מתוך יומן העבודה                                                                                    לונדון,  29.3.1939

 

ישבתי עם שטיין וניימיר על השוואת נוסחיהם למכתב ב"טיימס". ניימיר מסכים כי נוסח שטיין טוב משלו.

אגב הכנת התשובה לטאנוס, יחד עם ניימיר ושטיין, עסקנו במחקר היסטורי. טאנוס טוען, אף הוא בנוסח שלום עליכם -

ראשית, שפייצל מעולם לא הסכים להוצאת ארץ-ישראל מתחום העצמאות הערבית;

שנית, שאם הסכים - אין הסכמתו שווה כלום, שכן היה רק שליח ולא בעל-הדבר;

שלישית, שבעל-הדבר, חוסיין, באמת לא אישר את חוזה ורסאי. מתקבל הרושם שסיבת אי-אישורו של חוזה ורסאי על-ידי חוסיין נעוצה בשאלת ארץ-ישראל. שלחנו את אטינגהאוזן ל"צ'תם האוז" לחפש חומר מוסמך על סירובו של הוסיין לאשר את חוזה ורסאי. טילפן לי משם שמצא קטע באחד מדוחותיהם המספר כי לורנס נשלח ב-1921 להשיג את הסכמת חוסיין לחוזה ורסאי והעלה חרס וסיבת הסירוב הייתה עניין המנדטים מסוג א'[1]. פירוש הדבר- ההתנגדות הייתה למעמדן הבלתי-עצמאי של עיראק וסוריה ולא מיוחדת לארץ-ישראל. אמרתי לאטינגהאוזן לברר את המקורות - התברר כי הקטע נכתב על-פי ה"מוקאטם" ו"מורנינג פוסט". שלחתי בחור לספריית העיתונים של "המוזיאון הבריטי" לבדוק את הגיליון של "מורנינג פוסט" המשמש אסמכתא ל"צ'תם האוז". והנה שם מסופר כי בניגוד למה שהודיע ה"מוקאטם", שכביכול אישר חוסיין את חוזה ורסאי נודע לסופר ה"מורנינג פוסט" בקהיר ממקורות מוסמכים בהחלט שלורנס לא הצליח בשליחותו וסיבת הסירוב היא - השלטון הצרפתי בסוריה, במלים אחרות, גירוש פייצל מדמשק.

שטיין יערוך את המכתב עריכה אחרונה וימציאו ללואיס ניימיר. הלה אוכל ארוחת-צהריים עם ברינגטון-וורד[2] מה"טיימס" וימסור את המכתב לידו.

קיבלתי מברק מהוועד הלאומי - לדרוש עכשיו ממשרד-המושבות להכניס לארץ 5000 ילדים. התפלאתי שהצעה כזו מגיעה אלינו לא דרך הסוכנות בירושלים ואפילו בלי חוות-דעתה. הברקתי לג'וזף לשאול דעת ההנהלה, ואם עומדים לפנות בזה למחלקת-העלייה בירושלים.

מסרתי לפרסום את מכתבנו לממשלה בתשובה לספר הלבן של הלורד צ'נסלור. עשיתי סיכום קצר של המכתב בשביל העיתונות היומית.

[---]

אחר-הצהרים ישיבה בענייני המכון למתנדבים. השתתפו ברודצקי, ניימיר, לוקר, אטינגהאוזן, קוריצקי ואני. הייתה מחלוקת רצינית בשאלה העיקרית - אם על המכון לטפל בהרשמת יהודים בריטיים או להסתפק ביהודים זרים (פליטים וכו'). בעד הרשמת הבריטיים רק אני. ברודצקי, ניימיר ולוקר נגד.

נימוקי ההתנגדות:

א. אין אנו מוסיפים לממשלה מאומה בהציענו לה את נתיניה, העומדים בין כה וכה לרשותה - בין אם תיקבע חובת-צבא כללית ובין אם לא תיקבע, הרי הרוח השוררת היא של התנדבות כללית;

ב. ההרשמה לגדוד עברי תתפרש כהתנדבות על תנאי ותוציא שם רע ליהודים;

ג. גם אם יהא ברור שהנרשם מוכן לשרת בכל מקום שיישלח ואינו אלא מביע נכונות יתירה לשרת בארץ-ישראל, הריהו מציג עצמו כחייל רע ומקלקל את שורת המשמעת - המפקדה תדע שבמקום אחר לא ישרת בלב שלם;

ד. הממשלה תאמר כי היהודים מעוניינים להילחם בערבים ותו לא,

ה. המוסדות היהודיים באנגליה מתנגדים או יתנגדו לכך בכל תוקף ובלעדיהם אין לעשות את הדבר.

נימוקי היו:

א. הבה נרשום רק אותם המתנדבים שהתנדבו כבר לצבא הבריטי והמוכנים ללכת לכל מקום שישלחום;

ב. ההרשמה שלנו היא עניין פנימי - אין אנו מוסרים לממשלה רשימות מראש, אלא בבוא מועד מנהלים אתה משא-ומתן על גדודים עבריים, ורק אם המשא-ומתן ישא פרי נמציא לה רשימות. ממה נפשך, אם לא נגיע לתוצאות, לא נמסור רשימות ואיש לא ייפסל, אבל אם נצליח, הרי פירוש הדבר שהממשלה תקבל את השקפתנו וממילא לא יפסיד איש (על זאת תשובת לוקר: אם לא נמסור שמות יהיה עוד יותר רע, כי אז ייפול הצל על הכלל);

ג. השקפתנו היא שאומנם יהודים אלה מוכנים למלא חובתם האישית ככל האזרחים הבריטים, אבל אם ירכזום בגדודים מיוחדים וישלחום לחזית מסוימת - תיווצר אצלם הרגשת צוותא ורוח הקרבה עצמית שתכפיל ותשלש את ערכם הצבאי,

ד. ברור שיש לעשות הכול כדי להשיג את הסכמת "ועד שליחי הקהילות" ובכיוון זה לא נעשו עדיין שום מאמצים רציניים. אך איני מוכן לקבל מראש את ההנחה שאסור לנו לעשות דבר בניגוד ל"ועד השליחים". אם יתברר כי הוועד מתנגד לחלוטין - נדון בדבר.

החריף ביותר בהתנגדותו היה ניימיר: נרגיז את הממשלה, נרגיז את היהודים ולא נשיג שום דבר חיובי.

המסקנה הייתה שאין ממשיכים לפי שעה בהרשמת יהודים בריטיים ומדווחים על הדעות כאן להנהלה בירושלים, כדי שתתקבל החלטה מוסמכת של ההנהלה.

נתקבל מכתב מבנטוב[3] ממשמר-העמק. בדרכו חזרה מלונדון נסע ברכבת דרך תורכיה. בקרון-האוכל נקלע לשולחן אחד עם ג'מאל חוסייני. התייצב לפניו כעיתונאי אמריקאי וערך אתו "ראיון". ג'מאל - אש להבה. הם ימשיכו בטירור ולא ישתתפו במוסדות שמציעה הממשלה. ועידת לונדון לא נתנה להם מאומה, אך אין הם פסימיים, אדרבא, הם למדו בלונדון שני דברים חשובים:

ראשית, כי הממשלה הבריטית אינה רוצה שתימשך שפיכות-הדמים בארץ-ישראל;

שנית, כי דעת-הקהל הבריטית עוברת יותר ויותר לצד הערבים.

 

הערות