מתוך יומן העבודה - לונדון, 1-5.10.1039
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 1-5.10.1039

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                        לונדון, 1-5.10.1039

 

יצאתי מהארץ ביום א', 1.10.1939 (ג' דחול המועד סוכות ת"ש) בצהרים והגעתי ללונדון ביום ו', 6.10.39 (שמחת תורה של גלויות) בצהרים. בדרך עשיתי חצי יום בז'נבה ויומיים בפאריס.

הנסיעה באווירון איטלקי מחיפה עד רומא הייתה ללא כל תקלה, אם בידי אדם או בידי שמים. איתי באווירון היו: בחור יהודי מתל-אביב, בולגרי על-פי מוצאו, פקיד בבית-מסחר סיטוני למכולת שנשלח על-ידי בית-המסחר לאיטליה להציל הזמנות ההולכות ומתבטלות בשל האמרת המחירים; כומר קתולי מאחד המנזרים בחיפה, שנימנם והתפלל חליפות; ובחורה משונה - ילידת אדיס-אבבה ובעלת פספורט-ננסן[1] רוסי. אביה רוסי מפטרבורג ואמה מוסלמית מקווקז, שניהם מהגרים "לבנים" שנדדו לחבש. האב התאסלם כדי לעשות נחת-רוח לאם ושבק חיים באדיס-אביבה, והאם מנהלת עכשיו את בית-המסחר. הבחורה עצמה חוזרת מסיור בלבנון ונוסעת אל אחותה באיטליה, שפותיה אתיופית וצרפתית. ברודוס עלו לאווירון איכר יווני ובנו. הכרת פני הזקן ענתה בו שמוצאו מאנטוליה. פניתי אליו בתורכית והתברר שלא טעיתי. שפתו התורכית רסוקה וחלודה, אך יכולנו להידבר. היה בעל-נכסים במערב אנטוליה והורק הימה - יצא נקי, רק כותנתו לבשרו. סבור היה שאני מוסלמי ולא האמין שאני יהודי: הוא מכיר היטב את יהודי רודוס...

את אתונה מצאנו צוהלת ושמחה: רחובות מודגלים והומים. התברר שמתקיימות חגיגות ספורט בין-בלקניות והעיר מלאה אורחים. במלון שבו לנו נערך אותו ערב נשף-ריקודים גדול, והאורחים שהתפזרו לחדריהם בשעה מאוחרת אחר חצות קיפחו בצעקותיהם את שנתי המקוצצת בלי כל מוסר-כליות.

כחצי שעה לאחר הגיעי לרומא יצאתי משם למילאנו, באווירון איטלקי מקומי, בן 16 מקומות, שהיה מלא כולו. טסנו שעתים. במילאנו התברר כי לא כדאי לנסוע הלאה ברכבת של אחר-הצהרים, באשר השווייצים ביטלו את הרכבת המתאימה מהגבול ואילך. נשארתי אפוא תקוע בתחנת מילאנו מ-2 אחר-הצהרים עד חצות. חטפתי שיחה רק עם מורה-דרך אחד שדיבר בחרדה על ביקורו של צ'יאנו בברלין[2] והביט עלי כעל מטורף כששאלתיו אם יש איטלקים הרוצים במלחמה.

הובטח לי שאגיע לז'נבה בשעה מוקדמת בבוקר, אך לא כן היה. בהגיענו לבריג ב-3.30 בבוקר-לאחר ריסוק גמור של השינה על-ידי הבדיקות למיניהן בגבול האיטלקי-שווייצי - הוצאנו מהרכבת לרחבת התחנה השוממה כדי להמתין לאור היום ולרכבת-הבוקר. בין המחכים - משפחת-פליטים פולנית, כולה נשים: אם, שתי בנות ושתי נכדות. נסעו שישה ימים, דרך רומניה ויוגוסלביה.

באיטליה לא הרגשתי כל הד למלחמה. אכן ראיתי רק את נמל-האוויר של רומא ואת תחנת-הרכבת במילאנו. לא כן בשווייץ. כאן היה צבא בכל התחנות ובכל הרכבות. פלוגות לבושות וחמושות כהלכה, אך הילוכם של החיילים מרושל - איכרי וכבד. קצינים נפרדים ממשפחותיהם, חיילים מצדיעים, קרונות-משא מלאים תשמישי-מלחמה. הגשם שטרד בלי הרף שיווה לכל זאת ארשת קדרות.

שוב החלפתי רכבת בלוזאן והגעתי לז'נבה ב-1 אחר-הצהרים. נחום גולדמן פגשני בתחנה והובילני מייד למסעדה. בשעת הארוחה סיפרנו איש לרעהו חדשות. בשורה ראשונה מפי גולדמן: האיסור על עליית בעלי רישיונות מגרמניה אשר טרם יצאו לדרך - שנתחדש בלונדון ונודע לנו עליו בירושלים ימים אחדים לפני צאתי - נתבטל סוף-סוף הודות לפעולתו של וייצמן. בשורה שנייה: דלדיה נתן את הסכמתו לגיוס גדודים יהודים לחזית המערב.

על עניין הגדודים היהודים בצרפת הרצה גולדמן הרצאה מפורטת ומעניינת ביותר. כאן אוכל למסור רק תמצית מקוטעת. הפצרתי בו שיערוך דין-וחשבון מלא בכתב. העניין זז החל מראיונו עם מנדל[3]. יהודי זה היה שנים רבות מזכירו של קלימנסו[4] והוא נחשב עכשיו לנוצר המסורת של "הנמר" המת. לכתחילה היה שמו רוטשילד - אין כל קירבה בינו לבין ה"משפחה" - אך קלימנסו ציווה עליו לברור לו שם צרפתי לבל יטילו בו צורריו דופי שהוא מכור לאילי-הממון היהודים. הוא מיניסטר-המושבות, אך חבר בקבינט המלחמה: אחד משלושה-ארבעה. בעל מרץ כביר ותקיף-אופי. לכתחילה לא רצה לשמוע על גדוד יהודי ודחה את גולדמן בטענות השגורות בפי מתבוללים. אך בהמשך השיחה התעניין ולבסוף נכבש ונתלהב. במקום רבע השעה שהקצה לשיחה החזיק בגולדמן כשעה וציווה על מזכירו, למגינת לבו של זה, לומר ליתר בעלי-הראיונות לחכות או לבוא ביום אחר. הוא אמר לגולדמן כי יהודי כמותו מוצא חן בעיניו (נראה שבפעם הראשונה שמע הסברה ציונית). אחרי השיחה נזדמן לפולאק מהסוכנות לשוחח טלפונית עם מנדל וזה אמר לו: היה אצלי גולדמן. c'est un vrai Juif ואילו אתה אינך אלא un miserable Israelite..

מנדל קיבל את הרעיון של צבא יהודי שיגויס באמריקה ומבין הפליטים היהודים בצרפת ואשר ישרת בחזית המערב ואפשר יהיה להשתמש בו גם במזרח. ייתכן שהעניין לא יקום מייד, אך יבוא יומו. "כל עוד פלאנדן[5] לא הוצא לתלייה - אמר מנדל - וכל עוד ברנש, המתיימר להיות אדם תקיף (l'homme fort: qui joue) עומד בראש השלטון - לא תהיה מלחמה ממשית". אך סוף הדברים להשתנות ואז ייזקקו גם לנו. הוא עצמו ידבר עם דלדיה. יש להשיג גם הסכמת קיי ד'אורסיי. בו במקום התקשר עם לז'ה.

את שיחת מנדל עם לז'ה מתאר גולדמן לערך כך:

שמע-נא, לז'ה, אצלי נמצא מר גולדמן המדבר איתי בשאלת צבא יהודי. זהו עניין חשוב מאוד ועליך לראותו. תקבל אותו היום.

לז'ה מודיע, כנראה, שהוא עסוק כל אותו יום ולא יוכל.

מנדל: אבל אתה מוכרח לקבלו היום. העניין אינו סובל דיחוי.

לז'ה עונה, כנראה, שהוא עסוק עד 11 בלילה.

מנדל: ובכן תקבלו ב-11 בלילה.

לזיה טוען, כנראה, שהוא יהיה אז עייף עד מוות.

מנדל: שמעני-נא, לז'ה, הידוע לך כי יש מלחמה?

גולדמן נפגש עם לז'ה פעמים. ראה גם שני גנרלים מהעומדים בראש.

מנדל ואחד הגנרלים הודיעו לו כי התוכנית נתאשרה עקרונית על-ידי דלדיה. (וייצמן אומר תמיד, כי כשהצרפתי מצהיר d'accord en principe je suis משמע שהוא מתנגד ניגוד גמור.) אחד הגנרלים שאל למספרים ואמר שגם 10,000 הוא כוח חשוב. עד ליצירת כוח כזה הסכים לסידור בטליונים נפרדים מייד. הגנרל דקן הודיע כי דרושה "חוות-דעת", בעצם אישור, מטעם הקיי ד'אורסיי.

עם לז'ה דובר על מתן מכתב רשמי מאת הממשלה הצרפתית המביע הסכמה לגיוס צבא יהודי לעזרת צרפת, ועל יסוד מכתב כזה אפשר יהיה לגשת לפעולה באמריקה. לז'ה מתקשה בדבר: הייתכן לקבוע דברים כאלה רשמית בכתב בטרם שונו חוקי הניטראליות באמריקה? גולדמן הבטיח שהדבר יישמר בסוד והמכתב לא יפורסם ולא ישמש בידינו אסמכתה כלפי חוץ, אלא לאחר שינוי משטר הניטראליות הקיים. לז'ה הבטיח לעיין בדבר ולתת תשובה בשבוע הבא. בינתיים מסר לגולדמן תוכנו של מכתב שקיבל בעניין הגדודים מקורבן[6], השגריר הצרפתי בלונדון, שבו העלה כמה קושיות נגד העניין. גולדמן סבור כי עלה בידו לתרצן (אני כותב על-פי הזיכרון ואיני זוכר פרטים). בסוף המכתב יש הערה, המוסרת כנראה את דעת הבריטים, שצריך להביא בחשבון את השפעת העניין על העולם הערבי, אבל לז'ה אמר כי אין זה חשוב...

מסרתי לגולדמן על מצב המשא-ומתן שלנו עם הצבא ועל העמדה שקבעה ההנהלה בשאלת הגדודים.

נסענו למשרד ברי דה לוזאן. שם חיכו לנו ליכטהיים[7], ברלס[8] וכהני[9]. בתחילה נכח גם שפס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבאזל, היוצא ובא בין ז'נבה וברלין. הוא עמד לצאת בו ביום לברלין לסידור יציאת בעלי הרישיונות. לאחר שיחה קצרה בענייני עלייה נטל את ברכותינו והלך. לנשארים מסרתי על מצב העניינים בארץ והשאלות המדיניות והכלכליות המטרידות את ההנהלה.

ליכטהיים טען מרה על חוסר אמצעים. מטלגרפים שיש לסדר בז'נבה משרד לשעת-חירום של הסוכנות וכסף אין שולחים להחזקתו. מז'נבה יש קשר נוח עם גרמניה, רומניה וכמה ארצות אחרות. אפשר לטלפן כמעט לכל מקום (רק לא לצרפת ולאנגליה).

ליכטהיים הקשה על המשך עלייה ב': מה תיתן ומה תוסיף במצב מלחמה? לעומת זה, אם תיפסק, אפשר יהיה לתבוע מהממשלה חידוש עלייה א'. היש אמצעים לכלכל עלייה ב'? אמרתי לו כי הכרחית עלייה בכל התנאים. לאן ילכו פליטי פולין שנקלעו לארצות הסמוכות אם לא לארץ-ישראל. אם אפשר להוציא עוד ועוד מגרמניה - הרי זוהי הצלתם היחידה. להציע לממשלה הפסקת העלייה הבלתי-לגאלית (זו בעצם הייתה הצעתו, על-מנת להשיג מכסה לעלייה לגאלית במחצית שנה זו) הרי זה קודם-כל להודות באחריותנו לעלייה ב' בלי כל ביטחון בתוצאה חיובית. אדרבא, כל הסיכויים הם שניענה בסירוב. אשר לתקופה שמאפריל ואילך - מי מאיתנו ינחש מה יהיה אז מצב העולם ומצבנו. בינתיים כל העולה ניצל. אם נפסיק נאבד את ההצדקה העיקרית לתביעת עזרה למפעלנו מהגולה - תקום אז התחרות בין הצורך בעזרה למחוסרי-העבודה ולמשק ההדר בארץ לבין הצורך בעזרה לפליטים, וידנו תהיה על התחתונה בהתחרות זו. נסתתמו טענותיו, אך ליבו לא היה שלם.

גולדמן סיפר בסוד כמוס כי סידר נסיעתו של גוי חשוב לשטח פולין הכבוש בידי הגרמנים כדי לעמוד על מצב היהודים שם. האיש בעל קשרים חשובים, היה פעם מהעומדים בראש הסתדרות בין-לאומית גדולה.

ברלס מסר על קשי המימון של הסעת 2900 העולים מגרמניה - ליאו הרמן מטפל בעניין בלונדון ועליו להחיש כמה סידורים.

[---]

יצאתי מז'נבה ברכבת-הלילה לפאריס. ז'נבה סמוכה לגבול הצרפתי ומייד עם עוברנו את הגבול הורגש שנכנסנו לתחום המלחמה. הבדיקה בגבול הרבה יותר חמורה. (באיטליה הקלו מאוד.) אכן גם כאן לא נגעו בניירות. רק בראותם שעברתי בדרכי את איטליה עיכבו את הפספורט שלי ואחר כך יצא אלי בחור צעיר שהתברר כי הוא מהמשטרה החשאית. לאחר כמה שאלות סחור-סחור ניגש ישר לעניין ושאל אם אוכל לספר לו משהו מעניין מרשמי באיטליה. לדאבוני לא יכולתי להשבירו אלא בפירורים ששמעתי מפי מורה-הדרך בתחנת מילאנו.

הרכבת מהגבול ואילך כולה אטומה - כל התריסים מוגפים והווילאות מורדים, אף שביב אור אינו מתמלט החוצה - אך בפנים התאורה כרגיל ואפשר לקרוא ולאכול כהלכה (לא כן באנגליה שרכבותיה חשוכות גם בפנים והנוסעים שרויים באפלה מדכאה). הפעם היה לי משכב ואם כי אי-אפשר היה להתפשט מחמת הלינה המעורבת בירכתי גם על האפשרות להשתרע למשך כל הלילה. ישנתי מספר שעות רצופות לאחר שלושה לילות של נדודי-שינה.

בפאריס שהיתי יומיים. לאחר הרבה ריצה וטיפול התברר כי רק בשבת אוכל לקבל מקום באווירון וגם אז אין ביטחון שיישאר שמור לי: כל פקיד או קצין בעל זכות-קדימה דוחה בשר-ודם פשוט כמותי. בינתיים ביזבזתי זמן רב לריק והוכרחתי להישאר עוד יום אחד בפאריס כדי למלא את "התוכנית" במלואה.

ראיתי פעמים אחדות את יארבלום. הוא ספקן ביחס להישגים בעניין הגדודים. יש לו הוכחות משלו שהצרפתים אינם רוצים בזה, אבל הוכחות אלו כשלעצמן אינן יכולות לסתור את עובדת הודעתם של מנדל ואחד הגנרלים על הסכמת דלדיה. ברור שהעניין תלוי בקיי ד'אורסיי - טוען יארבלום - נחיה ונראה מה יהיה פסק ההלכה משם.

ראיתי את שאול. פניו מצוינים כאשר לא היו זה שנים רבות בארץ. הוא מתעכב רק מחוסר רשות יציאה - מכתת רגליו למרכז המשטרה ודוחים אותו בלך ושוב. היקף העניינים בשדה פעולתו אינו מחייב, לדעתו, את הישארותו בחוץ-לארץ. הכוחות שישנם בלעדיו מספיקים.

ראיתי את אלברט כהן. יהודי נחמד, אך "מפורט" ואף עלול "להשתכר" מהרגשת-חשיבותו (בעיני עצמו). חזר בפרטי-פרטים על פרשת המשא-ומתן ששמעתי מפי גולדמן. הוסיף שלב: גרומבאך[10], סגן נשיא הוועדה לענייני-חוץ של הסינט, העומד בקשרים איתנו, שוחח עם לז'ה. הלה הודיע כי הוחלט לא לתת לנו מכתב. הנימוק: אומנם אפשר להאמין לסוכנות שהעניין יישאר כמוס בידה עד עת מצוא, אך הלא בזמן מן הזמנים יתפרסם המכתב, ואז יתברר כי בתאריך זה וזה, היינו בעוד חוקי הניטראליות בעינם, נשאה ונתנה צרפת מאחורי גבה של אמריקה על גיוס מתנדבים באותה ארץ. לממשלת צרפת זוהי התנהגות בלתי-אפשרית.

נימוק זה שבפי לז'ה אפשר שאינו אלא תירוץ-שווא והוא בא לחפות על סירוב להתחייב הנובע מגורמים אחרים, אך הנימוק כשלעצמו הוא ניצח וכל הטענות מסתתמות בפניו. לא התפעלתי מסירובו של לז'ה לתת מכתב, שכן לפעולתנו באמריקה בשלב זה מספיקה גם יכולתנו להודיע בחוגים יהודיים פנימיים - ובייחוד באוזני המקטרגים על רעיון הגדוד מחשש "מה יאמרו הגויים" - כי קיבלנו הודעות ברורות מראשי הממשלה והצבא בצרפת על הסכמתם.

אלברט כהן מסר לי כעובדה שרירה וקיימת שיש הסכם על שני שלבי פעולה:

בשלב עליון - מחנה של 10,000 איש לפחות (ברוב בטלנותו לא תפס שאם מדובר על 10,000 הכוונה היא לדיביזיה ולא סתם לאיזה מינימום של חיילים) אשר ייחשב ל"צבא יהודי" בעל מעמד ודגל משלו וייכנס לחזית כחטיבה שלמה;

ובשלב תחתון - על גיוס בטליונים מבין הפליטים היהודים בצרפת (בכלל זה כל היהודים שבצרפת שאינם אזרחים) אשר לתוכם יוכלו להתלקט גם אותם יהודים לא צרפתים שנתגייסו כבר לגדודים צרפתים או זרים. אלה יהיו נתונים אומנם לפיזור בחזית במקומות שונים ודגל לא יהיה להם, אך הם יישארו יחידות יהודיות ויהיה להם סמל חיצוני שיעיד על יהדותם - מגן-דויד או מנורה.

אמרתי לכהן: השלב העליון מחייב השתתפות יהודי אמריקה והוא עניין לעתיד לבוא, קרוב או רחוק. אך לשלב התחתון הלא אפשר לגשת מייד - מה מעכב? אמר: באמת את העניין הזה צריך לברר עכשיו... ובכן אין זו עובדה שרירה וקיימת! אמרתי לו שיניח עכשיו את עניין המכתב, כי הרי ברור שאחרי תשובה זו של לז'ה המכתב לא יינתן, ויתמסר לבירור האפשרות של ריכוז אלפים אחדים של יהודים בבטליונים נפרדים, אך יהודיים ובעלי סמל יהודי חיצוני. אם תעבור הבשורה בעולם כי בחזית צרפת נלחמות פלוגות יהודיות ככוח לאומי מיוחד - יהיה הרושם עצום. זה יסול דרך למפעל צבאי יותר גדול, וישמש לנו משען גם לגבי הממשלה הבריטית וגם כלפי היהודים המתבוללים באמריקה. [---]

אמרתי לו שאם העניין יזוז, יש להקים ועד מבין המתנדבים עצמם ולשוות לעניין אופי של תנועה עצמית של הנוער המתגייס. הרעיון היה חדש בשבילו, אך לקח מאוד את ליבו. אמר שיש בחורים מצוינים המוכנים להתמסר לפעולה כזו.

שאלני אם לספר לעסקנים הציונים המקומיים על מהלך המשא-ומתן. יש חשש, אמר, שלא ישמרו סוד ואז יתקלקל העניין. אמרתי לו לא לספר לאיש חוץ מיארבלום, עד שיבשיל העניין, וביקשתיו למסור לגולדמן שכך אמרתי. כהן שפך ליבו ביחס ליארבלום: הוא מבקש מאוד את קירבתו והלה דוחהו. הוא יודע את חולשתו, שהוא טירון בפעולה ציונית, ומעוניין מאוד להסתייע בהדרכתו ובעצתו של יארבלום שהוא עסקן ותיק ומנוסה, אך מעשה שטן - פני יארבלום אליו אינם כתמול-שלשום.

הבטחתי לו לדבר עם יארבלום ולסדר את העניין. יארבלום טען שאין לו אמון בעניין כולו ושאלברט כהן מתחיל להתנשא ועושה שטויות. אמרתי לו שבאי-אמון בלבד לא יעזור - הכרחי לברר מה ממש יש בכל ההבטחות. עובדה היא שדובר עם דלדיה ושתגובתו הייתה חיובית. אומנם נלוזות דרכי שלטון, הפה שהתיר יוכל גם לאסור, ובוודאי יש שטן מקטרג - אבל היא הנותנת שיש להגיע לחקר הכוונה ולברר אם יש על מה לדבר או שכל העניין עורבא פרח - נדעה! אשר לכהן - אם הוא מצהיר ומודיע כי הוא מוכן לקבל עליו עול מצוות, אין לדחותו אלא להיפך, יש לשמור עליו מכישלונות והכשלות. יארבלום הבטיח לשוחח איתו שיחה לבבית. נראה שחרה ליארבלום על שהכניסו איש חדש לעבודה וגם קבעו לו, כנראה, משכורת מבלי לשתפו.

אמרתי לשאול שאם יתברר במשך ימים אחדים כי עניין הפלוגות מעשי כדאי לו להתעכב בפאריס כדי לדאוג שהפעולה תתחיל על יסודות נכונים. שאול עומד בקשר עם אלברט כהן וזה מתפעל ממנו מאוד:

un homme tellement serieux!

נעניתי להפצרתו של יארבלום ובאתי לישיבה הדו-שבועית (או החודשית?) של נציגי כל הארגונים והמוסדות הציוניים להרצות על המצב בארץ. בפעם הראשונה הרציתי צרפתית. נכחו כעשרים איש. אחרי ההרצאה שאלו שאלות. הייתה זו פגישתי הראשונה עם ברוצקוס, המופיע כאן כנציג מפלגת המדינה היהודית. צר היה לי לראותו יורד - נציג מפלגה יורדת במרכז ציוני יורד.

אכלתי ארוחת-צהרים עם הניידיצ'ים ושוחחתי ארוכות עם הזקן [---] שוב נוכחתי לדעת איזה יהודי יקר ומופלא הוא זה ומה חופשית מחשבתו. נהירים לו מאוד ענייניו הפנימיים של המשק הצרפתי והוא שופך קיתוני לעג על פולאק ודומיו התובעים משטר קפיטליסטי וחופש גמור ליוזמה הפרטית דווקא בארץ-ישראל. מי שאינו רואה כי הקפיטליזם שמלפני המלחמה הקודמת אינו קיים יותר הריהו סומא. בצרפת שלטת המדינה שלטון בלי מצרים על המשק הפרטי. החקלאות חיה על תמיכת המדינה, זאת אומרת מתפרנסת על חשבון ענפי משק אחרים, משום חשיבותה הלאומית. המדינה קוצבת עכשיו שעות עבודה, מיכסות שכר, שיעורי רווחים, מחירים בשוק. המדינה בודקת את פנקסיו וחשבונותיו של כל בעל תעשייה ושומרת בשבע עיניים לבל יחרוג מהמסגרת. נעשים מאמצים נמרצים וקולעים למטרה למנוע רווחי מלחמה בכל קבלנות לצורכי מלחמה ולמעשה בכל ענף תעשייה, כי המשק כולו משועבד לביקורת ממשלתית חמורה. נקבע אחוז מסוים שמותר להרוויח והבדיקה היא כה יסודית ומגיעה לשורשי העסק שאי-אפשר להתחמק.

הוא לא יכול לבוא להרצאתי וצריך הייתי לחזור על כל הפרשה באוזניו. התרשם מאוד מעניין הגיוס ותוכנית האימונים. התייעצתי איתו ביחס לפולאק. דיבר על ליבי לראותו. וייצמן מתכונן לדרוש ממנו כסף ל"קרן הפוליטית" - על-כן אל אדבר איתו על פעולה פוליטית סתם אלא על הצרכים בארץ. דווקא עניין הגיוס יכול לעשות עליו רושם.

נפגשתי עם פולאק. הוא יושב מחוץ לעיר - סועד את אחיו בחולי - וטילפנתי אליו להודיעו כי רצוני לבוא אליו, אך הוא הציע להיפגש בעיר, בבית-מלון. כשבאתי למקום-הפגישה הופיע בלוויית שפירא[11] מהיקב - כגלית עם איש הצינה. התכסיס היה להעמיד תריס בפני פנייתי אליו בענייני כסף בנוכחות איש שלישי. אך החלטתי לא להקפיד על עדינות ולאחר שסיפרתי לשניהם יחד באידיש - השפה המשותפת - על הנעשה בארץ ביקשתי סליחה משפירא ופניתי אל פולאק בלשון-אימא [הכוונה לרוסית שהיא שפת-אם של פולאק ושל שרת] לעצם העניין. דרשתי ממנו 10,000 לא"י לקרן היסוד - עזרה להנהלה בצרה, וסיוע להקמת הכוח החדש, וכן אשראי לזמן ארוך במלט בסך 50,000 לא"י לשם הגשמת תוכנית הבניין. הוא תפס בראשו: ("ווי מֶנְיַה אַגְלוּשילי" [רוסית: הדהמת אותי], כיצד אפשר לדבר על מספרים כאלה, אני פשוט מבולבל". אמרתי לו: "חשוב, אכתוב לך מלונדון ותיתן תשובה". אמר לי: "למה לך לכתוב - באמת איני יודע נפשי, אחי חולה, אני כה עמוס דאגות" - פשוט ביקש רחמים על מר גורלו. אמרתי לו: אכתוב לך.

באו אלי הלמן[12] ורייס (שניהם שמעו הרצאתי ובאו לברר עניינים מיוחדים). רייס עומד לצאת לרומניה ודורש רישיונות-עלייה. הלמן קיבל שליחות מהקונגרס היהודי לנסוע לדרום-אמריקה למגבית למען יהודי פולין. רצונו לבקר תחילה בארץ (הוא מוכן לטוס) כדי להגיע לאיזה סידור עם הקרנות. תמכתי בהצעה. ביקש שאבקש אישור מהארץ והבטחתי לעשות זאת מלונדון.

[---]

שאלתי אנשים בפאריס: התקיפים הצרפתים בהחלטתם להילחם? הרוב אמרו: בהחלט כן. מנוי וגמור עמם לשבור את גרמניה. היו שאמרו שיש קבוצות הטוענות כי זוהי בעצם מלחמתה של בריטניה, ויש מוסיפים כי זוהי מלחמת היהודים, אבל בקבינט אין עקבות להשפעות אלו, ואחרי פרישת בונה[13] השתלט הרצון להילחם ולנצח. ועוד אמרו כי פחד הקפיטליזם הצרפתי מהתגברות הקומוניזם כתוצאה מהמלחמה עלול ליהפך מכשול לרצון להילחם עד חורמה, בייחוד אם המלחמה תארך. אך לעת-עתה מקנן ה"פציפיזם" בשני מחנות קיצונים - אצל הקומוניסטים הנאמנים לסטלין ובקבוצת פלאנדן. הציבור בכללו אינו נגוע בזה. מנדל אמר לגולדמן: אל תדבר על מלחמה בהיטלריזם. בשבילי זוהי מלחמה בגרמניה - באויב ההיסטורי. גולדמן הזהירו כי בעמדה כזו לא יכבוש את אהדת אמריקה.

מפאריס ללונדון ומלונדון לפאריס שתי רכבות ליום - בבוקר ובערב. יצאתי בערב. שוב רכבת אטומה לבל תבקע קרן אור החוצה. קרון הנוסעים ללונדון מלא. גם קרון-האוכל מלא - רבים הנוסעים לדייפ. מולי צרפתי בשנות-עמידה - נלחם במלחמה הקודמת: "בני, נער בן 10, צחק כשקרא את נאומו של היטלר. איזה מטומטם! (quel idiot!). אחרי שכבש את פולין הוא מציע לנו שלום, כאילו אין לנו יותר על מה להילחם. כאילו נכנסנו למלחמה למען פולין. נכנסנו למלחמה זו כדי לשבור אותו".

בערב הראשון בצאתי מהמלון בפאריס הייתי הלום מהאפלה שאפפתני. אף-על-פי שסיפרו לי על כך מקודם - הייתי כנדהם, כה מפתיע ומשונה מראה זה של כרך אפל, כאילו הוטלת פתאום לשאול תחתיה. אף האוניה בדייפ הייתה כדמות בלהות בתוך החשכה. אורות זעירים וקלושים רק מגבירים את האפלה מסביב והופכים אנשים לצללים.

היה ליל-זוועה. הפלגנו בחצות. הנסיעה בים מדייפ לסאותהמפטון - שמונה שעות תמימות. מאחת עד שבע נסענו בים משתולל. האוניה הפעוטה התהפכה מצד אל צד כמסתובבת בגלגל, עלתה הרים וירדה תהומות. התא האפל היה כקבר. ביקשתי להעלות אור אך לא יכולתי שאת את מראה התא המתהפך, כשהכתלים והתקרה נטרפים לערבוביה. לא עצמתי עין אף לרגע והסיוט זחל שעה אחרי שעה ללא הפוגות. סוף-סוף נח שר-הים מזעפו. נכנסנו לאזור מים רוגעים וחופי אי הערפילים הופיעו אפורים וקרים אך מרמזים מנוחת יום מבלהות הלילה.

הנסיעה מפאריס ללונדון ארכה בסך-הכול שבע-עשרה שעות. גם בחוף אנגליה הייתה הבדיקה קלה בתכלית. לניירותיי לא אונה כל רע. ראו שיש לי מזוודת ניירות ולא פשפשו בהם. המשטרה התרשמה כראוי ממכתב-ההמלצה של ממשלת ארץ-ישראל.

 

הערות

[1]  פספורט שהוענק לפליטי מלחמות ולעקורים מטעם ועדת-הפליטים של חבר הלאומים. נקרא כן על שמו של חוקר אזור הקוטב הצפוני פריטיוף נאנסן (Nansen Fridjof) (1930-1861), שהקדיש את מרצו וזמנו לפעילות הומניטרית ולסיוע לפליטים. מ-1921 היה נציב עליון לענייני פליטים מטעם חבר הלאומים. ב-1922 קיבל פרס-נובל לשלום.

[2]  שר-החוץ האיטלקי הרוזן גאלצו צ'יאנו (1943-1904, ראה כרך ב', עמ' 466, הערה 12 מ-5.3.1937) ביקר בברלין בראשית אוגוסט 1939 וקיים מספר שיחות סודיות עם המנהיגים הנאצים, אשר בהן הוכן הרקע לשיתוף-הפעולה הגרמני-איטלקי לקראת פרוץ מלחמת-העולם השנייה ואף נקבעו דרכי תגובתה של איטליה להתקפה המיועדת של היטלר על פולין.

[3]  ג'ורג' מַנדל (Mandel Georges) - (1944-1885) - מדינאי צרפתי ממוצא יהודי. מזכיר הממשלה הצרפתית במלחמת-העולם הראשונה ומעוזריו הראשיים של ג', קלימנסו. היה שר-המושבות בממשלת דלדיֶה (אפריל 1938 - מרס 1940) ושר-הפנים בממשלת רינוֹ 1940. נמנה עם המטיפים הראשיים למאבק ללא-פשרות כנגד גרמניה הנאצית. בתקופת-הכיבוש הגרמנית נאסר ונרצח על-ידי הנאצים.

[4]  ג'ורג' קלימנסו (Clemenceau Georges) - (1929-1841) - פוליטיקאי צרפתי. איש המפלגה הרדיקלית. נתפרסם בכינויו "הנמר". ראש ממשלת צרפת 1906-1909, 1919-1911. מאדריכלי הניצחון הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה ומקובעי המדיניות הקשוחה כלפי גרמניה, שבאה לכלל ביטוי בחוזה ורסאי.

[5]  פיֶר -אַטיֶן פלאנדן (Flandin Etienne Pierre) - (1958-1889) - פוליטיקאי צרפתי. חבר בית-הנבחרים 1940-1914. ראש ממשלת צרפת ספטמבר 1934 - מאי 1935. ב-1936 היה שר-החוץ. שירת בממשלת פטן 1941-1940. מראשי המטיפים לשיתוף-פעולה עם הנאצים, על כך נשפט ב-1945, אך לאחר שנידון לשלילת זכויות האזרח למשך 5 שנים זכה לחנינה.

[6]  שארל קוֹרבּן (Corbin Charles) - דיפלומט צרפתי ותיק (נולד ב-1881). החל את שירותו הדיפלומטי ב-1906. בשנים 1940-1933 היה שגריר צרפת בבריטניה.

[7]  ריכרד ליכטהיים (Lichtheim Richard) - (1963-1885) - נציג הסוכנות בג'נבה 1946-1939. ראה כרך ב', עמ' 482, הערה 5 מ-21.6.1937 יומן.

[8]  חיים ברלס - מנהל מחלקת-העלייה של הסוכנות 1948-1926. ראה כרך ג', עמ' 377, הערה 3 מ-14.8.1938.

[9]  מנחם כהני - יליד פולין (1898), מעובדי הנציגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ליד משרדי חבר הלאומים בז'נבה 1946-1926. נציגה הקבוע של ממשלת ישראל במשרד האירופי של האו"ם בז'נבה 1961-1948. מ-1962 יועץ מיוחד למשלחת ישראל שם.

[10]  סלומון גרומבאך (Grumbach Salomon) - (1952-1884) - יהודי יליד אלזאס, ממנהיגי הסוציאליסטים בצרפת. לפני מלחמת-העולם הראשונה היה עורך ביטאון המפלגה הסוציאליסטית בצרפת "ל"הומניטה". חבר הסינט הצרפתי 1948-1928. סגן יושב-ראש ויושב-ראש הוועדה לענייני-חוץ של הסנט הצרפתי. היה פעיל גם בארגונים יהודיים ובמשך שנים רבות היה מזכיר כללי של ההנהלה העולמית של "אורט".

[11]  יעקב שפירא (1963-1882) - יליד רוסיה הלבנה. הגיע בגיל צעיר לצרפת והיה מקורב למשפחת רוטשילד. עלה ארצה ב-1924 ומאז היה מנהל היקב בזיכרון-יעקב מטעם הברון. מראשי אגודת-הכורמים.

[12]  יעקב הלמן (Hellman Jacob) - (1950-1880) - יליד לטביה. ממייסדי תנועת "צעירי-ציון" ברוסיה. עלה לארץ ב-1936. לאחר הקונגרס הציוני ה-21 (1939) נסע לארגנטינה כשליח הקונגרס הציוני, אך השתקע בה ונשאר שם עד יום מותו.

[13]  כשר-חוץ בממשלת דלדיֶה (1939-1938) התבלט בוֹנה כ"מינכניסט" מובהק וכאחד מאדריכלי מדיניות-הפיוס. ב-13.9.1939 הועבר מתפקידו כשר-חוץ לתפקיד שר-המשפטים, וראש הממשלה דלדיֶה נטל על עצמו גם את תפקיד שר-החוץ. חילופי-גברי אלה פורשו כהקשחת העמדה הצרפתית לגבי גרמניה הנאצית.

 

העתקת קישור