מתוך יומן העבודה                                                                     לונדון, 13.3.1939

 

ב"טיימס" שוב תיאור המטשטש את עמדתנו ומשאיר רושם כאילו אנו מוכנים לוויתורים. עיתון זה הוא כמטוטלת בין אמת ושקר.

בן-גוריון נפל שוב למשכב ולא יבוא לישיבת ההנהלה.

הפעם הזמנו לישיבה גם את בלאו. ככל שאתה משתף אותו יותר כן אתה מחזק את זיקתו למשמעת הסוכנות. בגלל אי-שיתוף "האגודה" במשלחת הארץ-ישראלית שהלכה אל מקדונלד (בן-צבי, מוסנזון וסופרסקי) דרשו אנשי "האגודה" וקיבלו ראיון מיוחד. חששנו לצעד זה מצידם, בייחוד לרגל השתתפותו של גודמן הלונדוני, אך בלאו הבטיחנו אחר-כך שהם הזדהו לגמרי עם עמדתנו והביעו את הזדהות "האגודה" בארץ עם היישוב כולו בהתנגדות למדינה הערבית ולכפיית מצב של מיעוט עלינו.

מסרתי דין-וחשבון על ישיבות שבת ויום א'. לפי כל הידיעות נוזמן לבוא ביום ד' לשמוע את ההצעות האחרונות של הממשלה. הבוקר מתקיימת ישיבת ועדת-הקבינט ועד יום ד' ודאי ידון בזה הקבינט כולו.

החל ויכוח. בהשוואה לישיבה הקודמת נתחלפו היוצרות. הפעם דרש סופרסקי לפזר מייד את הפאנל ולא ללכת יותר כמשלחת לממשלה - תלך האכסקוטיבה - ואילו מוסנזון אמר שאם המשכנו עד כה, מוטב שנמשיך עד הסוף. אבל גם הוא וגם בן-צבי דרשו את פיזור הפאנל ביום ה', לאחר שנשמע את ההצעות, כדי שהארץ-ישראלים יוכלו לחזור סוף-סוף לארץ.

הרב ברלין נאם נאום אופוזיציוני. אנו מתגלגלים במדרון, מדוע הלכנו לשתי הישיבות האחרונות? מדוע הצענו הצעות-פשרה במכתב? הציבור היהודי אינו מבין ולא יבין את התנהגות ההנהלה וזו עתידה ליתן את הדין.

לעומתו עמד הרב בלאו לימין ההנהלה. הגענו לשעת ההכרעה, אמר, אסור להתפזר עכשיו. יש להתרכז סביב ההנהלה ולעזור לה בשעה קשה, אולי נוכל להועיל במשהו.

עניתי לסופרסקי ולברלין. הייתה דעה נגד השתתפות במשא-ומתן. לא הסכמתי לה, אך היה בה היגיון מסוים. כיוון שנקבעה עמדה אחרת אין כל היגיון להתפזר סתם. צריך לשמוע את הצעות הממשלה ולתת תשובה עליהן. לא נכון שהציבור היהודי נתון במבוכה או מוכה-תימהון על התנהגותה המשונה של ההנהלה. הציבור יודע היטב את עמידתנו - הוא יודע שלא נכנענו ולא ויתרנו. אם יש חוסר הבנה ביחס לעצם כניסתנו למשא-ומתן נצטרך להסביר זאת, אך עלינו לפעול לפי אחריותנו כנציגים ולא להירתע מפני הקושי שבהסברת עמדתנו לציבור. מוכרחים היינו לשלוח את המכתב וללכת לשתי השיחות - אחרת היה מצב ידידינו ההולכים היום אל צ'מברליין בכי רע, זאת אומרת שמצבנו היה בכי רע. הם הולכים היום להתקיף, ואילו התנהגנו אחרת היה עליהם להתגונן.

ברודצקי גם הוא התנגד לפיזור מבוהל של הפאנל. ברור שנצטרך לדחות את הצעות הממשלה - חשוב שהדחייה תבוא מהפאנל כולו ולא מצד ההנהלה בלבד.

[---]

ארוחת-צהרים בסאבוי עם חברי המשלחת של הוועד הפרלמנטרי ההולכת היום אל ראש הממשלה. הולכים תשעה, אך לארוחה באו רק שלושה - וג'בוד, המרסלי[1] ותום ויליאמס[2] (האחרון שהה רק זמן קצר והסתלק). מלבד אלה משתתפים במשלחת אמרי, קזליט, ויליאם לויד ג'ורג' (בנו של דויד- ליברל), דנמן[3] ועוד. מאיתנו נכחו ברודצקי, בקשטנסקי ואני.

משך כל הארוחה התנהל ויכוח עם וג'בוד - לא ויכוח סתם, אלא נפתולים קשים. זקן יקר-נפש, אך מוחו מלא מושגים מסולפים שהוא מחזיק בהם בעקשנות קנאית. הוא פתח בהודעה פסקנית. אנו נדבר לא כציונים אלא כאנשי האימפריה. נדרוש קודם-כל שבריטניה לא תצא מארץ-ישראל. שנית, פדרציה, וכאן העיקר - שתהיה ליהודים שליטה על המשטרה במחוזם. וחסל!

פתחתי בזהירות ואמרתי שכל אלה דברים נכוחים וחשובים, אך יש להבחין בין עניינים שחשיבותם מיידית ועניינים שיהיו בעלי חשיבות מעשית רק לאחר כמה שנים. הממשלה לא תתחייב עכשיו על פדרציה, וגם אין אנו מעוניינים בפדרציה מייד, כי פירושה יהיה צמצום בתחומי ההתיישבות הקיימת. לעומת זאת, עמדת הממשלה היא לקבוע מייד מידות  זעומות לעלייה בשנים הקרובות, להתחייב מייד על וטו ערבי על העלייה כעבור תקופת-שנים קצרה, להכריז  מ י י ד  על סגירת חלקים שלמים של הארץ בפני התיישבותנו, יש לקלוע בראיון קודם-כל לנקודות אלו ולהציל מה שאפשר. המרסלי - גוי נבון מאוד, שמרני מתומכי צ'מברליין - הסכים עמי מייד ורשם את עיקרי הדברים - אך וג'בוד עמד במרדו. אלו הן דרישות שלכם, זהו עניינכם ולא ענייננו. ואתם, גם כן, אל תדברו אלא תפעלו. הצרה היא שאתם פוחדים לפעול ואם יש מישהו שפועל - הסוכנות אינה עוזרת. אלפיים שנה התרגלתם לזחול ולהתרפס ואינכם מעיזים להתייצב קוממיות. יש לכם נמל בתל-אביב, הרי הוא ברשותכם, מדוע אינכם משתמשים בו בשביל עלייה בלתי-לגאלית? וכן הלאה באותה הרוח, כל התורה שהלעיטו ז'בוטינסקי, כמעיין המתגבר [---]. אמרתי לו שיניח לעלייה הבלתי-לגאלית, לא במסיבה זו נחליט מה לעשות בעניין זה. כאן אנו מטכסים עצה מה תגידו לראש הממשלה - הצעתי היא שתדגישו בראש וראשונה את עניין העלייה וכן את עניין הקרקע, שלא יסדרו לנו תחום מושב בארץ ויקפיצו את המחירים באזור המצומצם, מי יודע לאיזה גובה. שוב התעקש - אין העלייה מעניינו. העיקר - האימפריה. אמרתי: כיצד תבטיח את עתיד האימפריה בארץ-ישראל אם לא יהיה לך שם יישוב יהודי כביר? כאן סוף-סוף ראה אור. צדקת, אפשר לבסס את עניין העלייה מבחינת האימפריה. אך שוב הוריד את השיחה מהפסים בהתקפה חדשה עלינו. אצלכם פירוד! אמרתי לו. אדרבא, מצא לי עוד תנועה בעולם שאינה בנויה על כפייה ממלכתית ויש בה מידה כה רבה של אחדות ומשמעת פנימית כמו אצלנו. ואם יש פורש מן הכלל, הרי זה ידידך ז'בוטינסקי, ואני מציע לך לייעץ לו שיחדל לשבור את החזית הלאומית ויחזור להסתדרות הציונית. התקבלו אותו? - שאל. בזרועות פתוחות, עניתי, אם רק יתנהג כשורה. אני אגיד לו - אמר הוא. וכל זה בלוויית כל מיני ביטויי חיבה וידידות אלי ומתוך צער אמיתי וכאב-לב שהעם היהודי "שלו" אינו מתנהג כמו שצריך, ושאין אנו שומעים בקולו. בכל-זאת הצלחנו להסביר כמה עניינים עיקריים להמרסלי. אומנם ספק אם ידבר היום, אבל יוכל להעיר לאחרים ועל-כל-פנים תשמש לו השיחה הכנה לוויכוח. האם התרשם, או רק העמיד פנים כמתרשם מהטפת וג'בוד לפעולה מהפכנית? על-כל-פנים אמר שהציבור הבריטי לא יאשים את היהודים בעד מעשים כאלה. לא יעלה על הדעת שבריטים יירו ביהודים. החיילים אם יקבלו פקודה יירו, אך פקודה כזו לא תינתן, הציבור הבריטי לא יסבול יריות ביהודים. שאלתי. ואם יוסבו הדברים כך שלמען הגשם את תוכניתו של וג'בוד יצטרכו יהודים לירות בבריטים, כיצד יגיב הציבור הבריטי על תופעה כזו? פני המרסלי החמיצו. לא הוספתי לשאול.

חזרתי למשרד. אמרי יהיה ראש המדברים, הידע מה לומר? הוא קיבל חומר בכתב - את מכתבנו והרצאה מפורטת מבקשטנסקי על המצב, בכלל הוא אדם הסומך על שיקול-דעתו, ובכל-זאת חבל שאיש מאיתנו לא התראה איתו לפני השיחה. דיברתי עם בפי - הבטיחה להשתדל לטלפן לו. דיברתי היום עם ברל - עצתו לעמוד בעיקר על עניין הקרקע - מסרתי זאת לבפי. ניימיר יראה עוד את קזליט לפני הראיון.

[---]

כתבתי מכתב למלקולם מקדונלד. בפגישה האחרונה עורר בן-גוריון את שאלת פרסום המסמכים החדשים שנתגלו ושאל אם תפרסם הממשלה את המסמכים שנציע אנחנו. מלקולם שאל - איזה מסמכים? אם נאומים בפרלמנט, הרי אלה כבר נתפרסמו. בן-גוריון שאל - ואם אחרים? מקדונלד ענה. תמציאו לנו ונעיין.

כתבתי על המברק שמסר ביוקנן למשלחת ציוני רוסיה ומבלי להזכיר את שם ה"בולטין הערבי" הוספתי שידוע לנו כי בשיחה עם הוגארת הסכים חוסיין למשטר מיוחד בארץ-ישראל ולשיבת היהודים לארץ - אנו מניחים שישנו פרוטוקול משיחה זו ומציעים לפרסמו.

בפי הפצירה בי שאדרוש תשובה בכתב ממלקולם על מכתבו של וייצמן. לא ראיתי בזה חשיבות יתירה, עיקר מטרת המכתב היה לקבוע את עמדתנו ולא לשמש עילה לבירור עמדת הממשלה, הברורה בלאו הכי והעתידה להתברר לחלוטין בעוד יומיים בהצעותיה הסופיות. אף-על-פיכן טילפנתי לדאוני וביקשתי למסור למלקולם, כי ההנהלה סבורה שהוא חייב לה תשובה בכתב. דאוני הבטיח למסור את הבקשה, אך הוסיף כי ייתכן שבטרם יספיקו לחבר את התשובה כבר ימסרו לנו את ההצעות האחרונות.

אחר-כך טילפן ארצ'ר. אנו מוזמנים לבוא ביום ד' ב-9 בערב. הערבים הוזמנו לאותו יום ב-3 אחר-הצוהרים. מי מאיתנו יבוא? זו תהיה ישיבה רשמית, התבוא כל המשלחת? אמרתי שישלח את ההזמנות אלינו, כנהוג, ואנו נחליט מי ילך. מה לכתוב כסדר-היום - המשך הוויכוח? אמרתי - למה לקרוא לזה המשך הוויכוח? קרא לילד בשמו. הודעה מאת הממשלה. אמר. בין כה וכה אין ערך לניסוח סדר-היום בהזמנות.

נתקבלה הודעה בשביל וייצמן שהראיון שלו עם ראש הממשלה נקבע למחר בשש בערב, בבית-הנבחרים. חיים ביקש את מקדונלד לסדר לו ראיון זה לפני שיצא לפאריס.

בערב חזר חיים מפאריס. טוב שהקדים. טילפנתי לו מה שהיה כאן.

 

הערות