מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 22.5.1939

 

היום יום-הדין.

ב"טיימס" מכתב גדול של חברי "הוועדה המלכותית"[1] - ארבעת הנותרים בחיים. ברור שנכתב על-ידי קופלנד: סגנון נהדר ורמה נעלה. בנוסחאות רכות, שאין בהן כל כוונה, חלילה, לפגוע בממשלה, מוקיע המכתב את התרמית שבספר הלבן - מדינה ערבית, הדברת המיעוט היהודי תחת רוב ערבי וכו'. ההצעות החיוביות מנוסחות בפחות בהירות: פיתרון פדראלי בלי הדגשת עניין העלייה, הצעה להרחיב את מסגרת הפדרציה (כלילת סוריה?) מבלי הדגשת גודל השטח לחלק היהודי. ה"טיימס" עומד על המכתב במאמר ראשי. כתב "טיימס" מירושלים מודיע על אזהרתו של היינינג ומצטט את הפסקה העיקרית ממכתב התשובה של בן-גוריון.

באתי למשרד והנה נתקבל מירושלים המאמר של בן-גוריון[2] - 37 עמודים במכונת-כתיבה בעברית. רק 10 עמודים מתורגמים לאנגלית. העפתי עין על העמוד הראשון ועיני נתקלו בפסוק אשר אילו נקרא על ידי אחד הצוררים באוזני בית-הנבחרים היה עושה רושם מפוצץ נגדנו. משמע שיש צורך לקרוא את המאמר כולו ולהשמיט ביטויים חריפים המסברים את אוזנו של קורא יהודי, אך מקוממים כל אנגלי ברחוב ועושים שליחות הפוכה. אך מתי? ליאו כותב כי גרשון אגרונסקי אמר לו שבלונדון אפשר להדפיס חוברת בשעות אחדות. לנו כאן לא ידועות נפלאות כאלו של חריצות ומהירות. אך נניח שההדפסה היא רק עניין של שעות - היכן השעות לתרגום ולעריכה ולהפצה ולקריאה? אין כל תקווה לכך.

עודני תוהה מה אפשר לעשות בחומר זה ברגע האחרון, נקראתי אל וייצמן. אין הוא מקבל את הצעת וירה. רצונו לשוב לארץ - לשמור על היישוב, אך הוא מוכן להתייעץ. הבעתי דעתי בהחלטיות שעליו להישאר ולנסוע לאמריקה. ההתפרצויות בארץ בלתי-נמנעות ואם יהיה שם יש חשש שיוציא כוחו לריק ויעשה עצמו אחראי לדברים שנפשו תסלוד מהם.

לעומת זה - העיקר עכשיו פעולת-בניין גדולה ועל אמריקה להיענות. זוהי גם הדרך הטובה ביותר למנוע התפרצויות עקרות בארץ. לא הגענו להחלטה ובינתיים בא טגארט והוכרחתי להקדיש לו כמה רגעים, נתאכזב ממני - תמיד היה מוצא אותי מאמין בעתיד ומחייך לכל צרה והנה עכשיו גם אני שרוי בדאגה.

נפניתי ועברתי ביעף על יתר החומר: מאמר ראשי של ליאו ב"פלשתין-פוסט"[3]. אין בו פירור של רעיון שאיננו בחומר שהמצאנו כבר לצירים, והחומר שלנו מנוסח בהרבה פחות כלליות וסתמיות. נשאר מאמרו של גרשון אגרונסקי - סבור הייתי שאפשר להוציא ממנו כמה קטעים, אך דוב ולוריא מצאו שאינו בא בחשבון. הדברים מכוונים לעורר התמרמרות וחמת-נקם - בשעה שלנו דרושים ארגומנטים. נשאר אפוא מאמרו של בן-גוריון, אך בבהלת השעות האחרונות שלפני הוויכוח לא הייתה כל אפשרות פיזית לקוראו.

כתבתי מכתב לאמרי. הבעתי חשש שמלקולם ייאחז במכתב חברי "הוועדה המלכותית" ויביע הסכמה, מן השפה ולחוץ, לפדרציה מבלי לעמוד על אופיה. יש להדגיש כי שום פיתרון פדראלי לא ייתכן בלי שטח מספיק להתיישבות ובלי שלטון יהודי על העלייה.

רציתי להתראות עם תום וויליאמס כדי לעבור אתו על ראשי-הפרקים של נאומו, אך לא הספיקה השעה. כפי שנדברתי עם חיים שלחנו מברק לאמריקה, לגולדמן ולסילבר[4], לשאול אם יהיו מוכנים למאמץ גדול במקרה שחיים יבוא [לאמריקה].

בתוך כל המהומה והמבוכה באה אלי בחורה אשר דרשה כה במפגיע שאקבלנה, כשפניה מכוסים כתמים אדומים, שלא יכולתי לסרב לה. בחורה מפולין, סטודנטית באוכספורד, מדברת עברית, באה להציע לעשות "מעשה" בתוך הפרלמנט עצמו: להרוג - את צ'מברליין או את עצמה. מוכנה לעשות גם את שני הדברים יחד. לפני ימים אחדים שלח אטינגהאוזן [ו. איתן] מאוכספורד בחור אחד אל וייצמן, אף הוא נשתגע לאותו דבר - התאבדות בתוך הפרלמנט. הבחור אמר שישמע רק בקולו של וייצמן.

בצהרים מברק מירושלים: טלגרף מה הם סיכויי הוויכוח. מה יכולתי לענות? הן בעוד שעות אחדות מתחיל הוויכוח. נחכה כולנו ונראה.

מ-2 אחר-הצוהרים בבית-הנבחרים, כדי לתפוס מקום טוב. כל אנשינו כאן. לאחר שעה ארוכה ומשעממת של שאלות ותשובות קם מלקולם לפתוח בשאלת ארץ-ישראל. טרם יפתח פיו ולוקר-למפסון מצליפו בשאלה כלפי הספיקר: היותן לנו בוויכוח זה על ארץ-ישראל לנגוע גם בגוויאנה הבריטית, מקום שמכינים שם גן-עדן בשביל היהודים? זו הייתה ירייה שקלעה אל חוט השערה. איני יודע אם נתכוון מלקולם באמת לכרוך את גוויאנה עם ארץ-ישראל - כך שמענו - אך אילו נתכוון שם למפסון לאל את מזימתו.

מלקולם דיבר כדרכו - בשטף לשון, בבהירות, בביטחון, בהיגיון חיצוני המחפה על התרמיות. הוא נלכד כמה פעמים באמצע דבריו. סינקלר תפס אותו בעניין ה"ערובות" ושאל - אלו ערובות? - ולא קיבל תשובה. נואל בייקר נעץ בו שאלה זו: אם אפשר על-ידי ערובות להבטיח את היהודים מפני שלטון ערבי, מדוע אי-אפשר להגן על הערבים מפני שלטון הרוב היהודי?

אחרי נאומו של מלקולם יצאתי לדאוג לתשובה על כמה חידושים שהיו בדבריו. היה מאוחר להכניס משהו לנאומו של תום [וויליאמס],שנאם מייד לאחריו. החלטתי להשליך את יהבי על נואל בייקר. כתבתי לו מכתב של 10 עמודים - תשובות על נקודות אחדות שבנאומו של מלקולם. כשחזרתי עדיין דיבר תום וויליאמס, שאינו נואם כלל וגם במסגרת יכולתו המצומצמת לא הצטיין הפעם. אחריו נאם קרוסלי[5] נאום גס ומחוצף שלא כבש את לב הבית. אחריו ג'ימי, שהתחכם מאוד בראשית דבריו, בענותו לקרוסלי, ואחר-כך התקרר והתייבש בעלותו על הפסים של "הנקודות" שלי, אך דיבר אל העניין וכהלכה. אחרי נאום ג'ימי הוכרחתי לצאת כי נגזר עלי לנאום באותו ערב באסיפה פומבית בצפון-מזרחה של לונדון. האסיפה נקבעה בטרם נקבע יום הוויכוח ואי-אפשר היה לשנות. נסעתי למשרד להתכונן קצת ומצאתי מברק חדש מירושלים: "טלגרף על נאומו של מקדונלד כדי שנטלגרף הצעות לתשובה". כיוון שנאומו של מלקולם מטולגרף על-ידי פלקור, יט"א, רויטר והבי-בי-סי הנחתי מברק זה בלי תשובה.

האסיפה בצפון-מזרח לונדון הייתה טובה - אווירה ציונית חמה וצימאון רב ל"דבר אלוהים". נאם גם המרסלי, ציר הפרלמנט מאותו מחוז, אחד מעשרים המורדים. הוא ציפה לתפוס את עינו של הספיקר, אך משראה כי אינו מצליח ויש סכנה לנאומו המוכן להישאר בתוך מעיו, בא לאסיפה זו והשמיע כאן את דבריו.

אחרי האסיפה הסיעני אחד המארגנים חזרה לווסטמינסטר. הוויכוח נגמר רגעים אחדים אחרי שובי. הפסדתי שני נאומים חשובים - של אמרי ושל נואל בייקר. האחרון פגשני בפרוזדור והודה לי בעד המכתב - הוא השתמש בו. סיומו של בטלר היה חיוור וחסר תוכן. אך העיקר בו היה שהממשלה עודנה בשלה.

[---] כשחזרתי הביתה לאחר חצות קראתי את חיבורו של בן-גוריון מהחל ועד כלה וראיתי איזה ניתוח כביר הוא זה. אך לוויכוח בפרלמנט איחר.

 

הערות