מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 11.5.1939

 

עיתוני אמש הודיעו על התאבדותה של גברת לסל, גיסת גיסו של המלך, ואחותה של בפי שלנו. חזרתה של בפי ללונדון נדחתה והיא לא תוכל להופיע בישיבת האכסקוטיבה של הוועד הפרלמנטארי לענייני ארץ-ישראל אשר כינסנו להיום, כדי לתת לה את האפשרות לתנות את פרשת העלייה הבלתי-לגאלית. דוב ואני נצטרך למלא את מקומה.

אגב, מאמרה של בפי על העלייה הבלתי-לגאלית נתפרסם ב"מנצ'סטר גארדיאן" ביום ג'.

אמש התקיימה שיחתם של תום וויליאמס ומלקולם [מקדונלד] לפי בקשתו של זה. הוא הודיע לו כי הספר הלבן יתפרסם בשבוע הבא. מלקולם הביע "אהדה" ליהודים. הוא בטוח שהם יסתדרו וסופם להצליח. יש לסמוך על חריצותם. אגב, מסר לו כי קנדי, השגריר האמריקאי, הבטיחו שהמדיניות הארץ-ישראלית לא תזעזע, חלילה, את אמריקה. היהודים יצעקו קצת, אך הממשלה לא תתפעל מזה.

טילגרפתי את העובדה האחרונה לאמריקה, מבלי לפרש בשמו של וויליאמס.

בינתיים נתקבל מברק ארוך מאמריקה: הם עשו הכול להסביר לנשיא את חומרת המצב. ברנדייס, פרנקפורטר, בן כהן, וייז, סנטור ואגנר[1] ונשיא התאחדות הפועלים גרין התראו איתו. הנשיא הבטיחם שהתקשר פעמים אחדות עם צ'מברליין. ברנדייס כתב לנשיא פעמיים, נוסף על הראיונות, ושלח לו את מברקו של וייצמן. אם לא נניח שהם מרומים לחלוטין, הרי יש להם כל היסוד לחשוב את הנשיא לידיד. הם הזהירוהו כי קנדי חשוד בדו-פרצופיות. כמה מדינאים רפובליקאים פנו אל הנשיא וגם טילגרפו לצ'מברליין. מארגנים משלחת חדשה אל הנשיא היום או מחר. אשר להצעותינו הרי ברנדייס מתנגד להקמת ועדה של יוריסטים. ואשר למלך, הרי כולם, מלבד הרביזיוניסטים, נגד כל הצעה להציק למלך ולמלכה בשעת ביקורם, כי כל מעשה כזה יהיה אך לרועץ ליהודים.

עניתי כי לא עלה על דעתנו להציע שיציקו למלך.

חיים בא למשרד והייתה לנו התייעצות ראשונה איתו - לוקר, דוב, לוריא ואני. הוא חשב לחזור ביום ג', אך הסכים לדחות צאתו ליום ד' או ה' בהנחה שהספר הלבן יתפרסם ביום ד' ובאותו יום ינאם לפני הישיבה המלאה של הוועד הפרלמנטארי. הוא אינו רוצה בשום אופן להישאר לוויכוח עצמו, שיהיה ודאי או ביום ו' או בראשית השבוע שלאחריו.

ב-2 אחר-הצהרים נסעתי עם וולקני ובקשטנסקי למייג'ור סטרן, לא-ציוני העוסק בענייני גוויאנה. איתו היה חבר אחר של הוועדה, מונטגיו. ביקשו להיפגש עם אנשים מוסמכים שיסבירו להם את סודות ארגון המשק הקיבוצי בארץ. ברצונם לארגן בצורה זו את משק הניסיון בגוויאנה. ועדת-המומחים הציעה אומנם ניסיון בהיקף גדול - 5000 איש. אך אין זה עולה על דעתם לקבל על עצמם אחריות למשלוח מספר כזה של אנשים צעירים לארץ רחוקה הלוטה בתעלומה. גם אין להם כספים לניסיון רחב-מידות כזה. הם חושבים על דבר-מה הרבה יותר צנוע - 250 או 300 איש. הסברתי להם כי הארגון הקיבוצי בהתיישבותנו אינו אמצאה של מוסדות ההתיישבות, אלא פרי התפתחות מלמטה, ביטוי לרוחם ולצורכיהם של המתיישבים עצמם. הסברתי גם את עקרונות המושב ואת חשיבות העיקרון של הגדרה עצמית למתיישב. עם זה הדגשתי כי העיקר הוא לא צורה זו או אחרת של ארגון המשק, אלא אחריותו וחירותו של המתיישב, שארץ-ישראל היא בחירתו החופשית, שאינו יכול לתלות את קולר עלייתו לארץ בשום גורם חיצוני, שאינו יכול לגולל את אשמת אי-הצלחתו בהתיישבות על המוסדות והמנהלים, שיודע כי הוא  מ ו כ ר ח  להצליח ואם ייכשל - ילך לאיבוד ואיש לא יצילו, ולכן הוא מסוגל למאמצים בלתי-רגילים, מאמצים של עזרה עצמית ועזרה הדדית, המבטיחים את ההצלחה. כל התנאים האלה הכרחיים לכל ניסיון התיישבותי קשה. הם עצמם אינם מבטיחים עדיין את ההצלחה, אבל היעדרם מבטיח לחלוטין את הכישלון.

התעניינו מאוד והתרשמו. וולקני הוסיף הסברות לצד המשקי והחקלאי. השארנו אותו אצלם ונסענו לפרלמנט לישיבת הוועד.

אגב, סטרן זה הוא גם יושב-ראש הוועדה לענייני הנגב, שנבחרה על-ידי הוועד לתכנון ההגירה, אשר אנטוני רוטשילד עומד בראשו. הכנסנו לוועדה זו את וולקני כדי להבטיח:

א. תוצאה ממשית להצעה של חקירה יסודית בנגב מצד מוסדות יהודיים בלתי-ציוניים העוסקים בהגירה, כדי לקרבם לארץ-ישראל;

ב. הבטחת שיתופה המלא של הסוכנות בחקירה זו אם תתגשם;

ג. מניעת הסכנה של ניפוח בלתי-מוצדק של עניין הנגב (בסגנונו של זיסו, המשוגע לעניין הנגב) והצגת העניין כפיצוי בעד צמצום ואיסור התיישבותנו בחלקים אחרים של הארץ.

מלבד עניין זה שוולקני מטפל בו סידרתי שישוחח עם אישים חשובים בפרלמנט על סיכויי התיישבותנו בארץ - אפשרויות המשק האינטנסיבי ועתידות התיישבותנו בהרים. וולקני נפגש כבר עם אמרי, סינקלר ונואל בייקר, שגילו התעניינות רבה ונכנסו לפרטי-פרטים - בייחוד הראשון והשלישי. שיחות אלו משמשות חלק מהכנתנו לוויכוח.

ב-4 ישיבת הוועד הפרלמנטארי. וג'בוד יושב ראש. נוכחים אמרי, קזליט, תום וויליאמס, סר ג'ורג' ג'ונס, מורגן[2], לוקר-למפסון[3] ועוד אחדים - כעשרה בסך-הכול. וג'בוד פתח והיה מוכן בעצמו למלא את כל הישיבה. קזליט הפנהו אל דוב כמי שאך זה בא מהארץ. דוב מסר על מועצת המפלגת וגילוי-הדעת שהוציאה כאות להלך-הרוח בארץ. מילאתי אחריו ביתר פירוט ומסרתי על הישיבות האחרונות של הוועד הלאומי והוועד הפועל הציוני המצומצם (על מסקנותיו קיבלנו אתמול מברק מפורט מבן-גוריון) ועל התכונה לאי-ציות למדיניות העתידה להיקבע בשלושת חלקיה - משטר, עלייה, קרקע. וג'בוד החל מקשה אם הרביזיוניסטים משתתפים בוועד הלאומי, איזה מוסד ינצח על הפעולה באם וייצמן יתפטר, מדוע לא נכריז מרד ממש וכיוצא באלה. בתשובתי חתרתי למכנה משותף שיאחד את כל הנוכחים, שרובם נכוו מגחלתו של יאשיהו [וג'בוד]. אמרי תמך בי בהדגישו כי העיקר הוא להבטיח שהציבור יצדיק את אי-ציותם של היהודים למשטר הבנוי על שלילת זכויותיהם היסודיות שהוכרו על-ידי חבר הלאומים. אמרי הוסיף כי חשוב שיתפרסם גילוי-דעת המנסח באופן קולע וברור את מגילת זכויותינו באופן שהדברים יתקבלו על דעתו של כל אנגלי ברחוב - אותם הדברים שהדגשתי: זכות היהודי לעלות לארץ, זכותו להתיישב בכל מקום בארץ, זכותו לא להיות כפוף לשלטון ערבי. ביחס לוויכוח בפרלמנט דובר על הצעה לעכב את אישור המדיניות עד לבירור בז'נבה. אמרי שקל אם כדאי יהיה לדרוש selcct committee של שני בתי הפרלמנט לעיון במדיניות החדשה בטרם תאושר - הדבר יגרום קודם-כל לדחייה ואולי ייתן תוצאות חיוביות. הוסכם על פניות חדשות למזכירות הסיעה הממשלתית לשם לחץ על הממשל. קזליט הודיע כי לפני הוויכוח תתקיים ישיבת המליאה של הוועד ובה ירצה וייצמן. קזליט דיבר בהתרגשות על אכזבתו ממלקולם מקדונלד: "כשנתמנה למיניסטר-המושבות שמחנו כולנו בחשבנו אותו לידיד הבית הלאומי, והנה עכשיו מתברר שהוא..." וג'בוד שיסעו וסיים לו את המשפט: בן אביו!

בערב הלכתי לשמוע את קורט בלומנפלד[4] מחדש נעוריו ומרצה על הציונות לפני קהל בני עדתו, ציוני גרמניה, היושבים בגלות בלונדון, באולם הגדול ב"וובורן האוז" שהיה מלא מפה לפה. רבים עמדו על רגליהם כל הערב מבלי זוז, מהם זקנים ונשים. ההרצאה סודרה מטעם "אגודת תיאודור הרצל" המנסה להקים בית-ועד ציוני לגולי אשכנז כאן. בלומנפלד פתח בציטטה מדברי משה הס[5], המזעזעת בכוחה הנבואי. ההרצאה הייתה רבת-ברק ובנויה לתפארה, אך נראתה לי כמגדל הפורח באוויר ללא אחיזה בקרקע - פרי משטר רוחני זר ומוזר. חינוך ציוני חשוב, אך מחוץ למסגרת זמן ומקום.

אחרי ההרצאה טילפנתי לווייצמן לשאול על שיחתו עם ראש הממשלה. מסר לי כמה פרטים והבטיח לספר מחר ביתר פירוט. הוא דיבר נמרצות וצ'מברליין התרשם אך נשאר בשלו. מלקולם שנכח בשיחה ניגש אחר-כך לחיים ואמר: איתי אינך רוצה לדבר כלל? חיים ענה שאין לו כל עניין להעליבו. מלקולם הציע להיפגש, והזמינו לארוחת-ערב. חיים אמר שלא בא ללונדון לשם סעודות. מלקולם הפציר שיבוא לתה לביתו שבכפר, בשבת. צ'מברליין היטה אוזן לשיחה וחיכה לראות מה תהיה תשובת חיים. במצב זה נעתר חיים וקיבל את ההזמנה...

[---]

חיים נפגש גם עם בטלר, שאמר לו כי הרבה תלוי במהלך הוויכוח בבית-הנבחרים. בטלר מסר כי לורד לותיאן משתדל מאוד בעדנו. גם פרופ' קופלנד, שביקר את חיים במלון, סיפר על פעולת לותיאן. בצאת חיים מצ'מברליין נתקל בהור-בלישה, שפגשו בהתלהבות וביקשו לבקרו.

שכחתי לציין כי מאמצינו אתמול להכין קבורה לתוכנית גוויאנה הבריטית נשאו פרי. ב"טיימס" היה הבוקר מאמר ראשי שעשה את הדין-וחשבון של המומחים ללעג ולקלס והוקיע את כל אופיה המעורפל והמפוקפק של התוכנית. גם תגובת "דיילי טלגרף" הייתה ספקנית מתוך הסתמכות על פקפוקי המומחים בחומר שלא נתפרסם רשמית. גם בעיתונים אחרים קרירות רבה.

 

הערות