מתוך יומן העבודה - לונדון, 12.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 12.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                   לונדון, 12.3.1939

 

המדווח ב"סאנדיי טיימס" על מצב המשא-ומתן מודיע כי במשלחת היהודית השלטון הוא ל"קיצונים" המסרבים לכל ויתור.

נפגשתי במשרד עם לואיס ובפי. שניהם מלאים שאט-נפש למלקולם - "ועם האיש הזה אתם מוסיפים לשוחח!" אמרתי להם כי אנו מוסיפים לשוחח לא עם "האיש הזה" אלא עם נציג האימפריה הבריטית. לא בידינו לבחור לאימפריה זו את נציגיה. התנהגותו האישית של מלקולם מקדונלד היא אומנם מגונה, אך המדיניות שהוא מגן עלייה באמצעים לא מהוגנים היא לא מדיניות אישית שלו, אלא של הממשלה הבריטית. אפשר להיות נגד משא-ומתן עם הממשלה, אך שאלה אישית סמי מכאן.

מצב העניינים בממשלה הוא באמת עגום מאוד. בוועדת-הקבינט נשמע רק קול אחד נגד ה"וטו" על העלייה. כל יתר חברי הוועדה היו בעד הווטו. אותו יחיד דרש שהשאלה תבוא לפני הקבינט וגם כאן נשאר קולו בודד. לא נמצא לו אף תומך אחד בכל הקבינט.

[---]

בצאתי מהמשרד ארב אמני מ"ניוז כרוניקל". ליווני עד תחנת התחתית וניסה להוציא ממני הסברה על המצב. סיפר לי בביטחון כי הגרסה של "סאנדיי טיימס" עלינו נוסחה על-ידי אנשי הממשלה.

נתקבל מברק מקפלן. חיים הבריק לו מפאריס כמה שאלות בענייני כספים והוא ענה (סימן שחיים פועל - מה טוב!). בקשתו עכשיו לשאול את איסטוריק[1] אם ה"אוצר" יהא מוכן לשמש נושא להלוואה עד נובמבר 1939 (תאריך שחרורנו מהשיעבוד ללוידס) במקרה שתתברר אפשרות להשיג הלוואה. טילפנתי לבית איסטוריק והנה גם הוא בפאריס.

לוקר עוסק בהכנת חוברת חדשה - אוסף מסמכים המוכיחים את הסכמת הערבים להצהרת בלפור ואת אי-כלילת ארץ-ישראל בהבטחה לערבים. הוא טורח עכשיו למצוא מסמך חדש, שמציאותו נתגלתה רק בימים אלה. ב"ג'ואיש כרוניקל" האחרון נתפרסם מכתב של ברוצקוס[2] המספר, כי מייד לאחר מתן ההצהרה מסר הציר הבריטי בפטרוגרד, סר ג'ורג' ביוקנן[3], למשלחת ציוני רוסיה message שקיבל ממשרד-החוץ, כי בארץ-ישראל תוקם מדינה יהודית.

בן-גוריון נפגש היום שנית עם ז'בוטינסקי. רוב הזמן שוחחו על המצב המדיני. ז'בוטינסקי מבטל ביטול גמור את מזימת הממשלה הבריטית. הבטיח לבן-גוריון שבעוד שש שנים (לא חמש, כי אם דווקא שש!) תקום המדינה היהודית משני עברי הירדן. אף ז'בוטינסקי זוכר את המברק שקיבל ביוקנן - לדבריו התפרסם ב"ראזסבייט"[4] במקורו האנגלי והתרגום נתפרסם ב"ריץ'"[5] וב"רוסקיה וידומוסטי"[6].

שלחנו מברק לירושלים לחפש את ה"ראזסביט" ולשאול מפי שרידי המנהיגים של ציוני רוסיה מאותם הימים.

כשביקש בן-גוריון לשוחח עם ז'בוטינסקי בשאלת השלום הפנימי - הסתלק הלה מלהיכנס במשא-ומתן זה. הוא פוחד לנהל משא-ומתן פרטי. מוטב רשמית ובכתב.

ב-9 ישיבה עם "המשלחת של הממלכה המאוחדת" שארכה עד 11.30. הפעם לא בסנט ג'יימס, כי ביום א' אין שם שירות, אלא במשרד-המושבות, בחדרו של המיניסטר. גם כאן שולחן ערוך מטעמים ומשקאות, ההרכב כתמול, רק במקום מוסנזון - בן-צבי.

הצעתי לבן-גוריון לפני הישיבה לפתוח בדרישת תשובה ברורה בעניין העלייה. אם עמדת הממשלה היא הפסקת העלייה כעבור שנים אחדות והנצחת מצבנו כמיעוט - נודיע שאין בסיס משותף למשא-ומתן ולמותר לדון על עניינים אחרים.

בפתיחה דרש בן-גוריון להשלים את התשובה למכתבנו. מה עמדת הממשלה כלפי האלטרנטיבות שהצענו?

מקדונלד אישר קודם-כל את הדברים שאמר לנו בשאלת העלייה ורצה לדעת אם בשבילנו עקרון יכולת-הקליטה הוא הבסיס היחיד לעלייה, או שאנו מוכנים לדון גם על יסודות אחרים. הוא עבר מייד לדון על האלטרנטיבות, וכך קרה ששאלתו נשארה ללא תשובה. בהמשך השיחה נתגלגלו הדברים שוב על נושא העלייה, ובן-גוריון קבע שוב שאנו מוכנים להסכם עם הערבים על העלייה אם תבוא מצדם הודאה עקרונית בזכותנו לעלות; גם את הסתלקותם מהווטו נקבל בתורת הודאה כזאת, ונהיה מוכנים לדון אתם על מספר העולים למשך שנים אחדות, אם עניין הווטו יוסר מעל הפרק ושאלת העלייה לעתיד תישאר פתוחה.

את האלטרנטיבות שלנו מנה מלקולם כך.

א. מדינה אחידה בתנאי של הסכם הדדי;

ב. שתי מדינות;

ג. מדינה פדראלית.

בן-גוריון העמידו מייד על הטעות (מדעת). לא הצענו כלל מדינה אחידה. אמרנו: לא נסכים למדינה אחידה, אלא אם תתבסס על הסכם יהודי-ערבי, אך אין זו הצעתנו שתינתן עצמאות לארץ-ישראל בצורת מדינה אחידה. האלטרנטיבות שלנו הן:

א. המשך קיומו של המנדט, בתנאי שלא יעשוהו פלסתר;

ב. מדינה יהודית בחלק מהארץ;

ג. סידור פדראלי.

מקדונלד דחה את ההצעה של מדינה בחלק מהארץ - כבר פסקה "ועדת-וודהד" שאין הדבר בר-הגשמה. אשר לפדרציה, ייתכן וייתכן, אלא שאין להתחייב על כך מראש - ימים ידברו. אך פיתרון זה נראה באמת כמוצא  מן המיצר לעתיד לבוא, וגם הדרישה למסור ליהודים שלטון גמור על העלייה במדינה הפדראלית אין לדחותה מראש. הנה באוסטרליה מסור עניין ההגירה לסמכותן של המדינות ולא של ממשלת ה"קומונוולט". האם לא כן, ארצ'ר?

ארצ'ר, פקיד ממיניסטריון-הדומיניונים, המנצח על סדרי הוועידה, עמד במבחן. אמר מייד מהו מצב העניינים - כל מדינה ומדינה קובעת כראות עינה את מספר המהגרים שברצונה להכניס, ואילו הממשלה הכלל-אוסטרלית רק משגיחה שהמהגרים ייכנסו בהתאם לתקנות הקיימות.

הרושם היה שמציירים לנו מגדלים פורחים באוויר, להוליכנו שולל ולהפילנו בינתיים לבור שנכרה כבר בשבילנו.

מזה עבר מלקולם לשאלת תקופת-הביניים ופתח בהתקפה - מדוע אנו מסרבים להשתתף במוסדות השלטון שלא יסודרו על יסוד הפאריטי? נניח שבמדינה העתידה ישלוט עקרון הפאריטי, האם גם אז נסרב להיכנס למוסדות הבלתי-פאריטטיים של תקופת-המעבר? הן אם יש הצדקה לתביעת פאריטי במדינה העצמאית, כשנישאר אנו וערבים tete a tete, אין הצדקה להתעקש על כך בתקופת-המעבר, שבה אנו נהנים מסייג כפול.

ראשית, המוסדות אינם מכריעים אלא רק מייעצים;

שנית, מלבד היהודים והערבים ישנם גם חברים בריטים שיגנו עלינו.

בן-גוריון ענה שתפקיד הבריטים יהיה להגן על הערבים לא פחות מאשר עלינו. והעיקר - עניין הפאריטי אינו מכוון רק להגנה על המיעוט היהודי. תוכנו הוא ביטוי לזכות העם היהודי כולו בארץ-ישראל וזכות זו אינה פוקעת בתקופת-המעבר. שוב, נעשה כאן ניסיון לשעשע אותנו בתקווה לפאריטי במדינה העצמאית לעתיד לבוא רק כדי להשיאנו לוותר על הפאריטי לאלתר.

זמן רב לא הרפה מקדונלד מהנושא הזה - גייס מחדש את כל מערכת נימוקיו, פיתויים מזה ואיומים מזה.

לבסוף חזרנו לשאלת העלייה והווטו. מקדונלד טען שהווטו צודק - הערבים לא נשאלו עד עכשיו. כך לא ייתכן לנהוג להבא. באמצעות הוגארת הובטח להם חופש מדיני (הסחורה החדשה כבר נכנסה למחזור!) והרי בלפור בעצמו ובכבודו היה עדיין מיניסטר-החוץ בשעה שניתנו ההוראות להוגארת למסור הודעה זו לשריף חוסיין. ושוב. הווטו יביא לשיתוף.

בן-גוריון קלע כאן חץ שנון: אתה מעניש אותנו בווטו ערבי על העלייה בעד חטא התנגדותנו למדינה ערבית. אבל העונש איננו לפי מידת החטא. אין אנו שוללים את העצמאות הערבית בכל הארץ. אנו מוכנים לדון בפתרונות שיתנו לערבים עצמאות בחלק הגון של הארץ. ואילו אתה נותן להם זכות להפסיק את עלייתנו לכל הארץ ולהשתלט עלינו בכל הארץ. הזהו צדק?

מלקולם נבוך. החל עונה מבלי דעת מה יאמר - חורז מלים מפוסקות כמגשש למצוא את התשובה. לבסוף עלה על הפסים. העיקר הוא השלום. באין וטו לא יהיה שלום. באין שלום לא תקום פדראציה - והן זהו רצוננו. פדראציה תיתן לנו אולי שלטון גמור על העלייה. כדי להגיע לכך לעתיד לבוא עלינו לוותר עכשיו וכו' וכו' חוזר חלילה.

גולדמן שאל. מדוע לא תדרשו מהערבים לוותר?

מלקולם ענה בחום ובכעס כבוש: הערבים נדרשים לוויתור עצום! בארצם הם, אשר ישבו בה מאות בשנים, הם נדרשים לוותר על הדבר שהוא נחלת כל עם ועם - הזכות לשלוט בארצם בכוח הרוב. ומדוע? וזאת מפני שעמים אחרים נועדו והחליטו - מבלי לשאול את פיהם, גם מבלי להודיעם ולו גם מטעמי נימוס - כי יש להכניס עם אחר לאותה ארץ.

בן-גוריון אמר אז דברים שהיו מכוונים לשים קץ לוויכוח. עמדתנו ברורה. הודענו לכם שאנו מוכנים לדון על אפשרויות אלו ואלו, שלא נדון על תוכנית כזו וכזו. לא תוכלו להגיד שאנו סתם קיצונים ועקשנים כמו שכותבים עלינו היום בעיתונות. הננו לבקשכם למסור לחבריכם בקבינט את ההצעות שהצענו, שיש בהן קורבנות קשים בשבילנו.

מקדונלד הבין שהרחיק לכת ושינה את טעמו: ודאי, יש בהצעותיכם קורבנות גדולים מבחינתכם. גם מדינה בחלק מהארץ היא קורבן, גם פדרציה היא קורבן. אנו נמסור הכול בנאמנות. הוא הוסיף, כי תמו דברי תשובתו למכתבנו וכרגע אינו רואה צורך בישיבות נוספות. המיניסטרים יתייעצו עכשיו וכעבור יומיים-שלושה יודיעונו.

שאלנו - ומה בדבר תשובה בכתב למכתבו של ד"ר וייצמן?

חזר בו מהבטחתו אמש - הרי התשובה ניתנה במשך שתי הישיבות והדברים רשומים בפרוטוקול.

עוד לפני הישיבה אמר לנו כי עבד כל היום בניסוח המסקנות.

כשחזרתי למלון טילפנו בזה אחר זה "רויטר", "פרס אסוסיאיישן" ו"יונייטד פרס" האמריקנית לשאול לתוצאות.

בערב הייתה הסעודה השנתית באנגלו-פלשתין קלוב. דאף קופר[7] היה אורח-הכבוד. ברודצקי ישב ראש ולכן איחר לישיבה. דאף קופר נאם נלהבות על קדושת ההתחייבויות הבין-לאומיות - לא ייתכן שבריטניה תבגוד בעם היהודי. מה היה אומר אילו נשאר מיניסטר? לפני הישיבה שמע אחד מאיתנו את דאפרין אומר למקדונלד. "אני חושש שמא דאף קופר יקלקל לנו הערב. פגשתיו אתמול ושאלתיו מה ידבר. השתמט מלענות לי, טען שעוד לא חשב מה יגיד..."

 

הערות

[1]  ליאו איסטוריק (Istorik Leo) - (1971-1887) - מנהל בנק אנגלו-פלשתינה בלונדון.

[2]  יוליוס ברוצקוס (1951-1870) - רופא, עיתונאי והיסטוריון. ממנהיגי הציונות ברוסיה. לאחר מהפכת 1917 נבחר כנציג רשימה יהודית לאסיפה המחוקקת. היה חבר הסיים הליטאי ושר לענייני יהודים במדינת ליטא העצמאית. במלחמת-העולם השנייה ברח לארצות-הברית ומשם עלה לארץ-ישראל. היה מקורב לתנועה הרביזיוניסטית.

[3]  סר ג'ורג' ביוקנַן (Buchanan George Sir) - (1924-1854) - דיפלומט בריטי. שגריר ארצו בפטרבורג 1910 - ינואר 1918. היה בעל השפעה בחצר הצאר ניקולאי השני. מיוזמי ההתערבות של בעלות-הברית ברוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית. ספר-זיכרונותיו משמש מקור רב-ערך לחקר תולדות האימפריה הרוסית ערב המהפכה ומלחמת-העולם הראשונה.

[4]  "ראזסביֶיט" ("זריחה") - שבועון יהודי שיצא לאור על-ידי ההסתדרות הציונית ברוסיה בשנים 1918-1907 בפטרבורג  וב-1919-1918 במוסקבה.

[5]  "ריֶיץ'" ("הדיבור") - עיתון יומי יוסי. יצא לאור בפטרבורג 1918-1906. שימש ביטאון לחוגים הליברליים שהתארגנו במסגרת מפלגת הקאד"טים (ה-.D.K דמוקרטים קונסטיטוציונליים). נסגר על-ידי הבולשביקים לאחר "מהפכת אוקטובר". עורכו ומעצב דמותו העיקרי היה המדינאי וההיסטוריון פאבל נ. מיליוקוב.

[6]  "רוּסקיה וידוֹמוֹסטי" - עיתון יומי. ביטאונם של רוסים ליברלים. נוסד במוסקבה ב-1863 על-ידי נ. פ. פאבלוב. עורכו העיקרי ומעצב דמותו ו. מ. סובולבסקי (1912-1882). לאחר-מכן נעשה עיתונו של הפלג הימני במפלגת-הקאד"טים הרוסית. נסגר על-ידי הבולשביקים.

[7]  אלפרד דאף קופר (Cooper Duff Alfred) - (1954-1890) - מדינאי בריטי. מ-1924 חבר הפרלמנט מטעם השמרנים. מיניסטר-המלחמה 1937-1935. לורד ראשון של האדמירליות 1938-1937. מיניסטר-האינפורמציה 1941-1940. שגריר בריטניה בצרפת 1947-1944. התנגד למדיניות-הפיוס של נוויל צ'מברליין ואף התפטר מהממשלה בשל כך. מ-1952 לורד נורויץ' (Norwich).

 

העתקת קישור