מתוך יומן העבודה                                                                           לונדון, 26.5.1939

ערכתי את נוסח ההחלטה על ארץ-ישראל לוועידת מפלגת הלייבור שהכין לוקר. ההחלטה תוצע על-ידי הנהלת המפלגה. ברברה גולד[1] ביקשה מחברינו להמציא לה נוסח.

ביררתי אפשרויות הנסיעה. אדיר חפצי לקצר עד כמה שאפשר את הדרך הביתה. הנסיעה המהירה ביותר היא באווירון דרך ורשה - 24 שעות מלונדון עד לוד. אך האווירון הקרוב יוצא מוורשה בחצות אור ליום ג' וכדי לתופסו עלי לצאת מלונדון ביום ב' בבוקר. עד אז לא אספיק בשום פנים לחבר את האיגרת לחבר הלאומים. האווירון שלאחריו יוצא ביום ו' בלילה. אפשר לטוס לפני-כן ב"אלא ליטוריה", אך אינני רוצה להיזקק לאיטלקים. "אימפריאל ארווייס" יקרים ואיטיים. החלטתי להימלך בלינטון ולקבוע סופית את זמן נסיעתי ביום א'.

אחר-הצהרים הרציתי בבית-ספרי[2] - בית-הספר לכלכלה ולמדעים מדיניים של מכללת לונדון - בחסותן המשותפת של האגודה היהודית והאגודה הסוציאליסטית. נכח קהל סטודנטים רב, בתוכם גם הודים וערבים. היושב-ראש, בחור ציוני מגרמניה, עשק את זמני בלי כל מוסר-כליות בשאתו נאום ארוך ומשעמם על הספר הלבן. בגמר דברי החלו שאלות והשגות. התלקחה אש צולבת מיהודי סוציאליסט מתבולל מצד אחד ומערבי עיראקי מצד שני. השבתי מלחמה שערה בשתי החזיתות. אחרי ההרצאה ניגשו אלי שלושה ערבים: העיראקי ושני בחורים מהארץ - מיפו ומרמאללה. פתחו אנגלית, אך עניתי להם ערבית ועיניהם אורו. אמרו שבפעם הראשונה שמעו הצגה כזו של העניין הציוני ואם כי הם מודים ביחסי ההוגן לתנועה הערבית הלאומית, הרי דווקא מדברי נוכחו לדעת מה תקיפה החלטתנו להגשים את הציונות ויהי מה ועל-כן מה חמור העניין בשבילם. חלומם הוא אחדות ארצות ערב וזו לא תקום בלי פלשתינה ערבית. הגשמת הציונות תצמית את שאיפתם. אמרתי להם שיש גם צד שני למטבע. אחדות ערב כשלעצמה היא מסגרת ריקה. כדי למלאה תוכן ייזקקו לעזרה רבה ויוכלו להסתייע בנו אם רק ישכילו.

אחר-כך נטפלו אלי בחורים יהודים אחדים, מהם ציונים ומהם מתבוללים, בין אלה גם חבר-פלוגתא שלי. הוא ליווני ברגל כל הדרך עד למשרד. מטרת הציונים הייתה שאלמד את המתבוללים בינה, אך אותו סוציאליסט (אמריקאי) הוציאני מכלי בטמטום מושגיו ובעקשנותו למרוד באמת. בחור שאין לו כל תקווה. כל הפרשה הזאת עייפתני מאוד.

[---]

הערות