מתוך יומן העבודה                                                                                     לונדון, 22.3.1939

מברק מירושלים מודיע, כי המופתי נתן הוראה לאנשיו בלונדון לנסוע מכאן לברלין ולרומא. שואלים אם למסור ידיעה זו לסופרי עיתוני לונדון שבירושלים. עניתי שימסרו. ידיעה זו מוסיפה תוקף לשמועה שהגיעתנו על נסיעת ג'מאל לברלין. אגב, התברר ממנה כי הידיעה על בריחת המופתי לחג'אז הייתה כוזבת.

התקיימה ישיבת ההנהלה. השתתפו גם בפי ורוטנברג, שמסר על פגישתו עם תופיק סוידי. הוא ניסה לשדל את העיראקי בתוכניות-בניין רחבות, רמז גם לאפשרות של העברת אוכלוסים, אך הלה דיבר בחימה שפוכה: אתם באים לכבוש ארץ לא לכם, הדבר לא יקום ולא יהיה, המרד יתגבר וכולנו נעזור. וייצמן הודיע כי יש לו ידיעות אחרות על מצב-רוחו של סוידי. הוא מוכן לשיתוף-פעולה, מבקש עזרה (!) מוכן לסייע גם להעברת ערבים מארץ-ישראל לעיראק. ורמינהו. וייצמן מקווה להיפגש בקהיר גם עם סוידי.

דנו על הספר הלבן שזה עתה פורסם. זהו דין-וחשבון הוועדה המשותפת. אנגלים וערבים, בראשותו של הלורד צ'נסלור, שביררה את עניין הבטחות מק-מהון. הוא חורג ממסגרת איגרות מק-מהון (ביחס אליהן נחלקו האנגלים והערבים - האנגלים נשארו בדעתם, שארץ-ישראל אינה כלולה בהבטחות, אך הודו כי יש לערבים יותר יסוד לטעון שהיא כלולה משהיו סבורים קודם), דן בעקיפין גם בהצהרת בלפור וקובע לבסוף מסקנה מרחיקה לכת: לא הייתה רשות לבריטניה לעשות בארץ-ישראל כבתוך שלה מבלי לשאול את פי תושביה. ניימיר הציע שישלח מייד מכתב ל"טיימס" בחתימת וייצמן. מלבד זאת הוצע להטיל על שטיין לחבר ניתוח יסודי של כל העניין לפרסום בצורת חוברת. שטיין כבר חיבר בעצם חוברת קצרה לאחר הופעת הספר הלבן הראשון, שבו נתפרסמו איגרות מק-מהון בראשונה, עם תיקוני נוסחאות של הערבים. עכשיו יצטרך להשלימה כדי שתקיף גם מה שיש לנו להגיד על הספר הלבן החדש. וייצמן עורר שאלה אם אי-אפשר לדרוש בירור משפטי נייטראלי בכל עניין איגרות מק-מהון, יתר ההבטחות (הוגארת וכו') והצהרת בלפור. הדעה הכללית הייתה שהאג [בית-הדין הבין-לאומי] אינה באה בחשבון, ושעלינו לעורר את השאלה בז'נבה [ועדת-המנדטים של חבר הלאומים].

שוב דובר על הדחייה. הבעתי סברה כי העניינים באירופה "מתיישבים". היטלר עושה ובריטניה רק מדברת. במקום "הקפת" גרמניה על-ידי בריטניה ובעלי-בריתה הולך היטלר ומקיף את פולין. אחרי כיבוש פראג וממל יכול היטלר לנוח זמן-מה על זרי-הדפנה ואינו מוכרח דווקא להתגרות מלחמה. הדבר היחיד שהיה מביא אולי לידי מלחמה היה אולטימאטום של בריטניה להיטלר לצאת את פראג, אך על זאת אין איש מדבר. במצב זה ייתכן מאוד שהסערה תישוך במשך ימים אחדים והממשלה הבריטית תחזור לסדר-היום - זאת אומרת אלינו.

עוררתי את שאלות העלייה והקרקע –

העניין הראשון - כמחייב פעולה לפני צאת הספר הלבן,

העניין השני - גם לפניו וגם אחריו.

בן-גוריון ורוטנברג הביעו התנגדות להצעותיי בעניין העלייה. בפי הציעה להמתין יום - שמא יתברר גורל הספר הלבן.

אחר-הצהרים ישיבה בענייני צ'כוסלובקיה - כספים ועלייה - עם ברודצקי, לוקר, רוזנבליט[1] ולנדאואר[2].

אחר-כך עריכה משותפת של המכתב ל"טיימס" בחדרו של חיים. המחברים חשבו להסתפק בציון העובדה כי לאחר כל השקלא-וטריא באו הלורד צ'נסלור וחבריו לידי מסקנה שארץ-ישראל לא הובטחה לערבים ובהבעת מחאה, שאם כי הוועדה טיפלה בתעודות אחרות, מחוץ לאיגרות מק-מהון, לא מצאה הממשלה לנחוץ להתייעץ איתנו. לוקר הציע להוסיף את ציון העובדה כי המשלחת הערבית לוועידת-השלום בורסאי הוציאה בפירוש את ארץ-ישראל מכלל הארצות שביחס אליהן דרשה עצמאות לערבים. הצעתו נתקבלה ועל-ידי כך ניתן "חוד" למכתב. הודגש, כי שניים מחברי המשלחת ההיא היו חברים בוועדת הלורד צ'נסלור - נורי סעיד ועוני עבד אל-האדי.

הערות