מתוך יומן העבודה                                                                ורשה, 18.4.1939

ב-8 בבוקר העירני הטלפון. יהודי אחד שהציג את עצמו כחתנו של חתן אחי זקנתי מפינסק נמצא במלון ומבקש לראותני. ביקשתי רחמים שידחה קצת את הכבוד. ביקור זה פתח שרשרת ארוכה של ביקורי קרובים וסתם יהודים, איש-איש ומשאלתו - זה סרטיפיקט, וזה הנחה בדמי עלייה ב', וזה מניעת גירוש מפולין וזה פרנסה בוורשה גופא.

בשעות הבוקר עשיתי ניסיון לכנס את פזורי מחשבותיי - כשראשי עלי כגלגל מהצנפה שנצנפתי בערב אתמול - ולחלקן לשתי רשויות בין שני הנאומים שעלי לנאום היום, שלא תהא אחת נוגעת בחברתה.

בא הינדס ושעה ארוכה הרביץ בי תורת הטרנספר לכל תולדותיה, פרטיה ודקדוקיה. העמיס עלי את כל שפעת בקיאותו ולבסוף הגיע לאותן המסקנות לגבי שיחתי במשרד-החוץ שציין שמורק.

ארוחת-צהרים אצל קרנר, האציל מימים עברו.

מבית קרנר הלכתי למלון ברגל בלוויית שומרי. מהרגע הראשון לבואי, ממש מדרוך כף רגלי על אדמת ורשה, שומרים עלי שני חברים מה"סדרן" המקומי, אחד מדבר עברית תוצרת רחוב ורשה ואחד רק אידיש ופולנית, אבל הוא בכלל שותק ואינו מוציא הגה מפיו. בחור מהפשוטים ביותר, בעל אגרופים ומשמעת עיוורת. הם מלווים אותי בכל אשר אלך ואסע ואינם זזים מהמלון בעלותי לחדרי, חוץ משעות הלילה. הובילוני לפינות העוני היהודי - ראיתי יהדות הולכת קדורנית, יותר מכל מראות הזיקנה, התשישות והדלות הממארת, החרידני חיוורון המוות של פני הילדים: עיניים ותו לא!

[---]

נקראתי לוועידת הקרן הקיימת כשעתים לאחר פתיחתה. קהל שלוש מאות - עסקנים ועסקניות מכל קצות פולין ומכל החוגים. אווירה חמה, אפילו לוהטת, תשוקה רבה לפעולה ואמונה באפשרויות. באתי לאחר שז'וכוביצקי[1] והשליחים מהמשקים (כנעני מאילת-השחר ושמיר מיקנעם) נאמו כבר את נאומיהם. שמעתי שורה ארוכה של נואמים מהמקומות - רבנים, נשים, סתם יהודים. רוח ציונית אמיתית. סוף-סוף הגיע תורי לדבר.

קיבלוני בחמימות יתירה. דיברתי כשלושת רבעי שעה והתחממתי כהוגן. אמרו לי שזו הפעם הראשונה שכינוס ציוני המתקיים באחד מימות השבוע מושך קהל כה רב מערי-השדה, ורובם ביטלו מלאכתם או מסחרם. "פעם ראשונה" זו כבר אירעה בוודאי כמה פעמים, אך על-כל-פנים עדות היא לערות ולמסירות.

לאחר הפסקה קצרה - הפעם לארוחת-ערב - אסיפה פומבית בתיאטרון היהודי "נובושצ'י". התיאטרון מלא מפה לפה, על אולמו התחתון בימתו ויציעיו. רבים עומדים במעברים ובמבואות ורבים נדחקים להיכנס מבחוץ. אמרו לי כי האולם מכיל 1800 איש. קרנר ישב ראש ופתח. אחריו נאם סולובייצ'יק, אחריו ז'וכוביצקי ואני סיימתי. הנושא הרשמי היה "הגלילה", אך דיברתי על המצב המדיני, ועידת לונדון ועמידתנו בה, עמידת היישוב והמערכה העתידה, הצו המכריע לגיבוש כוחנו הממשי וחיזוקו, הגולה והארץ - ו"הגלילה". דיברתי שעה וחמש דקות עד 11.30. למרות השעה המאוחרת לא זז איש מהאולם. האסיפה כולה עברה בסדר ובשקט למופת. ההפרעות היחידות היו מחיאות-הכפים. אמרו לי שהושקע הרבה עמל בסדרנות.

האסיפה נפתחה ב"תחזקנה" על-ידי משמר הנוער על הבימה ונסתיימה ב"התקווה" של כל הקהל.

לאחר האסיפה נכנסתי עם חברים ואנשי הקרן הקיימת לבית-קפה. שם הראה לי רייס מכתב חתום על-ידי הארטגלס בשם ההסתדרות הציונית של פולין הקונגרסאית (קבוצת הציונים הכלליים א') שהחליטו לא להשתתף בכינוס חברי הוועד הפועל וראשי המפלגות המתקיים מחר, כיוון שלכינוס הוזמנה גם קבוצת הציונים הכלליים ב' (עת לבנות), שאינה מוכרת כלל על-ידי ההסתדרות הציונית העולמית[2]. לא האמנתי למראה עיני והנחתי שאין זו אלא פורמאליות גרידא - מחאה למען ההיסטוריה - ושלמעשה יבואו.

בבואי למלון ישבתי לערוך ראשי-פרקים לדין-וחשבון על ועידת לונדון ונוכחתי לדעת מה רחבה היריעה ומה מורכבת רקמתה. שוב הגעתי למיטה רק אחרי שלוש.

הערות