה המיוחדת של משרד-החוץ ואינו משתף בזה איש. יוצא שנשיא הסוכנות היהודית בכבודו ובעצמו צריך לטפל בפרטי-פרטים-סידור רישיון-היציאה, ויזה צרפתית, איטלקית ויוונית וכו'.

לוריא מסר על שיחה שהייתה לו ולרוזנבליט עם בנט ממשרד-המושבות בדבר הרישיונות שהוחזרו מברלין. מתברר שאלה אינם הרישיונות שעליהם מסר אינסול לברלס ברומא, אלא רישיונות שהגיעו לברלין אחרי פרוץ המלחמה והועברו על-ידי הקונסוליה האמריקאית ללונדון. לפי זה, ואם המספרים של אינסול נכונים, יש לנו עוד יותר רישיונות בלתי-מחולקים משחשבנו קודם. בגמר שיחתנו עם מקדונלד בענייני עלייה הסכמתי עם דאוני ועם בנט שיבררו מייד את פרטי הרישיונות הנמצאים בלונדון ויודיעו על כך טלגרפית לירושלים, אך עכשיו הם טוענים שעליהם לקבל תחילה את המכתב שהבטחתי להמציא למקדונלד לסיכום דרישותינו. הרי שגם פעולה קטנה זו מתעכבת בגלל המכתב, והמכתב התעכב על-ידי הכתבת פרוטוקול השיחה, וההכתבה התעכבה על-ידי הישיבות שאין להן תכלה וקץ במשרדנו הלונדוני. כאן אין איש עובד ביחידות, אלא לכל עניין פעוט מתכנסת ישיבה. חיים מוכן לשבת לשוחח בכל שעה פנויה שיש לו מפגישות ושיחות אחרות והוא מתפלא כשאתה אומר לו שיש איזו עבודה דחופה. ברודצקי אינו משתתף בעבודה אלא על-ידי נוכחות בישיבות ובהתייעצויות (ורק בחלק מהן). בפי ולואיס, אם עולה על ליבם איזה רעיון חדש, מכנסים מייד את כל החבורה לישיבה. בירושלים נהוג משטר שאדם עובד בתוך חדרו בלי הפסק ופוסק הלכה על דעת עצמו ועל אחריותו בהמון עניינים הבאים לידו בשטף העבודה, מתייעץ עם חברו או עם החבר הנוגע בדבר בעניינים מסוימים ומביא לישיבות ההנהלה רק את העניינים החשובים ביותר. אם מזדמנת כאן חתיכת עבודה "שחורה" - עליך להתחכם ולחבל תחבולות כדי לעשותה למקוטעין בהפסקות בין ישיבה לישיבה, בהפסקת-הצהרים, מוקדם בבוקר או מאוחר בערב. בתנאים כאלה הכתבתי אתמול והיום את שיחתי עם איירונסייד ואת השיחה האחרונה עם מלקולם מקדונלד, ולבסוף את המכתב אליו בענייני עלייה. היה הכרח לגמור את כל אלה הלילה, כי מחר בבוקר אני יוצא להולנד. [---]

ממשרד-החוץ ביקשו היום העתקים נוספים של דוח חיים ושאלו רשות להמציאו ל"שירותים".