מתוך יומן העבודה - לונדון, 25.5.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 25.5.1939

 

מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 25.5.1939

 

אתמול והיום חג-השבועות. המשרד סגור, אך המחלקה המדינית עובדת. לוריא עוסק בניתוח ההצבעה. מתברר שהשניים שהצביעו בעד התיקון של מפלגת הלייבור אך לא השתתפו בהצבעה היסודית על הצעת הממשלה הם צ'רצ'יל ודנמן. צ'רצ'יל ייתכן שהסתלק, אך דנמן פשוט פחד. אחד-עשר איש הצביעו עם הממשלה בהצבעה ראשונה, אך לא השתתפו בשנייה - בין אלה אידן. 110 איש מתומכי הממשלה לא השתתפו בשום הצבעה. העיתונים מציינים כי כמחצית המספר הזה נכחו באותו יום בבית-הנבחרים ונמנעו. בין המצביעים עם הרשות רבים מתומכינו שלא הספיק להם העוז להמרות את המשמעת המפלגתית או תוקף ההכרה להימנע, אם לא להצביע נגד.

הוזמנתי על-ידי ועד האגודה הבריטית למען חבר הלאומים להרצות על פרשת הספר הלבן בישיבתם. התעוררה שם שאלת העמדה כלפי המדיניות החדשה והובעה משאלה לשמוע את וייצמן ומישהו מהצד שכנגד. בפי הציעה אותי, כיוון שווייצמן עמד לנסוע. לא פיללתי למצוא קהל כה רב ובעל משקל. החדר היה מלא עד מחנק - למעלה מחמישים איש ואישה. לורד לייטון[1] ישב ראש והושיבני על-ידו. נמצאתי מול ישיש בעל הדרת-פנים אצילה ורוחנית. בהמשך הישיבה התברר לי מיהו - רוברט ססיל. היו נוכחים כחצי תריסר צירי פרלמנט - נואל בייקר מהלייבור, קזליט מהשמרנים, מנדר[2] מהליברלים, אליאנור ראתבון[3] (עצמאית), בתו של לויד ג'ורג', לורד קרנבורן. היושב-ראש הודיעני שלרשות העניין חצי שעה - יש להם סדר-יום גדוש - ועלי להותיר זמן לשאלות ולבירורים. היה זה תפקיד לא קל להרצות את התורה כולה על רגל אחת. צימצמתי ככל האפשר ועמדתי על עיקרי העיקרים. לורד ססיל הזקן שיסעני כמה פעמים והיה מוכן להרצות בעצמו. היה פעיל גם בשאלות וטען שהובטחה לא עצמאות פלשתינאית אלא עצמאות יהודית, והעיקר הוא שיהודים יהיו עצמאים כיהודים, אחרת כל העניין אין לו טעם. הסכמתי כמובן, אך הדגשתי כי עצמאות כשלעצמה היא מושג ערטילאי, יש צורך בבחינות ממשיות לעצמאות והבחינה שלנו היא - עלייה ברשותנו. עמדתי גם על שאלת השטח. לא אחת הוכרחתי להוריד את ססיל אל קרקע המציאות מעולם החלומות של ימי מתן הצהרת בלפור, שהוא עדיין חי בו. בפי שלחה לי אחר-כך פתקה לברכני שלא נגררתי אחרי ה"פרובוקציה" של ססיל, כי בזה הייתי קובר את ענייננו במסיבה זו. לייטון השכיל לשאול כמה שאלות מסייעות. הוא אתנו בלב ונפש.

בצאתי הלך אחרי נואל בייקר. הוא משוכנע שהוויכוח עירער את עמדת הממשלה. נוטה להאמין-מתוך אופטימיות בלתי-מוצדקת, לדעתי - שאפשר עוד להחזיר את הגלגל. אמר לי כי בתשובה לשאלה אחרונה בבית-הנבחרים על חבורת עולים בלתי-לגאלים שהוכנסו לארץ הודיע מלקולם שהם ישולחו חזרה. ברצונו להציק לו בעניין זה והוא מבקשני לברר את העובדות. "אבל אתם מוכרחים להוסיף להעלות אנשים", אמר. עניתי שאנו מעלים אנשים כל הזמן. לא כל המשלוחים נתפסים. אלה המאורגנים כהלכה לרוב אינם נתפסים. "אבל זה לא ענייני", אמר, "אתם מוכרחים להעלות אנשים בגלוי". אמרתי לו שגם על זה חושבים, אך יש בזה בעיות חמורות. מסרתי לו מה שאני חושב על ז'נבה - הסתירה בין בטלר ודאפרין והאפשרות להיאחז בהודעת בטלר כדי לדרוש ויכוח חדש בבית-הנבחרים במקרה שוועדת-המנדטים תפסול את הספר הלבן והממשלה תיגש לשינוי המנדט. הוא נדלק: במקרה כזה נרעיש עולמות - הם יהיו מוכרחים לתת לנו ויכוח.

[---]

שוחחתי טלפונית עם קפלן בפאריס. הוא הציע לחיים לשתפני בשיחות עם חברי ועדת-המנדטים, אך חיים לא הגיב חיובית.

בערב טילפן חיים. הוא עומד להתראות עם מפקדי צבא ואנשי קיי ד'אורסיי בעניין הדרוזים. בשבת יהיה בז'נבה וייפגש עם ראפאר. ביום א' בערב עליו לשדר נאום לאמריקה, לפתיחת הביתן הארץ-ישראלי בתערוכת ניו-יורק. הוא מבקשני להכין בשבילו את הנאום. הבטחתי.

אחר-הצהרים ביקרתי את נואל בייקר בפרלמנט. הוצאתיו מהישיבה (הוא ניהל אותה שעה את הספסל הראשון של האופוזיציה ורגעיו היו ספורים). מסרתי לו את השערתי בדבר פשר הודעת מלקולם: כל עולה בלתי-לגאלי המשתחרר בארץ מקבל תעודת-גירוש. אין זאת אומרת שהוא מגורש בפועל, אלא שאימת הגירוש נשארת תלויה מעל לראשו - אין הוא תושב חוקי של הארץ. מלקולם או שלא הבין את הסדר הקיים ונקט את הנוסחה שקיבל בארץ כפשוטה, או שהעמיד את הדברים על הדין ככתבו מבלי להתכוון לגירוש ממש. אף-על-מי כן לא יזיק להציק לו בנקודה זו. הצעתי לנואל בייקר להציג שאלות בעוד כמה עניינים.

ראשית, עניין 25,000 הרישיונות לפליטים, האם תיתן הממשלה את הרישיונות האלה מייד.

שנית, עניין החולה שהממשלה מעכבת את הגשמתו - אפשר לקשור זאת עם קליטת הפליטים.

שלישית, התנהגות המשטרה בירושלים. מסרתי לו שני מסמכים - מכתב-התלונה של "מגן דוד אדום"[4] ועדותו של קרונגולד על מה שהיה בוועד הקהילה[5]. אמרתי שיציג שאלה בעניין זה אם לאחר קריאת החומר ייווכח לדעת שכדאי לטפל בדבר. כל השאלות האלו תוצגנה לאחר פגרת החג, בעוד 12 יום, כי מחר מתפזר הבית.

[---]

 

הערות

[1]  לורד לייטון (Lytton Lord) - (1947-1876) - מדינאי בריטי, ב-1931 נציג ארצו בחבר הלאומים. ראה כרך ב', עמ' 494, הערה 1 מ-12.11.1937.

[2]  סר ג'ופרי מנדר (Mander Geoffrey Sir) - (1962-1882) - חבר הפרלמנט מטעם הליברלים 1945-1929. בשנים 1945-1942 שימש כמזכירו הפרלמנטרי של סר ארצ'יבלד סינקלר, מנהיג המפלגה הליברלית, שכיהן כשר לענייני-תעופה.

[3]  אליאנור ראתבון (Rathbone Eleanor) - (1946-1872) - חברת הפרלמנט מ-1929. עמדה בראש פעולות-סעד וארגוני מתנדבים לטיפול בפליטים ומלחמה בעוני.

[4]  שוטרים בריטים התנהגו באכזריות כלפי עובדי מגן-דויד אדום שהגישו עזרה ראשונה לפצועי הפגנות "יום-הפקודה" בירושלים (18.5.1939). מכתב-מחאה על כך נשלח על-ידי מגן-דויד אדום למרכז הצלב האדום בבריטניה ולנציב העליון (ראה:  "ד ב ר"  מ-23.5.1939, עמ' 11).

[5]  קבוצת שוטרים בריטים פרצה ב"יום-הפקודה" (18.5.1939) אל משרדי ועד-הקהילה בירושלים, הורתה לפקידי המשרד שהיו במקום להישאר בחדריהם וערכה חיפוש מדוקדק בניירות ובתיקים. אחד מחברי "ועד-המפקד" של ועד-קהילה, ח. קרונגולד, מסר לאחר-מכן עדות על הברוטליות הרבה של השוטרים הבריטים. עדות זו נתפרסמה בעיתונות היומית (ראה:  "ד ב ר", 21.5.1939, עמ' 1).

 

העתקת קישור