מתוך יומן העבודה                                                                ורשה, 19.4.1939

 

משעה מוקדמת ביקורי קרובים ולא קרובים, זקנים וצעירים, בענייני עלייה.

ב-10 נסעתי לחתום את שמי בצירות הבריטית ומשם לבית "הספרייה הלאומית" לכינוס הציוני. רק כאן התברר לי שהארטגלס וחבריו באמת מחרימים את הכינוס. ניסיתי להתקשר איתו טלפונית, אך לא מצאתיו במשרדו. אמרו לי כי הוא ודאי בבית-המשפט. בינתיים הגיעה השעה להתחיל - בלאו הכי איחרו כשעה בפתיחה - ולא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם המצב.

הכינוס היה מיועד לכל ארצות מזרח-אירופה, אך תוכנית רחבה זו לא נתקיימה. אנשי רומניה, הונגריה ובולגריה לא קיבלו ויזות ולא באו. הגיע רק אחד מבודפסט, חבר פועלי-ציון, שזכה משום שהוא נתין פולני ואינו זקוק לוויזה. באו מכל פולין, לרבות שתי הגליציות, ומחוץ לפולין רק מליטא ומלטבייה. אך מלבד לחברי הוועד הפועל, לסגניהם ולראשי המפלגות הורשו להיכנס שליחים ועסקנים ופקידי מוסדות רבים עד שנתאספו למעלה ממאה.

טרטקובר[1] פתח ומסר את הנשיאות לשווארצברט[2], שווארצברט אף הוא נאם חלקו והזמינני להרצות. דיברתי שעה ורבע ובטרם גמרתי הגיעה שעתי ללכת לראיון במיניסטריון-החוץ. הספקתי לגמור את החלק האינפורמטיבי - הרקע שעליו נתכנסה ועידת סנט ג'יימס, המניעים במדיניות הבריטית שגרמו לה, שלבי המשא-ומתן איתנו, עמדת הממשלה, עמדתנו ועמדת הערבים, וכן התוצאות. רגזתי מאוד על הראיון שנקבע דווקא לבוקר הכינוס, אך את הנעשה אי-אפשר היה להשיב. כל הסידורים האלה נקבעו עוד לפני בואי. הכינוס נפסק לרגל הראיון.

טרטקובר ליווני למשרד-החוץ, אך לא נכנס. לכתחילה נקבע שאתקבל על-ידי בק, ואם יהיה עסוק באופן בלתי-צפוי, יקבלני משנהו. כשהגיע מועד הראיון התברר, כמובן, שאומנם עסוק הוא באופן בלתי-צפוי. נתקבלתי אפוא על-ידי סגנו ארטישבסקי: גוי (יש אומרים מזרע ישראל), משכיל, נבון ונעים-הליכות. מדבר צרפתית וגרמנית והיטב רוסית. למרות הקושי היחסי בחרתי בצרפתית. שהיתי אצלו כשלושת רבעי שעה. בשאלה המדינית אמר כי צר להם מאוד שאנגליה החליטה על מדיניות מסוימת, אך זוהי כנראה עובדה שאין להשיבה. אף-על-פי-כן הם מוכנים לעשות הכול למעננו, מתוך עניינם בעלייה. הזדרז להוסיף כי אין מדיניותם הוצאת היהודים דווקא, אלא ארגון הגירה מפולין בכלל. כשם שיש להם דין-ודברים עם הבריטים בענייני עליית היהודים לארץ-ישראל כך יש להם דין-ודברים עם ממשלת ברזיל וממשלות אחרות על הגירת פולנים לארצותיהן. אלא מה הדבר צריך? שעת-כושר. אין הם מחמיצים שום הזדמנות כדי ללחוץ על הבריטים, אבל לא בכל יום יש הזדמנות. בהיות בק בלונדון נגע בעניין רק בסוף שיחותיו ובאופן כללי, מבלי להיכנס לפרטים. הוא ביקש דחיית ההחלטה בשאלת ארץ-ישראל (פרט זה היה חדש בשבילי). כרגע חסומה בפניהם הדרך לפעול כלפי בריטניה בשאלת ארץ-ישראל, כי ההסכם עם בריטניה בעניין העיקרי טרם נחתם. עד שינוסח וייחתם לא יוכלו לטפל בעניינים אחרים שבין שתי המדינות, אבל כשרק יסודר עניין זה יעשו מה שאפשר. עלינו להבין שלהכריח את בריטניה לא יוכלו, אבל תמיד יעמדו על גבם ויתבעו עלייה. לעולם, על-כל-פנים, לא יעמידו פנים של מרוצים, תמיד ידרשו עוד ועוד.

בשאלת הטרנספר, בתשובה לדברי בשאלת כספי הקרנות, טען שהם מרחיבים את מסגרת הטרנספר - בזמן האחרון הכניסו לרשימה עוד כמה סחורות שיש להן מהלכים בשוק הארץ-ישראלי. עניתי שתשובתו אינה ממין הטענה. מובן שהרחבת ההיקף חשובה, אך שאלתי היא מה יהיה חלקן של הקרנות במסגרת הכללית, המצומצמת או המורחבת. כפי שאני מבין נוהגת הממשלה הפולנית לפי כלל שהעברת אלף לא"י לבעל-הון לעולם קודמת להעברת כספי הקרנות, באשר רישיון עלייה לבעל-הון פירושו הוצאת משפחה מפולין מה שאין כן, כאילו, לגבי הוצאת כספי הקרנות. נמצא שכל עוד יש אפשרות להעלות בעלי-הון מפולין אין כספי הקרנות מגיעים להעברה כלל והם מונחים כאבן שאין לה הופכין. אבל עמדה זו מוטעה בהחלט מבחינת צורכי העלייה עצמה. בעל-הון אינו נקלט בארץ-ישראל אך ורק באמצעיו הוא. הוא מסתייע מכמה וכמה בחינות בהשקעה הלאומית הנעשית על-ידי הקרנות. ההון הלאומי מפלס דרך לתעשייה ועוזר לה בצעדיה הראשונים, מכשיר תנאים להתיישבות, נושא בעול שירותי הציבור, ועיקר העיקרים כיום - מקיים את הביטחון. עליית בעלי-ההון הייתה נפסקת כליל אלמלא ידעו העולים שהסוכנות דואגת לביטחון חיי היישוב. היהדות הפולנית מוכרחה לתרום את חלקה לכל ההשקעות הללו והתעלמות הממשלה הפולנית מהצורך החיוני בהשקעות הללו בהכרח תתנקם בעלייה.

ארטישבסקי אמר שהוא מבין את העניין ומודה בצדקת הטענה. תהיה רביזיה בשאלת הקרנות. על הודעה זו חזר פעמים.

לבסוף נגעתי בשאלת מעמד הסוכנות לגבי העברת כספי בעלי-ההון ושיתוף-הפעולה בינה לבין השלטונות הפולניים. אמרתי שאנו תמהים על הממשלה הפולנית שאינה מבינה כי טובת העניין מחייבת שיתוף הסוכנות בסידור ענייני הטרנספר, ובמקום זה היא באה בקשרים עם מוסדות בלתי-מוסמכים שאין להם כל שליטה על מהלך העניינים בארץ-ישראל. רק הסוכנות יכולה לדעת מיהו בעל ההון שעשוי להצליח בארץ, מה הם המקצועות שיש להם סיכויים וכו'. ממשלת ארץ-ישראל והקונסולים הבריטים פועלים מתוך שיתוף גמור עם הסוכנות ומשום מה רק לממשלה הפולנית קשה הדבר.

ארטישבסקי ענה שהסכם החליפין שעשתה הממשלה עם הסוכנות לא הצליח. אמרתי שזהו עניין של היסטוריה, לפנינו כרגע שאלה מעשית של ההווה אשר אין לה פתרון רציונאלי אלא בשיתוף הסוכנות. ארטישבסקי הוציא מרצע מהשק ואמר כי האהדה שישנה בחוגי הממשלה הפולנית לתנועה הרביזיוניסטית, מבחינת הקרבה האידיאולוגית, מפריעה להידוק הקשרים בין הממשלה הפולנית והסוכנות. אמרתי שהזמן קצר מדי להיכנס בבירורים אידיאולוגיים. הריני מדבר עם נציג ממשלה, שהיא גורם ריאלי והנוקטת במדיניות ריאליסטית. אף אנו גורם ריאלי - אומנם אין אנו ממשלה, אבל משהו מעין זה. מוקשה בעיני שבענייני ארץ-ישראל תבחר לה ממשלת פולין שותפים על-פי קרבה אידיאולוגית ולא תתקשר עם אלה שבידם "למסור את הסחורה". ענייני העלייה לא יוכלו להסתדר כדבעי בלי התקשרות אמיצה איתנו. ארטישבסקי הרגיש שהרחיק לכת יותר מדי. אמר שהוא מבין היטב את העניין ובדברו על הרביזיוניזם לא הביע את דעתו הוא, אך עובדה היא שישנם במחלקות הממשלה רבים האוהדים לתנועה ההיא. ובאמת, האם לא חבל שיש פירוד במחנה שלנו? אמרתי כי יש במחנה שלנו הרבה יותר אחדות משאפשר לדרוש מתנועה חופשית שאין לה תוקף ממלכתי. אשר לרביזיוניסטים - הרי שערי ההסתדרות הציונית תמיד פתוחים לפניהם. אמר: זהו כבר צעד קדימה. עניתי שתמיד היה זה המצב והשאלה היא שאלת הרביזיוניסטים ולא שאלת ההסתדרות הציונית. לבסוף ביקש ארטישבסקי להמציא לו תזכיר שיציין בדיוק באיזו צורה אנו מתארים לעצמנו את הפעולה המשותפת בין השלטונות הפולניים ובינינו בענייני העברת כספים ועליית בעלי-הון. הבטחתי לעשות זאת. (אחר-כך התברר כי הדבר מוכרח להידחות, באשר כל המטפלים בעניין - שמורק, רייס והינדס - נסעו או נוסעים בימים אלה לארץ-ישראל.)

ממשרד-החוץ חזרתי לכינוס, שחיכה לי. דיברתי עוד כשלושת רבעי שעה וגמרתי את הרצאתי. ניתחתי את מהות הופעתנו, את אחדותנו הפנימית והערך שהיה לה כלפי חוץ, את ההתנגשות בינינו לבין האימפריה הבריטית, את הלחץ שלחצו אותנו כדי שנוותר וניכנע, את עמידתנו בפני לחץ זה, את משקלם המכריע של היישוב ושל כוחנו בארץ, את הפגישה בינינו לבין הערבים. סיימתי בציון המערכה שלפנינו וכיווני פעולתנו לעתיד - דרך אי-השיתוף במוסדות שיוקמו, הכבדה על מדיניותה החדשה של הממשלה, עמדה חדשה לגבי העלייה בכל הדרכים, גיוס כוחות העם לניצול מכסימלי של אותה מסגרת הפעולה שנשארה פתוחה לפנינו, צבירת כוחות לשעות-ניסיון ואפשרויות כיבוש לעתיד לבוא.

[---]

קרוב ל-6 החל הוויכוח ונמשך כארבע שעות. לא יקום בי הכוח לתאר מה מדכא, מה מייאש היה מעמד זה. פרצוף כזה של ציונות לא ראיתי מעודי. אומנם מכל מה שקראתי ושמעתי-בייחוד ממכתבי סוקולוב, הזכורים לי היטב - ידעתי את הצפוי לי, ואף-על-פי-כן פגישתי הבלתי-אמצעית עם מציאות ציונית זו הממה אותי. כאן הייתה השתוללות של פריקת עול, שמחת נקם לאידה של ההנהלה - אותו נתבע שאפשר לתלות בו את כל הקולרים ולהתייצב מולו כתובעים ומאשימים שהם עצמם אינם חייבים בעול מצוות.

לא היו מרוצים מהרצאתי. מילא, גם אני לא הייתי מרוצה ממנה. זוהי צרה צרורה כשצריך לכרוך בהרצאה אחת מסירת אינפורמציה עם ניתוח פוליטי. ידעתי כי האווירה מלאה חשדות שאנו מעלימים את האמת ואמרתי לברר את העובדות בבהירות גמורה. הסוף היה שלא האמינו - טענו שכל זאת כבר ידעו מהעיתונות, משמע שסודות לא סיפרתי. היו בטוחים שבקהיר נתבשל בהשתתפותו של וייצמן איזה נזיד. הקדמתי רפואה למכה ומסרתי בהרצאתי את כל הידוע לנו על פרשת קהיר, והבהרתי כי לא היה כל קשר בין ביקורו של וייצמן לבין שליחותו של נשאת [השגריר המצרי בלונדון] והמשא-ומתן. לא האמינו. כשמחיתי בתשובתי על היחס הנקלה הזה ועניתי לחורצי הלשון כיאות להם - טענו: אם זוהי האמת, ונסיעת וייצמן לקהיר לא הביאה לידי הסכם כלשהו, אזי מה החוכמה? אבל לא זה העיקר - כיצד התייחסו להרצאה. העיקר הוא שנואם אחר נואם ירדו מהדוכן בהרגשה שמילאו את חובתם הציונית בשעה זו - בעוד שלמעשה לא טיפלו אלא בביקורת ההרצאה, ואת המצב עצמו לא ראו כלל ועל השאלות האיומות שהוא מעמיד בפנינו לא ניסו כלל לתת תשובה משלהם. העניין עצמו כאילו לא מטריד אותם. עניינם היה לתלות שוב קופה של שרצים בווייצמן - מההסכמה לספר הלבן של 1922 עד להצהרה על מדינה דו-לאומית בברלין[3] ועד לגזירה שגזר כאילו על ההנהלה ללכת למשא-ומתן האחרון; שהרי בשאלה זו לא נתקבלה, כידוע, שום החלטה בהנהלה אלא וייצמן פסק בזה על דעת עצמו. גם על גרינבוים פקדו את "עניין" מלחמתו בספסרות שעשו מפלגות בפולין ב"תיירות"[4] וטענו - כיצד יכול איש כזה להישאר בהנהלה בשעה זו, כשההעפלה היא מצוות השעה.

נשמעו אומנם גם קולות אחרים - כוונתי לא לחברי ה"איחוד" והשומר הצעיר, שממילא דיברו אחרת - אלא לקולות אחרים מתוך "עת לבנות" והמזרחי. (אגב, לוויטה[5] שישב כל זמן הכינוס והקשיב רב קשב, לא דיבר כלל. גוטליב[6] לא בא.) סטופ[7] אף הוא טען על ההרצאה שלא ייתכן כי המצב כה רע, שנשארנו באמת בודדים, שהעיקר שאנו יכולים וצריכים לעשות עלינו לעשותו עכשיו בכוחות עצמנו ולא על-ידי להטי דיפלומטיה, אבל הוא נמנע לפחות מהטלת שיקוצים וחשדות-שווא ודיבר מתוך דרך-ארץ כלפי ההנהלה וכלפי המרצה [---]. בייחוד ייזכר רב אחד מהמזרחי שהתריס כנגד המבקרים על-נקלה שהם היכו כאן "על חטא" על חזהו של מ. שרתוק וקבל מרה על האווירה הכללית של הוויכוח. אילו בא לוורשה אך ורק כדי להשתתף בכינוס זה, היה חוזר לעירו מלא ייאוש. אבל הוא זכה להשתתף בכינוס למען הקרן הקיימת ושם שררה אווירה של אמונה ושל נכונות לפעולה. שם הייתה רוח ציונית אמיתית, שאיננה כאן.

אבל אלה היו קולות בודדים. המקהלה שרה אחרת. כשמצא טרטקובר לנחוץ להרים על נס את קבלת-הפנים הנלבבת שערכו לי בכינוס של הקרן הקיימת, ענה לו אחד מן המקהלה: זה היה רק מתוך נימוס! והחרוז החוזר של המקהלה היה: תתפטר ההנהלה! זה היה מרום הבינה, העצה והתושייה - מעל לזה לא המריא הדמיון המדיני בנסותו לתת תשובה לבעיית "מה לעשות?" נימוקיהם היו: קודם-כל - כך מנהגו של עולם, ממשלה שנחלה תבוסה - עליה לרדת. אבל היו שנכנסו לשקלא יותר מורכבת: ההנהלה שהלכה עד כה בדרך השיתוף, כיצד תנצח עכשיו על מדיניות של אי-שיתוף?

ואחד בא לאותה מסקנה מדאגה לוייצמן: הן בראש ההנהלה עומדים אנשים שהם נתינים בריטים - הייתכן לדרוש מה שיסכנו את עצמם על-ידי הפרת המשמעת שהם חייבים לממשלתם? כשאמרתי בתשובתי כי הממשלה עצמה מבינה היטב שלא תיתכן קואופרציה מצד הסוכנות לגבי המדיניות החדשה וגם הוגד הדבר לווייצמן - צעק "מדינתי" אחד: אהא, דאגתם לקבל הכשר! שליח אחד מקובנה קרא מנהמת לבו: בשבילנו העניין נגמר [---] "הגוש הלאומי" בליטא החליט שלא יכיר יותר בהנהלה זו. אמרתי בתשובתי כי הדרישה הזאת להתפטרות ההנהלה משמשת מסווה של רדיקליזם פוליטי ליצר המפלגתי לסדר חשבונות פנימיים והדבר הזה לא יקום ולא יהיה. נניח שנבוא למסקנה כי חוכמת התכסיס מחייבת החלפת ההנהלה - כי אז במקום בן-גוריון יבוא ברל כצנלסון, במקומי - דוב הוז[8], ובמקום קפלן - רמז[9]. מה יאמרו לכך? ראיתי שהדברים באו כהפתעה. האנשים בתמימותם חשבו באמת שיותן להם להפוך את החגא של תבוסת התנועה לחג הניצחון של הימין (ואיזה ימין!) על מחנה הפועלים והחלוצים.

ציר עיקרי להתקפה שימש דין-וחשבון מסולף עד לפראות שמסר, לדברי המתווכחים, הארטגלס בשובו מלונדון. הוא מסר לא פחות ולא יותר מידיעות אלו:

א. וייצמן הודיע בישיבת הפאנל, כי הוא עצמו היה מוכן להסכים להצעותיו של מקדונלד, אבל אם דעת המשלחת היא שיש לדחותן, הריהו מוכן, כמובן, למלא את רצונה.

ב. בן-גוריון הודיע בישיבת האגף הציוני של הפאנל, לאחר שהוחלט בו פה אחד שיש להפסיק את המשא-ומתן, כי הוא פועל כחבר הנהלת הסוכנות ולא כחבר ההנהלה הציונית ועל-כן החלטת החלק הציוני אינה מחייבת אותו.

המסקנה מאל"ף ברורה: זיהוי האמת על וייצמן לעומת כל סיפורי הנפלאות על עמדתו האמיצה! (הדברים לא נאמרו, אך השתמעו בכל מיני ניגודים והדגשות.)

המסקנה מבי"ת: ובכן, כשמתאסף האגף הציוני של המשלחת, המכיל בקרבו נציגים של כל המפלגות הציוניות - כלומר הנציגות המוסמכת של ההסתדרות הציונית, אשר בקונגרס שלה נבחר בן-גוריון להנהלה - ומחליט להפסיק את המשא-ומתן - קם בן-גוריון ומודיע שמשמעת ההסתדרות הציונית אינה מחייבת אותו ותומך יתדותיו בבלתי-ציונים (דברים אלה נאמרו ונשנו).

בתשובתי הודעתי נמרצות שלא היו דברים מעולם. צר לי שעלי להזים את הארטגלס, אם אומנם אמר את הדברים המיוחסים לו, שלא בפניו. וייצמן דיבר בישיבות הפאנל אנגלית. בן-גוריון דיבר בישיבות האגף הציוני עברית. הארטגלס אינו מבין אף מלה אחת בשתי שפות אלו. רק באי-הבנת הלשון יכול אני להסביר לעצמי את הסילופים האלה. דרשתי מהשומעים לעקור מליבם כל שמץ של ספק בעניין זה - הדברים לא היו ולא נבראו אלא הם פרי אי-הבנה פטלית. מי מהנוכחים שיחזור על הסיפור לאחר הכחשתי זו יהיה דינו כמוציא דיבה במזיד.

אנשי "עת לבנות" אחזו בחבל בשני קצותיו: אם נכונים דברי הארטגלס, הרי ההנהלה טרף לפיהם. ואם אינם נכונים - הרי איש חרמם מובאש, לאחר שנבחר לייצג בלונדון את ציוני פולין על אפם ועל חמתם. הצטערתי מאוד שהוכרחתי לגרום להם נחת-רוח זו על-ידי פסילת הארטגלס לעדות, אך לא הייתה לי ברירה.

כשאמרתי כי הארטגלס אינו מבין אנגלית צעק טהון[10] 1מגליציה: והלא אנשי "אגודת ישראל" מבינים אנגלית! הכוונה הייתה לאיזה חוזר של "האגודה", שנשלח מלונדון, שבו סופר כי אומנם הוחלט רשמית לדחות את הצעות הממשלה, אבל הסוכנות הודיעה לממשלה באופן חשאי שהיא תהיה מוכנה להתפשר, או משהו מעין זה. ורהפטיג[11] מ"המזרחי" העלה תגלית זו בנאומו וקושייתו הייתה, כמובן, על ההנהלה ולא על "האגודה". וגם לאחר שנזפתי בורהפטיג ואמרתי שדיבה כזו צריך היה פשוט להביא לתשומת-לב ההנהלה ולא לעשות ממנה קרניים לנגח אותה, זרק לי טהון, איש-החמודות, את קריאתו.

היחסים רקובים כתוצאה מאי-אמון. הבדותה המשונה של הארטגלס, ודאי בדותה שלא מדעת, אך כשלעצמה עדות ניצחת לחוסר אחריות, נסכה בהם רעל נוסף. איני יודע איזו תועלת הביאה נסיעת הארטגלס ללונדון - הנזק שהיא גרמה אין לו שיעור. ברור שהמעשייה התפשטה ברחבי פולין והכחשתי לא תשיג את כל הנלכדים ברשת זו שלא מדעת ואת כל הפורשים אותה במזיד.

נואם אחד מקבוצת הציונים הכלליים ב' טען: האין זה משונה שהאנגלים העזו להציע למנהיגים שלנו שיוותרו מרצונם על זכויותינו? אין זאת כי התנהגותם של מנהיגינו כלפי הממשלה במשך כל השנים הייתה כזו שהיה לה יסוד להניח כי הם ייכנעו ללחץ ויוותרו - אחרת איך ימלאם לבם להציע כזאת? [---]

עניין הרביזיוניסטים תפס מקום מכובד בוויכוח, כרגיל. אנשי "השומר "צעיר" ולב[12] מ"פועלי-ציון שמאל" דרשו כרת ולעומתם הסתערו חברי "עת לבנות" ו"המזרחי" ומפלגת המדינה [היהודית] על ההנהלה שאינה מקרבת, אינה דואגת לאחדות העם, מחרימה אלמנטים פטריוטיים וכו' וכו' בסגנון הידוע. האחרונים דרשו לדעת מדוע אין ההנהלה מחדשת את המשא-ומתן עם הרביזיוניסטים והראשונים ביקשו הבהרות בדבר השמועות המהלכות על משא-ומתן חדש בסתר - האומנם רוצים להוליך אותם לקראת "הסכם" חדש עם הרביזיוניסטים? עניתי גם לאלה וגם לאלה. חזרתי על מה שהודעתי במסיבת-העיתונאים באותו יום לפני-כן - כי לא רק ששערי ההסתדרות הציונית פתוחים לפני החוזרים בתשובה, אלא גם שערי "הקואליציה הממשלתית" שלנו יכולים להיפתח לפני הרביזיוניסטים בשלושה תנאים: אם יוכיחו בפועל ממש את נאמנותם להסתדרות הציונית ולמשמעתה; אם יחזירו את סגנון עיתונותם ואת התנהגותם המפלגתית לרמת התרבות והמסורת של התנועה הציונית; ואם יתאחדו עם יתר מפלגות הקואליציה לביצוע תוכנית-פעולה חיובית מוסכמת. לעומת זה הוקעתי את כל הצביעות והזיוף שבתביעת עלבון השלום והאחדות מידי ההנהלה. ממה נפשך: או שהכוונה לשלום על-פי התנאים שמציג ז'בוטינסקי - כי אז התוצאה היא הרס ההסתדרות הציונית; ומאחר שיש מחנה ציוני אשר לא ייתן להרוס את ההסתדרות הציונית בלי מלחמה, פירוש הדבר הוא הגדלת הפירוד והרחבת המחלוקת ולא השכנת שלום ואחדות; או שהשלום צריך להתבסס על התנאים שהציגה ההנהלה, כי אז יש להפנות את הלחץ, התביעה וההאשמה כלפי הרביזיוניסטים, ורק בזה אפשר לקרב את השלום - על-ידי הוקעתם כאחראים לפירוד והצגתם לפני עמוד-הקלון; בעוד שתליית הקולר בהנהלה רק מאמצת את ידיהם ומגבירה את הפירוד. אמרתי שכל עוד אנשי "עת לבנות" ובעלי-בריתם אינם עושים הכול כדי לקומם את הרחוב היהודי נגד עיתון כ"מומנט"[13], אינם מוקיעים אותו כפושע לאומי ואינם עושים את הופעתו ברחוב היהודי בימים אלה בפרצופו הנוכחי לבלתי-אפשרית - אל יעזו לתבוע מאמצי שלום מההנהלה. עיתון זה הגיב על מפעל "הגלילה" במאמר מלא שטנה ושיקוצים על הקרן הקיימת, תחת הכותרת "עם קופסאות על קברות קדושינו"; את מסיבת-העיתונאים עם משלחת הקרן הקיימת לפולין לא הזכיר אף במלה אחת, ובמקום זה פירסם באותו יום תמונות של איזו רקדנית. מה עשו כל תובעי השלום הציוני כדי ליצור אווירה ציבורית שתחניק עיתון כזה?

הוויכוח נתארך למעלה מן המידה. אלה שהיו מעוניינים בתשובה יותר מאשר בהמשך הוויכוח דרשו להפסיקו. שווארצברט שניהל את הישיבה נהג בגינונים של פרלמנטריזם נוקשה ומסורבל, וערך ויכוחים על כל שאלה של פרוצדורה. סוף-סוף הוחלט להפסיק את הוויכוח ולתת רשות רק לשאלות. כאן החלה מהתלה, אשר אחד הצדדים המגוחכים שבה היה זה שהיא לא עוררה כל גיחוך אצל רבים. החלה שרשרת ארוכה של "שאלות" ממין כזה: האין המרצה סבור שההנהלה אשר במשך כל שנות פעולתה ניהלה את העניינים בכיוון שהביא עכשיו לידי כישלון אינה צריכה להישאר עכשיו ליד ההגה אלא עליה לפנות מקומה לאחרת? האין המרצה סבור שחבר הנהלה שהרשה לעצמו כך וכך אינו ראוי לכהן עכשיו במשרת חבר ההנהלה, בייחוד בשים לב לעובדה? וכו' וכו'. ובחורים צעירים, כיוון שניתנה להם רשות להקשות, החלו מקשים והולכים כיד המקשנות הטובה עליהם ולפי כל חוקי המקשנות בישראל. כך שאל אחד מצעירי "המזרחי" אם עושה ההנהלה משהו לקדם פני התקפות אוויריות על ארץ-ישראל ומה יהיו יחסי היהודים-ערבים במצב של התקפה אווירית? ומניה וביה הוסיף כי לו לעצמו ברור שההנהלה אינה עושה בזה כלום, אבל בכל-זאת הוא שואל. ואחד מפרחי "עת לבנות" הקשה - מה עושה ההנהלה (מירושלים ומלונדון, שימו לב!) כדי לכנס את שלושת המיליונים ומחצית המיליון של יהודי פולין אל תחת כנפי ההסתדרות הציונית. הוא נדהם בוודאי כשעניתי לו כי הוא עצמו הנהו המען לשאלה זו.

סוף-סוף הגיע תורי לענות ודיברתי כשעה וחצי. אמרתי הרבה דברים מרים, אך הרבה מרירות כלאתי בחובי כדי להסביר ולהוסיף להסביר את הבעיות החמורות שלנו בתקווה נואשת - שמא בכל-זאת יבינו. אחר-כך הצטערתי על הדברים שהיו בלבי ולא אמרתים.

הכינוס היה מיועד להיגמר ב-8 בערב. ל-9 נקבעה אסיפת חברים של סניף פועלי-ציון. הגעתי לרשות-דיבור רק קרוב ל-10 וגמרתי קרוב ל-11.30. בזמן דיבורי קבלתי פתקה אחר פתקה כי באולם למעלה מחכה אסיפה של 600 איש (זו הייתה גוזמה, אך למעלה מ-400 ודאי היו שם). כשגמרתי ביקשתי רשות משווארצברט להסתלק כדי לעלות אל קהל החברים שחיכה לי זה שעתים, לכן לא נכחתי בנפתולים הקשים שהיו לו עם חבריו כדי להשיג את הסכמתם להחלטה המביעה תמיכה מלאה בהנהלה.

עליתי למעלה וזרם חשמל עברני. המעבר היה כה מפתיע שהייתי כהלום-יין. כאילו יצאתי ממחנק למרחביה, מאפלה לאור גדול. האסיפה להטה, ההתלהבות שפרצה לקראתי הייתה ביטוי לתשוקה יוקדת להתלכד עם המחנה שלנו בארץ. האסיפה שפעה אהבה, רעננות, נעורים ומסירות בלי גבול. זו הייתה יהדות פולנית אחרת לגמרי - עיניים נוצצות ויוקדות, פנים מלאי שמחת-חיים ויצר-פעולה. הלב כאב שגם באסיפה כזו אי-אפשר לדבר עברית - לא כ"שפה לאומית" אלא כשפת-הלב. אך "הבלגתי" ודיברתי אידיש. הלב היה כל-כך מלא שגם השפה הזרה נשמעה. נשטפתי על-ידי נחלי האורה שבקעו מעיני השומעים מכל מה שדבק בי בעמק הבכא למטה. כשבאתי שרו "תחזקנה" עברית - שני בתים שלמים - וכשגמרתי סיימו ב"השבועה" באידיש ובאינטרנציונל.

אחרי חצות נסעתי למשפחת קרובים לארוחת-ערב.

 

הערות