מתוך יומן העבודה - לונדון, 25.4.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 25.4.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 25.4.1939

 

הבוקר התהפך הגלגל. בבואי למשרד מצאתי ידיעות שהביא ניימיר ממקורותיו. לא קיבלתין ישר מפי ניימיר אלא ראיתין מנוסחות במברק לארץ: המצב הורע, יש לחכות לפרסום בקרוב, זהו כנראה השבוע המכריע. אחר-כך בא ניימיר ומשיחה איתו נתבררה תמונה אחרת במקצת, הוגד לו שהרבה תלוי בנאום שישא היטלר ביום ו'[1]. אם יהיה בנאום כדי להסעיר את הערבים והממשלה כאן תרגיש צורך להרגיעם-יפרסמו את הספר הלבן מייד. אך אם הנאום לא יהיה מסוכן לדעת הממשלה, סברה שתהיה דחייה ואולי בכלל יתמזמז העניין. "אם לא עכשיו - אולי לעולם לא". שלחתי מברק נוסף לירושלים להבהרת המצב והברקתי לוושינגטון: "נודע ממקור נאמן שהעניין עלול להגיע לשלב מכריע במוצאי שבוע זה. הרבה תלוי בנאום היטלר העלול ליצור מצב אשר יחייב את הממשלה הבריטית לזרוק פיצוי לערבים מייד. הכרחי ליצור מכסימום של לחץ שכנגד, כי יש יסוד להניח שאם יחלוף רגע קריטי זה אפשר יהיה להשיג דחייה ממושכת".

ב-10.30 נפתח הכינוס הציוני לארצות מערב-אירופה. מיוצגות בריטניה, צרפת, הולנד, הארצות הסקנדינביות, שווייץ, צ'כיה, סלובקיה ואולי עוד אילו פינות. ברודצקי פתח בהרצאה על מהלך המשא-ומתן. מילאתי אחריו בניתוח המצב שנוצר ובשאלת תגובתנו למדיניות החדשה. אחרי הרצה ליאו הרמן[2] על המצב המשקי, צורכי הפעולה ואפשרויותיה.

בהפסקת-הצהרים התייעצות המחלקה המדינית. אחדים מידידנו בפרלמנט הציעו לנסח הצעת החלטה בשביל הבית הדורשת מהממשלה, לנוכח המצב החדש שנוצר במדיניות הבין-לאומית, לדחות את ההכרעה בשאלת ארץ-ישראל. כל התומכים בדחייה יוזמנו לחתום על הנוסח. הוא לא יגיע, כמובן, להצבעה אך ישמש הפגנה. אחרים חששו לפעולה זו - שמא תדרבן את המתנגדים ותעורר את הממשלה להחיש את פירסום הספר הלבן או להוציא הוראה לנאמניה שלא יתנו את חתימותיהם לדרישה המכוונת להכביד על הממשלה. עכשיו, לנוכח הידיעות שהביא ניימיר, החלטנו שאין לנו מה להפסיד ואין לעכב יותר פעולה זו.

כתבנו למשרד-המושבות ודרשנו רשמית ידיעות על שיחות קהיר. אחרי שנשלח המכתב נתקבל מברק מירושלים - "מה אנו מתכוונים לומר במכתב?" ענינו שהמכתב כבר נשלח ומסרנו תמצית תוכנו.

אחר-הצהרים נמשך הכינוס. היה ויכוח תפל שנסתיים בתשובתו של גולדמן. גיבור הוויכוח היה מחובר[3], האופוזיציונר המושבע היחיד, אשר כל תומכי ההנהלה התווכחו איתו והביעו אכזבתם מחולשת התקפתו. אגב תשובתי לשאלות בדבר ה"העפלה" נודע לי מליאו הרמן כי עוד בהיותו בירושלים שמע ממקור מסוים שבצבא יש פקודה לירות, ואפילו ממכונות-ירייה, במשלוחי העולים הבלתי-לגאליים. הברקתי לירושלים לשאול אם ידוע להם משהו בעניין זה.

לוקר סידר ארוחת-ערב עם חברי המפלגה מארצות מרכז-אירופה שבאו לכינוס. שמעתי סיפורים על כיבוש פראג ועל הנעשה עכשיו בסלובקיה ה"משוחררת".

 

הערות

[1]  ב-14 באפריל 1939 נשא הנשיא רוזבלט נאום ובו פנה אל היטלר ומוסוליני (לאחר הפלישה לאלבניה) ודרש מהם ערובות לביטחונן של מדינות רבות. הציפייה בעולם לתשובת היטלר הייתה גדולה. בנאום שנשא ב-28 באפריל לרגל פתיחת מושב הרייכסטאג הגרמני השיב היטלר לנשיא האמריקאי. בנאומו התייחס היטלר לדרישותיו של רוזבלט בלעג רב. את דרכה של גרמניה ודרכו הוא בניגוד לזו של רוזבלט תיאר כהגשמת הצדק והתקוממות המדוכאים. לגבי ארץ-ישראל וסוריה, שהוזכרו בין כלל הארצות לגביהן דרש רוזבלט ערובות, טען היטלר כי בניגוד לתושבי שאר הארצות הרי שאת אוכלוסי ארץ-ישראל וסוריה אי-אפשר היה לשאול אם אכן הם פוחדים מאיום גרמניה, שכן ארצות אלו נתונות תחת עול כיבוש "בריטי וצרפתי ולא גרמני". בניגוד לנימת הלעג כלפי ארצות-הברית והדרישה ממנה שלא להתערב בענייניה של אירופה, הרי שכלפי בריטניה נקט היטלר בנאומו קו של פיוס והתקרבות - הוא עמד על שליחותה המקדמת של האימפריה הבריטית, אך דרש מבריטניה שלא תתנגד עתה לדרישותיה הצודקות של האומה הגרמנית אשר דוכאו עד כה.

[2]  ליאו הרמן (1951-1888) - מראשי קרן היסוד. ראה כרך ב', עמ' 491, הערה 1 מ-6.10.1937.

[3]  יונה מ. מחובר (Machover M. Yona) - (1971-1880) - מנהיג ציוני, פרקליט במקצועו. יליד רוסיה. ממקורביו של ז. ז'בוטינסקי ומראשי הרביזיוניסטים. עם הפילוג במפלגה עבר ל"מפלגת-המדינה". ב-1939 כתב ספר היוצא חוצץ נגד הספר הלבן של מקדונלד ו"בגידת ממשלת בריטניה"  Parlianent a Against Case The  :Governing Palestine.

 

העתקת קישור