מתוך יומן העבודה                                                       לונדון-ורשה, 17.4.1939

בבוקר הכתבתי כמה מכתבים ושלחתי שני מברקים. אחד לגולדמן באמריקה, שיודיענו מה פעולתם, השעה דוחקת ואם לא עכשיו אימתי. כיון שראיתי בעיתונים כי בוליט, שגריר אמריקה בפאריס, נמצא בוושינגטון, הצעתי שיתקשרו אתו - הוא ידידנו והבטיח לווייצמן את עזרתו. מברק שני לירושלים, לשאול אם בצאת הספר הלבן יחובר גילוי-הדעת שלנו בלונדון או בירושלים. פרט זה צריך שיהא קבוע מראש.

[---]

ב-11.15 יצאתי מתחנת ויקטוריה לאווירודרום [שדה-התעופה] של הסטון בקצה מערבה של לונדון. על-ידי דחיית נסיעתי להיום ניצלתי מן ההכרח המגונה לטוס תחת דגל הסואסטיקה [צלב-הקרס] מברלין לוורשה. היום חונכת חברת "בריטיש ארווייס" את השירות החדש שלה לונדון-ורשה, ואני בחונכים. למעשה הנני הנוסע הפשוט היחיד - כל שאר בני החבורה הם כלי-קודש של החברה, של פקידות התעופה (מטוסה?) האזרחית בבריטניה ועיתונאים פולנים. צילמונו לראינוע לפני כניסתנו לאווירון וראש החבורה נאם על ערך היום ההיסטורי. נסקנו אחרי 12 וב-4 נחתנו בברלין. מחצית השעה שבילינו כאן הייתי אחוז זוועה. כל פקיד ושוטר נראה בעיני כמין בן-שחץ, כיצור מהעולם התחתון, מחוץ לתחום האנושי. למרבה הרושם הכניסוני למקום גדור המיועד לנוסעים במעבר, ובמכלאה זו חשתי את עצמי כבמחנה-הסגר. זה היה סיוט, חלום-בלהות בצוהרי-יום. ב-6.30 הגענו לוורשה.

באווירודרום קהל רב - עסקנים, אנשי מוסדות, סתם יהודים. מהומה ובהלה והתרוצצות מרוב סדרנים ומארגנים, דואגים ומטפלים. מושכים את המטען להבא ולהתם. מפרידים ביני ובין חפצי, מחולקים ביחס למכונית שעלי לנסוע בה, יש דוחק לנסוע העירה ויש מעכב לצילום - בקיצור "ליהודים" נהייתה שמחה ואורה]. עודני באווירודרום והנה הגיע מארץ-ישראל אווירון של חברת "לוט" הפולט מתוכו את עמיתי לפתיחת מפעל "הגלילה" - סולובייצ'יק, שיצא הבוקר מתל-אביב. אף הוא בחונכי שירות חדש - מלוד לוורשה ביום אחד. שוב ברכות וצילומים ומרקחת חדשה. סוף-סוף נסענו העירה. בדרך בישרוני קרנר[1] (ראש הקרן הקיימת כאן) ובלוך (המנצח על המגבית) כי הנני מובל כשה לטבח ישר למסיבת-עיתונאים, המכונסת כבר ומחכה לבואנו.

באנו לבית-הספרייה והנה אולם מלא, רב הדחק והשאון. העיתונאים מובלעים ומוטמעים בתוך קהל סתם המוסיף להסתער על הדלתות ולפרוץ פנימה. הרי זו לא מסיבת-עיתונאים אלא אסיפה פומבית, ואתה קום ודבר. הייתי המום ומטושטש מליל-נדודים ומיום טיסה ומסאון קבלת-הפנים, והעיקר מעוצמת ההרגשה שהנני בוורשה, שנתקיימו כיסופי, זה עשרות שנים, למרכזה של גולה - בלתי-מוכן ובלחי-מסוגל לדבר. אמרתי מה שאמרתי ולא סיפקתי לא את העיתונאים שהשתוקקו לסודות מן החדר, ולא את שאר הקהל שחיכה ללהבות אש. אחרי נאם סולובייצ'יק ואחר-כך באו שאלות שעניתי עליהן כשעל גבי דופק רייס לסיים, כיון ששמורק,[2] היוצא הלילה לארץ-ישראל צריך להיוועד אתי לפני נסיעתו, ועל גבו ועל גבי יחד דופקים קרנר ובלוך שלא אתאחר ולא אתעכב חלילה, כיון שבשעה תשע מתחילה מסיבה לכבודנו בבית אחד הגבירים.

ממסיבת-העיתונאים למלון יחד עם רייס. בא שמורק. הוא עומד לצאת באחת אחר חצות באווירון "לוט" מוורשה ולהגיע בצהרים ללוד. החלו מסבירים לי את פרשת הטרנספר שעלי לדבר עליה במיניסטריון-החוץ. שמורק פישט את העניין והעמידו על עיקרו - לפרטים אין צורך להיכנס, הם ממילא אינם תלויים במשרד-החוץ, העיקר שתינתן משם הוראה כללית לפי רוחנו. עד שגמרנו הגיעה השעה לנסוע לבית לשצ'ינסקי (הבנקאי) וממילא נשמטה מסדר-היום ארוחת-הערב. אך ברצותי לרחוץ פני ולהחליף שמלותיי - כי עודני בבגדי-דרך - והנה שואה - החפצים אינם. כישרון הארגון הגיע לשיאו - אותי הובילו למלון אחד ואת החפצים למלון אחר. ושני המלונות מתחרים מושבעים, זה מול זה. רק לאחר חקירה-ודרישה ממושכת, שעלתה לרייס המסכן בהתרוצצות לא מעטה, התברר איזו תקלה נפלה כאן. משהתברר פתח שמורק במשא-ומתן טלפוני עם בעל המלון המתחרה שישחרר את החפצים, אך הלה סירב להוציא את טרפו מידו עד שהובטח לו תשלום בעד החדר לאותו לילה.

רק ב-10 הגענו לבית לשצ'ינסקי שבו נאספו כשלושים יקירי קרתא. בעל-הבית פתח עברית וסיים פולנית. אחריו נאם קרנר - פולנית. אחר-כך דיברתי אני ואחרי סולובייצ'יק - שנינו גרמנית ולא קצרות. דיברו כמה  מהאורחים ולבסוף שוב קרנר. המסיבה הייתה רבת-כיבוד ונסתיימה קרוב ל-2. למיטה הגעתי ב-3 וזה לאחר שאמש שכבתי ב-3.30 והבוקר קמתי ב-7.

הערות