מתוך יומן העבודה                                                        ורשה-לודג', 20.4.1939

מהבוקר ביקורים. למטה יושבים אנשים ומחכים בתור. "השומרים" מנצחים על התנועה. מנהל המלון עלה לבקש אם אפשר לסדר שלא כל הרוצים לבקרני יבואו בבת-אחת; אך מנין לי מי רוצה לבוא ומתי? הבאים - לרוב מבקשי סרטיפיקטים. חלוצים שהוכרחו לעזוב את ההכשרה מסיבות משפחתיות ועכשיו הם "מוכרחים" לעלות וארגוניהם אינם מאשרים אותם (מקרה אחד: האישה הרה, לאחר היוולד הילד לא יוכלו לעלות, בינתיים עלול האב להילקח לצבא, תקוות-חיים נצמתת, אם לא עכשיו - לעולם לא), בחור אחד שאחיו נפל ביערות הכרמל והוא תובע רישיון בזכות זו ועוד. בא חבר מהונגריה, היחיד שבא לכינוס, לתנות את צרות המקום, בייחוד את עניין סגירת בתי-הספר העבריים בחלק צ'כוסלובקיה שנספח להונגריה, וכן לדרוש ביקור של שליח ההנהלה בבודפסט.

יצאתי לביקורים במוסדות. ביקרתי באחד מבתי-הספר של "תרבות"[1]. דירה שכורה בקומתו העליונה של בית פרטי. הרושם הכללי הוא של "עניות הגונה". מוסד דחוק, אך בית-ספר כהלכה. עברתי מכיתה לכיתה ושוב נדהמתי מחיוורון הפנים של הילדים. כל הכיתה חיוורת! זוגות עיניים על רקע לבן ללא כל צבע. נזכרתי בבית-הספר שלי בחרסון, אשר בו ז"ס[2] [זאב סמילנסקי] לימדני עברית לפני 38 שנה וראיתי את הדרך העצומה שעברנו. מורה לימדה חשבון בכיתה נמוכה, ציירה ספרות מאירות-עיניים ודיברה עברית נקייה ומדויקת - קשה היה להאמין שאינה חניכת הארץ. בכיתה אחת שאלתי למי יש קרובים בארץ-ישראל. כמעט כל הידיים הורמו. שאלתי למקומות מגוריהם של הקרובים - תל-אביב, פתח-תקווה, עין-חרוד, אפילו חניתה. המתקבלים מכתבים? מקהלה של "כן". היה ביקור חטוף, אך ראיתי קרן אור.

ביקרתי במשרד הארץ-ישראלי. כאן חיכתה לי משלחת מליטא ובפיה טענות קשות על ההנהלה, שאינה נכנסת בעובי הקורה של המכשלה הליטאית. התנועה הציונית הרוסה ויש הכרח לדעתם בהתערבות נמרצת. שאלתי אם בא בחשבון סולובייצ'יק. אמרו שזוהי הצעה מצוינת, אבל עליו לבוא עם אחד מראשי קבוצה ב' - אילו בא עם שווארצברט הם בטוחים שהיו מסדרים את העניינים. הבטחתי להעביר את ההצעה לירושלים על-מנת שיתקשרו עם סולובייצ'יק בעודו בפולין.

ביקרתי בלשכות קרן היסוד והקרן הקיימת. הראו לי בגאווה את הכרטיסיות - כל תורם ברחבי פולין הקונגרסאית יש לו כרטיס בלשכה המרכזית בוורשה. בלשכת הקרן הקיימת נתקיימה אותה שעה ישיבה של המנגנון עם השליחים הארץ-ישראלים היוצאים לערי-השדה - לאחר הפתיחות החגיגיות ניגשים לעבודה המעשית. (אגב, מפעל הקרן הקיימת נתקל עכשיו בקושי מיוחד - המילווה הלאומי הפנימי שהכריזה הממשלה הפולנית לבניין חיל-האוויר. היהודים רואים את עצמם כנתבעים מיוחדים למלווה זה והעשירים תורמים ביד רחבה).

ביקרתי במשרדי המפלגה ולבסוף במשרדי "החלוץ". בן-דורי[3] וחבריו מסרו על הגאות בהכשרה כתוצאה מהמשלוחים האחרונים לארץ, אך אפשרויות העבודה עולות לעת-עתה על הנהירה לשורות החלוץ.

בדרכי חזרה למלון הראוני המלווים עוד כמה פינות יהודיות בעיר.

ארוחת-צהרים עם יהודה א.[4] [יהודה ארזי] שסיפר על הקשיים שנתגלו בעבודתו כתוצאה מההתקשרות של פולין עם בריטניה.

ב-4 יצאתי ברכבת ללודז'. יחד עם סולובייצ'יק. אתי ברכבת זרובבל[5] מעין-חרוד. בדרך עסקנו בקריאה ובביקורת של שירים - שלו ושל משה טבנקין[6]. בתחנת לודז' קהל מקבלי-פנים. נסענו למלון ומשם יצאתי מייד עם טרטקובר לביקור בקיבוץ-ההכשרה של לודז'. זרובבל ליווני, אך הנהלת הסיור על-פני מוסדות הקיבוץ הייתה על-ידי אנשי הקיבוץ עצמם ומפיהם כל ההסברות. בניין ענקי ששימש פעם בית-חרושת מאכסן עכשיו קיבוץ של 600 איש. חדרי-שינה כאולמים של קסרקטין - 100 מיטות בכל אחד. הניקיון למופת. תפארת הקיבוץ - מתפרה מכאנית, בית-חרושת ממש, כשמונים מכונות-תפירה, מהן מעולות ביותר. מקבלים הזמנות סיטוניות מבעלי-תעשיה בלודז', תופרים כותנות, בגדי-עבודה ושאר מלבושים הנשלחים בכמויות גדולות לחוץ-לארץ, גם לאנגליה ולארצות האימפריה. ישנה גם מכבסה גדולה שמקבלת לבנים לכביסה מהעיר. עגלה רתומה לסוס אוספת ומחלקת את הלבנים. יש מסגרייה, נגרייה ועוד. תנופה גדולה, יוזמה משקית מגוונת, הכשרה באחריות הדדית, בהנהלת משק, בחיפושי עבודה, ברכישת כלים ומכונות, בצבירת רכוש, במשא-ומתן עם נותני-עבודה, בצירופים משקיים וכספיים. בחדר-האוכל הגדול התאספו כל הפנויים מעבודה - כמה מאות; רבים עובדים בעיר כסבלים ובכל מיני עבודות ארעיות. פתחה חברה אחת - ביטוי עברי תרבותי ומפותח, עם גישושים לקראת מקוריות. היא נמצאת בקיבוץ שלוש שנים ולמדה עברית בתוכו. עד שבאה לא ידעה עברית - אינה חניכת "תרבות". כאן נאמתי את נאומי העברי הראשון בפולין.

מהקיבוץ לבית אחד מחברי מרכז ה"התאחדות", לפגישה עם המרכז. טרטקובר פתח ואחריו מילאו אחרים. השיחה נסבה בעיקר על המצב הציוני הפנימי בפולין. גם כאן דיברתי עברית.

ממסיבה זו לבית המוסדות הציוניים בלודז' - למסיבת-עיתונאים. גם כאן טרטקובר יושב-ראש. הרציתי קצרות אידיש ומקצת דברי תורגמו לפולנית. אחרי דיבר סולובייצ'יק. היו כמה שאלות - רובן בתבונה ולעניין. עניתי ארוכות והייתה לי הזדמנות להסביר כמה הלכות-יסוד במדיניותנו כלפי בריטניה והעולם הערבי. חבל שמסיבת-עיתונאים כזו לא סודרה בוורשה.

מהמסיבה רצו להובילני ישר לאסיפה הפומבית, אך ביקשתי רחמים שירשו לי לסור למלון לשכב רגעים מספר. משם לקחוני לאולם הפילהרמוניה. בפתח האולם משמר חזק של חברים עם מידה גדושה של עצבנות. התרוצצות והתחרות "מפקדים". נתקבלו כאן ידיעות שהרביזיוניסטים המקומיים קיבלו כאילו פקודה מוורשה לעשות איזו "פעולה". האולם מלא עד אפס מקום – כ-1200 איש-וקהל רב חותר להיכנס. ישב ראש עסקן ציוני זקן שפתח עברית בקול חלוש. חוץ מהיושבים לימינו ולשמאלו לא שמע איש מה שאמר. אחריו נשא טרטקובר נאום פתיחה וברכה. אחריו דיברתי אני קצת יותר משעה ואחרי סולובייצ'יק. האסיפה עברה בשקט למופת - לא היה רמז הפרעה - לעומת זה שיסעו מחיאות-כפים סוערות כמה וכמה פעמים את נאומו העממי של סולובייצ'יק. הייתה רוח ציונית בכל.

כסבור הייתי כי עם גמר האסיפה - קרוב לחצות - בא הקץ לתלאותיי בלודז', אך לא כן גזרו ציוני המקום. הודיעוני שבחצות ייפתח הבנקט. כששים-שבעים איש ואישה התאספו ב"בית הציוני". ד"ר בראודה[7] היה ראשון לנואמים ואחריו החרו-החזיקו אחרים. לאחר אחת אמרתי ליושב-ראש כי איני יכול להחזיק מעמד יותר ועלי גם לשוב עוד הלילה לוורשה. אמר: הריני נותן לך מייד את רשות-הדיבור. אמרתי: לא נתכוונתי כלל לרשות-דיבור אלא לרשות יציאה מהמסיבה. אמר: מה זה עלה על דעתך, הלא כולנו מחכים לנאומך. אמרתי: הלא אך זה נאמתי וכל הנאספים כאן שמעוני. אמר: אינך פטור, נאום באסיפה פומבית לחוד ונאום כאן לחוד. קיבלתי עלי את הדין.

הערות