מתוך יומן העבודה - לונדון, 17.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 17.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                לונדון, 17.3.1939

 

[---]

ה"טיימס" מכתיר את הדין-וחשבון היומי של המשא-ומתן: "ההצעות ביחס לארץ-ישראל - אינן מתקבלות על דעת שום צד - החלטתם המהירה של היהודים". מסופר כי הנהלת הסוכנות נתכנסה אתמול בבוקר והחליטה פה אחד שאין לקבל את ההצעות. אחרי זה נתכנסה ועדת-המשא-ומתן (הפאנל) ושמעה את וייצמן ואת שרתוק שהרצו את השקפת הסוכנות, שההצעות אינן יכולות לשמש בסיס להסכם או להמשך המשא-ומתן. ה"טיימס" לא פירש מה הוחלט בוועדת-המשא-ומתן, אך נאמר כי יש להניח כי החלטת היהודים על נימוקיה תימסר לממשלה היום. אחדים מהצירים היהודים כבר עוזבים את לונדון. גם הערבים אינם מרוצים והחלטתם תימסר לממשלה בישיבה שתתקיים בסנט ג'יימס אחר-הצהרים. לפיכך אפשר להניח שהוועידה הארץ-ישראלית נסתיימה היום בכישלון הניסיון להביא לידי הסכם ערבי-יהודי. להלן מפוזרים שבחים נדיבים למלקולם מקדונלד ולנציגי המדינות השכנות שסייעו למתן את התביעות הקיצוניות של ערביי ארץ-ישראל (ראגב, איך?) ועזרו להם להרצות את השקפותיהם בבהירות ובקשר הגיוני. הדין-וחשבון מסיים בפסוק בעל משקל זה: אכן הוכיחה הוועידה את ערך הפעולה המשותפת בין בריטניה הגדולה ובין המדינות הערביות העצמאיות (מצרים מובלעת כבר דרך שיגרה בנוסחה כוללת זו!) לגבי שאלות המזרח התיכון ועל-כל-פנים מבחינה זו, החשובה ביותר, אין הוועידה יכולה להיחשב לכישלון.

אחרי המאמר הראשי על סיפוח צ'כיה[1] (חריפות לשונו של ה"טיימס" כלפי היטלר עולה מיום ליום) המאמר הראשי השני הוא על ארץ-ישראל. כותרתו - "אחרי הוועידה הארץ-ישראלית". (קשה להאמין למראה העיניים כי הסיוט הזה באמת נגמר!) המאמר בכללו הוגן. מה שלא מודגש בו הוא דבר הווטו הערבי על העלייה, בעוד שהווטו היהודי על העצמאות מודגש כאילו היה באמת הרבה יותר מובטח משהינו ומוצג כנימוק העיקרי לדחיית ההצעות על-ידי הערבים. אכן, את סירובם של היהודים מצדיק העיתון בהגבלות על העלייה - גם מבלי שיוזכר הווטו - כשהן באות בעת צרה לישראל בעצם הימים האלה. המאמר קורא לממשלה לכפר על שגיאות העבר על-ידי ניסוח מדיניות בריאה משלה ומביע תקווה כי בבוא הממשלה לעשות זאת לא תשכח את "המסמך הממלכתי הגדול ההוא - הדין-וחשבון של ועדת-פיל". לחלוקה יצא אומנם שם רע בארץ-ישראל, אך ברור כי הפתרון הסופי מוכרח להיות פדראלי וכל משטר מעבר צריך לשמור פתח פתוח לכך. וכאן מסיים המאמר ברעיון-שעשועים של ה"טיימס", אשר העיתון חוזר ומרימו על נס בכל הזדמנות - "איחוד ארץ-ישראל עם מדינות סוריה [כולל לבנון] בפדרציה גדולה, אשר בה המיעוטים - הנוצרים בלבנון והיהודים בארץ-ישראל - יוכלו ליהנות מאפשרויות יותר רחבות מאלו שתעמודנה לרשותם במסגרת יותר צרה. לא הייתה כל הצדקה כלכלית להפרדת ארץ-ישראל ועבר-הירדן מעל יתר חלקי סוריה. הפרדה זו הזיקה ואת המעוות אפשר לתקן רק על-ידי קואופרציה אנגלית-צרפתית הנחוצה בליבנט ממש כמו באירופה".

ההתייעצות עם וייצמן בשאלות הפעולה הכספית נתקיימה בלעדי. קיבלתי דין-וחשבון מבן-גוריון, מברל ומלוקר - מכל אחד לחוד ובדרגות שונות של פסימיות. חיים עשה חשבון כזה: דרושים 300,000. הוא מניח שאת מחצית הסכום תיתן אמריקה מההכנסה העודפת של המגבית. את המחצית השנייה יש לגייס באירופה. הוא רואה אפשרויות באנגליה, בהולנד, בצרפת ובשוויץ. אך הסכומים שהוא נקב, מתוך אומדנה סתם, ביחס לכל אחת מהארצות האלו אינם מצטרפים  -150,000, בעוד שדרכי השגתם והפעולות שתיעשינה לשם כך נשארו סתומות בהחלט. והעיקר - הן הוא נוסע לארץ בעוד שבוע. התוצאה ברורה - בדרך זו לא יהיה כסף.

לברל יש רעיון להשפיע על פינחס רוטנברג, המתכונן לנסוע לאמריקה לצורכי פעולתו, שייקח על עצמו להפריש חלק מסוים מהכספים שישיג למפעלים של הסוכנות והקרן הקיימת.

בערב טילפן אמני מ"ניוז כרוניקל". לדבריו מסרה המשלחת הערבית לפירסום גילוי-דעת חריף מאוד. עיקר טענתם שהתוכנית הממשלתית אינה מפריעה ליהודים ליהפך במשך הזמן לרוב! הערבים, לדבריו, אש וגופרית. ג'מאל הוסייני אמר לו כי עכשיו יחליטו האנשים שבהרים. בקיצור, להרוג ולאבד. אמני מתחנן לפנינו שניתן לו משהו לפירסום על עמדתנו, אבל למען השם איזה דבר "חם" שיצבוט את הקורא. אמרתי לו שיכתוב כי הוא למד שסיבות דחיית ההצעות על-ידי היהודים הן אלו ואלו והכתבתי לו כמה סעיפים.

במשך היום נמסרה החלטתנו מאתמול לפירסום, נשלח מכתב על-ידי וייצמן למקדונלד ובו ההחלטה, נשלח מברק לארץ-ישראל להתיר את הפירסום. אך גילוי-דעת רשמי אין אנו יכולים לפרסם באין הודעה ממשלתית, וזו איננה, כי עדיין אין החלטה.

אולם פרסום גילוי-הדעת הערבי מסכן את מצבנו. יכול להיווצר הרושם כי ההצעות הממשלתיות גרועות הרבה יותר לערבים מאשר ליהודים, והעובדה שהיהודים רק הודיעו על סירובם מבלי לתת שום נימוקים עלולה להתפרש כעדות לחוסר נימוקים בעלי משקל אצל היהודים.

באתי לכלל דעה שאין להסתפק בהסברה שתופיע ב"ניוז כרוניקל" וטילפנתי ל"טיימס". ביקשתי לדבר עם גרייבס, אך הוא עודנו חולה, כנראה, ודיברתי עם ממלא מקומו דילק. אמרתי לו, כי התחייבנו לפני הממשלה לא לפרסם את הצעותיה ומבלי לפרסמן איננו יכולים להגיב עליהן. הערבים פירסמו גילוי-דעת - אין אנו מתחרים איתם מבחינות אחרות ולא נתחרה בעניין זה. אך על-ידי פירסום גילוי-הדעת הערבי בלבד עלולה להסתלף התמונה בעיני הציבור ועל-כן מציע אני שיפרסם בלי ציון המקור את הסיבות העיקריות לדחיית ההצעות על-ידינו. הכתבתי לו חמישה סעיפים אלה:

א. הטלת וטו ערבי על העלייה היהודית.

ב. שימת קץ לגידולו של היישוב היהודי בהגיעו לשליש.

ג. הפסקת גידולו של היישוב בשטח על-ידי יצירת תחום-מושב ליהודים בארץ-ישראל (לאמני הוספתי "כמו ברוסיה הצארית" - כדי שיהיה "חם").

ד. הכוונה להקים מדינה עצמאית שבה לערבים רוב גדול - לנוכח אפסות ערכן של ערובות-נייר שהופגנה על-ידי המאורעות האחרונים באירופה פירוש הדבר למעשה השתלטות הערבים על היהודים.

ה. התכחשות להצהרת בלפור ולהכרה בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי.

דילק רשם את הדברים במלואם, אך הודיע כי אינו יכול להתחייב על פירסומם. הוא מקבלם כהצעה.

על מה שהיה היום בסנט ג'יימס סיפר אמני כך: הערבים באו וניסו להתווכח מחדש על כל פרשת הצעות הממשלה. מלקולם מקדונלד הודיע להם כי אין לחזור על מה שכבר דובר. הצעות אלו סופיות הן, ואין להתווכח על עיקריהן - אפשר להציע רק שינויים בפרטים. אז קפץ ג'מאל ודיבר בשצף, הודיע שהערבים לא ישלימו. המשלחת הארץ-ישראלית יצאה בחרי-אף.

סיפורו זה של אמני נתאשר אחר כך על-ידי ידיעות שקיבלנו מהמקור הרגיל שלנו (ייתכן מאוד שזהו המקור המפרנס גם את אמני). התיאור לא נתאשר על-ידי ידיעות מוסמכות שקיבלנו אחר-כך: היו בישיבה בירורים, היא נמשכה למעלה משעה וחצי, הייתה שקטה ונסתיימה ב"הגינות" גמורה בדברי-נעילה של מקדונלד.

 

הערות

[1]  ב-15 במרס 1939 פלש צבא גרמניה הנאצית לצ'כוסלובקיה וזו חדלה להתקיים כמדינה עצמאית.

 

העתקת קישור