מתוך יומן העבודה - לונדון, 7.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 7.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 7.3.1939

 

בבוקר ישיבת ההנהלה. בן-גוריון ניתח ניתוח מר את השתלשלות העניינים במשא-ומתן. את גלגולי עמדת הממשלה - כל גלגול רע מהקודם לו, את ירידת מעמדנו אנו במשא-ומתן כיוון שהמשכנוהו לאחר סירובנו לדווח על יסוד הצעות הממשלה. כל כוונת הממשלה עכשיו היא למצוא תחבולה להגנת ארבעים ריבוא היהודים הנמצאים כבר בארץ - נודה להם על רצונם זה, אך נדחה את חסדם. איננו זקוקים לו, נסתדר עם הערבים בעצמנו. הציונות פירושה עלייה ובלי עלייה אין לנו על מה לדון. הוא הציע להפסיק מייד את המשא-ומתן ולפרסם גילוי-דעת על עמדתנו.

בוויכוח נתחלפו היוצרות. סופרסקי והרב ברלין התנגדו להפסקת המשא-ומתן מייד.

הראשון ראה תזוזה בעמדת הממשלה, בייחוד במה שהודיעה לערבים. יש להתאזר בסבלנות ולדרוש תשובה ברורה מהממשלה, במשך יומיים, על אפשרויות עלייה ועבודה בארץ. לאחר שנקבל תשובה – נחליט.

השני ראה חשיבות רבה בהודעה שהשגנו - כי לא תיתכן מדינה בלי שיתוף-פעולה מצד שני העמים. הסכים לפיזור הפאנל; אך על ההנהלה להמשיך במשא-ומתן עד הסוף.

מוסנזון תמך בבן-גוריון.

וייצמן הסכים לניתוחו של בן-גוריון, אך חלק על מסקנותיו. יש להיכון לקרע בסופו של המשא-ומתן ולהכין גילוי-דעת בסגנון "אני מאשים" לאותו מקרה, אך לעת-עתה יש להמשיך. אם נצליח להביא את הממשלה לידי הודעה ברורה, כי מדינה עצמאית מותנה בהסכמת שני הצדדים יהיה זה דבר חשוב. יש לברר גם אפשרות של מדינה פדראלית. לא ברור אם יש לממשלה תוכנית ברורה. עניין המדינה העצמאית עוד עלול לרדת מעל הפרק. כל זמן שאין מסקנות אחרונות - אין להפסיק.

גולדמן, ברודצקי ובן-צבי אף הם התנגדו להפסקת המשא-ומתן לאלתר. גולדמן הציע שיישלח מכתב לממשלה ובו נגיד, כי ישנם שני בסיסים למשא-ומתן - המנדט ודין-וחשבון פיל. נדרוש תשובה אם היא מוכנה לדון על אחד מהם. אם הממשלה תענה בהצעת פדרציה - נדון בזה. בן-צבי דרש המשכת הלחץ בדבר הסכם הדדי כתנאי לעצמאות. גולדמן בעד פיזור הפאנל, ברודצקי מפקפק - על-כל-פנים יש להשאיר פאנל קטן, בן-צבי סבור שגם אם יפוזר הפאנל צריכה המשלחת הארץ-ישראלית להישאר, בהתאם למברק שנתקבל מירושלים.

הסכמתי לפיזור הפאנל ולהצעת גולדמן בדבר משלוח מכתב לממשלה (בעצמי רציתי להציע זאת), פיזור הפאנל יהיה אקט - תתפרסם הודעה קצרה, כי כיוון שהממשלה אינה משנה את היסוד למשא-ומתן, נציגי הארצות במשלחת היהודית מסתלקים. לעיתונות נאמר לכתוב מהו העוקץ - מדינה שבה אנו נדונים למיעוט. הצעת בן-גוריון אינה אפשרית, כי גם אם נפסיק המשא-ומתן, הרי נמשיך לקיים יחסים עם הממשלה ואיננו יכולים למעול באמונה - לפרסם את הצעותיה לפני שהיא פירסמה אותן. הממשלה תוכל גם להכחישנו ולהודיע כי אלו היו רק הצעות לניסיון ולא מסקנות מוחלטות. הרושם בציבור יהיה שברחנו מפני שנבהלנו, בעוד שאילו נשארנו ונלחמנו היינו משנים את העניין לטובתנו. גילוי-דעת מלא אינו בא בחשבון עכשיו גם מטעם זה שיש בהצעות הממשלה נקודות לרעתנו, אשר עדיין אינן קבועות במסמרות ואם נפרסמן רשמית - ייאחזו בזה הערבים והממשלה לא תוכל לזוז. לעומת זה, הכרחי מכתב מצידנו, כי עלינו לתת תשובה ברורה לשאלת הממשלה, אם רצוננו שהמנדט יישאר לצמיתות. כלפי הידידים שלנו תנצל הממשלה לרעתנו חוסר תשובה מצידנו לשאלה זו. המכתב צריך להכיל את דרישותינו להמשכת המנדט ואת תנאינו לסיומו.

פישמן בעד פיזור הפאנל, אך לדעתו אין ההנהלה רשאית לנתק קשרים עם הממשלה בלי החלטת הוועד הפועל או הקונגרס.

ברל התנגד לפיזור הפאנל שיבוא למעשה רק להקל על ההנהלה ותו לא. אם נמשך המשא-ומתן - יישאר הפאנל. הוא עצמו בעד הפסקת המשא-ומתן. בעצם היה צריך להפסיקו כששמענו לראשונה את ההצעות על עלייה וקרקע.

לבסוף הצביעו. בעד הפסקה לאלתר, מקרב שאינם חברי ההנהלה - סולד ומוסנזון בעד; בן-צבי, סופרסקי, ברלין ולוקר נגד. מקרב חברי ההנהלה בן-גוריון לבדו בעד, ברודצקי, פישמן, גולדמן ואני נגד. בעד משלוח המכתב, מקרב שאינם חברים - ליפסקי, לוקר, בן-צבי, ברלין וסופרסקי; נגד הצביע אחד - סולד. מקרב החברים: בעד, ארבעה - פישמן, ברודצקי, גולדמן ואני. נגד, אחד - בן-גוריון. גב' ג'ייקובס וברל כצנלסון נמנעו. וייצמן לא נכח בהצבעה. הוחלט שעד שתתקבל תשובה למכתב לא תתקיים שום פגישה עם הממשלה.

באמצע הישיבה הגיעה שאלה טלפונית ממקדונלד - הנבוא לפגישה עם מדינות ערב ב-9.30 בערב? בן-גוריון הציע לענות בחיוב, אך להתנות כי מקדונלד ישמש רק יושב-ראש ולא יתערב בשיחה בינינו לבין הערבים. וייצמן קיבל על עצמו למסור את התנאי.

עוד בבוקר טילפנה לי בפי למלון, כי יש הצעה שהוועד הארץ-ישראלי שבפרלמנט ישגר משלחת לראש הממשלה להביע חרדה למהלך העניינים. קזליט מטפל בדבר ויש להדריכו. בבואי למשרד התברר כי ברודצקי ובקשטנסקי מטפלים בדבר [---]. ההצעה היא שאמרי יעמוד בראש המשלחת [---]. על המשלחת לדרוש דחיית ההכרעה והמשכת המנדט ואם תראה שנגזר שינוי משטר מייד - תדרוש סידור פדראלי עם שלטוננו על העלייה.

אחר-הצהרים ישיבת הפאנל. וייצמן פתח ודבריו שיקפו את מצב העניינים לאשורו. ברודצקי מסר בקצרה את אשר שמענו מפי מלקולם מקדונלד אמש. מילאתי אחריו, זקפתי לזכותו של מקדונלד את כל התיקונים לטובתנו שהכניס בתוכניתו - הודעותיו לערבים על תנאי שיתוף-הפעולה וההסכם בכל העניינים, אפשרות של פאריטי, הגנה מפורשת על הבית הלאומי, הוצאת ענייני העלייה, הקרקע, הביטחון וכו' מאפשרות של הכרעה בכוח הרוב הערבי - ולעומת זה ציינתי כי את כל התוכנית הזאת יש להעמיד על הרקע של הפסקת העלייה כעבור חמש שנים - לאחר שיתווספו לנו 60,000 לכל היותר, ולמעשה ודאי פחות, כי הדבר מותנה ביכולת הקליטה - והגבלת התיישבותנו בתחום אזוריה הקיימים (למעשה פחות מזה, אם לחשוב את הרי הגליל לאחד האזורים הקיימים). הרי שמנוי וגמור עם הממשלה להקפיאנו באותן המידות שהגענו אליהן כיום ועמדתנו צריכה להיקבע לפי העובדה היסודית הזאת ולא לפי ההנחות המובטחות לנו במשטר החדש.

הודענו על החלטתנו לפנות אל הממשלה בכתב. ג'יימס רוטשילד וליונל כהן דרשו שנשתף את הלורדים בחיבור המכתב. הבטחנו להימלך בהם. הרב הרץ עורר אותנו לדאוג שבמשטר החדש תישאר העברית שפה רשמית. בירסטד הודיע שהדבר הובטח לו - משמע שיש לו שיחות משלו עם מלקולם.

הישיבה הייתה רבת משתתפים - אולם מלא. נכח גם רוטנברג.

רק אחרי הישיבה נפניתי לחבר מברק מפורט לארץ על ישיבת אמש בסנט ג'יימס.

בן-גוריון, גולדמן ואני נועדנו לאחר-מכן לקביעת הקווים העיקריים של המכתב. כשגמרנו, הזמנו את שטיין והצענו לו לחבר את המכתב לפי הקווים שציינו. הוא חלק על גישתנו והוויכוח בינינו לא נגמר, כי הגיעה השעה ללכת לסנט ג'יימס.

מפעם לפעם נעשית הליכה זו לסנט ג'יימס מלווה יותר ויותר ייסורים וחרדות. מה דחף הפעם את מלקולם לזמן אותנו עם נציגי מדינות ערב? איזה פח טמון לנו הערב?

באנו והנה גם הליפאכס כאן. כבוד מלכי ערב מחייב. הערבים - שלושה. עלי מאהר, תופיק סוידי, פואד תמזה. מאיתנו ארבעה. וייצמן, בן-גוריון, בירסטד ואני.

מי יפתח? וייצמן ועלי מאהר ניסו ברוב אדיבות לכבד איש את רעהו בפתיחה, עד שגברה אדיבותו של עלי מאהר ווייצמן פתח.

דבריו היו מכוונים להשראת רוח שלום וידידות יותר מאשר להתוות תוכנית מדינית, אך הוא הדגיש שני עיקרים. הסכם לגבי המשטר ואפשרות של גידול לבית הלאומי.

הדבר הראשון פירושו אי-השתלטות הדדית.

הדבר השני - עלייה.

אחריו מילא בן-גוריון. הממשלה דנה איתנו בענייני משטר ובוודאי מתנהל אותו משא-ומתן גם עם הערבים. בישיבות איתנו מדברת הממשלה כאילו הייתה נציג נאמן של הערבים. הוא מניח, שבשיחות עם הערבים מגינה הממשלה על עמדת היהודים. מדובר על מדינה עצמאית עם ערובות ליהודים שבארץ. תשובתנו היא - בערובות כאלו אין לנו צורך. היישוב יחזיק מעמד בכוחו העובדתי גם בלי ערובות קונסטיטוציוניות. העיקר הוא לא גורל היהודים שבארץ אלא גורל אלה שאינם עדיין שם ואשר צריכים לעלות. יהודים אלה זכאים לעלות לארץ, כי זהו ביתם. אם תבוא הודעה בזכות זו מצד הערבים - יש בסיס לשלום. הרחבת מסגרת המשא-ומתן והכנסת המדינות השכנות לתוכה עלולות לסייע. אין הכוונה להתיישבות יהודית בעיראק או באיזו ארץ שכנה אחרת - לא זאת שאיפתנו. אך בהיקף יותר רחב ייתכן שתימצא הדרך לספק את השאיפות הלאומיות של הערבים והיהודים כאחד.

עלי מאהר ענה. דיבר רכות - ספק מתוך ערמומיות ספק מתוך יחס אנושי. הוא מבין את האידיאל הציוני - שאיפה נעלה ויפה מאוד. ראויים היהודים שתהא להם מדינה. אילו הייתה ארץ-ישראל ריקה מאדם, הייתה מצרים מקדמת בברכה עלייה יהודית לאותה ארץ, ואפילו יצירת מדינה יהודית בתוכה. אך דא עקא שהארץ אינה ריקה אלא מאוכלסת. זוהי ארצם של הערבים היושבים בארץ מקדמת דנה. כבר הוכנסו לארץ ארבע מאות אלף יהודים - מילא. אבל לא ייתכן להמשיך על אפם של הערבים. הם לא יתנו. הם נלחמים ומוכנים לקורבנות. יש לקבל את דין המציאות ולא להתעקש על הגשמת חלום שעלה בדעתו של איזה הוזה.

ביקשתי רשות להשיב לעלי מאהר. אמרתי שעמנו קטן ומיוחד במינו, ואין אנו יכולים לדרוש שכולם ידעו את ההיסטוריה שלנו. אך בשבילנו ההיסטוריה שלנו היא מציאות איתנה, היא יסוד הווייתנו. הציונות היא פרי ההיסטוריה הזאת - היא אינה חלום של יחיד. ימי החלום על שיבת ציון הם כימי הגלות מציון. בכל דור ודור, במשך אלפיים שנים, קמו יחידים כאלה שנשאו בלבם את החלום ושניסו להגשימו. בכל דור ודור חתרו יהודים לשוב לארץ ולהיאחז בה. הציונות של ימינו היא ביטוי חדש לתנועה ישנה-נושנה. דבר היות ארץ-ישראל כיום נושבת על-ידי ערבים הוא מציאות פיזית, אשר לא ייתכן להתעלם ממנה. אך גם קשרנו לארץ ושאיפתנו לחזור הם מציאות, אולי פסיכולוגית, אך מציאות מכרעת לגבי גורל הארץ לא פחות ממציאות היישוב הערבי. על כוחה של מציאות זו מעידים הקורבנות שמקריבים יהודים כדי לשוב לארץ ולהחזיק בה מעמד - מלחמתם בטבע, נפתוליהם עם עצמם, המהפכה שהם מחוללים בחייהם, והדם שהם שופכים בהגנם על עצמם ועל פרי עמלם. הם לא יירתעו - הם יעפילו לעלות ויעמדו בפני כל התקפה. אין הדברים נאמרים מתוך ששון לקרב, אלא לשם קביעת העובדות. מי שיתעלם מהגורם המציאותי הזה לא יגיע לפתרון ממלכתי של בעיית ארץ-ישראל. הניגש לעניין גישה ממלכתית חובתו להביא בחשבון את כל הגורמים הפועלים במציאות. לא ייתכן להשליט גורם אחד על-פני כל השאר, ולדרוש מגורם מציאותי אחר שיתבטל. לפנינו תהליכים היסטוריים אשר לא יתבטלו אם לא יחדלו לפעול אותם הכוחות המניעים המולידים אותם. יש לחתור לא להשלטת גורם אחד על משנהו, אלא להתאמתם ההדדית. ייתכן שאפשרות זו של התאמה תימצא אם תורחב מסגרת הדיון מחוץ לתחומי ארץ-ישראל.

כאן שאל הליפאכס. גם אתה וגם בן-גוריון השתמשתם באותו הביטוי - הרחבת המסגרת - למה התכוונתם?

בן-גוריון ענה. נניח שארץ-ישראל המערבית מוכרת כמדינה יהודית, אך מדינה זו נעשית לחלק של גוף יותר גדול המקיף את הארצות השכנות. הערבים של ארץ-ישראל לא ירגישו אז את עצמם כמיעוט חסר-מגן, באשר הם יהוו הלק מהעם הערבי הגדול, שיהיה רוב עצום בתוך המסגרת הרחבה. לעומת זה, תוכל המדינה היהודית להביא ברכה לא רק לתושביה הערבים אלא לארצות ערב השכנות, שתהיינה חברותיה בתוך הברית.

הליפאכס לא הגיב. בין שלושת הערבים הייתה "תנועה" לשמע הדברים. בייחוד רגש תופיק סוידי. החליף מבטים וגם התלחש עם עלי מאהר ופואר תמזה.

מכאן ואילך אינני זוכר את השתלשלות השיחה בדיוק. אופי השיחה היה כזה שאי-אפשר היה בשום פנים לרשום רשימות. ישבנו במסיבה צרה מאוד וכאילו מאוד אינטימית - הליפאכס, מקדונלד וסגניהם כשגבם אל האח, בן-גוריון, אני ובירסטד מולם, שלושת הערבים מימיננו, וייצמן משמאלנו. מאחורי השולחנות הצדדיים ובפינות - הפקידים המשתתפים בקביעות בשיחות, כצללים אילמים.

עלי מאהר הקשה שוב על זכותנו בארץ-ישראל. חזר על הטענה, כי אם יש להתחשב בעבר ההיסטורי, הרי יש לערבים זכות על ספרד.

וייצמן ענה. ובאמת, מדוע אינכם תובעים לעצמכם את ספרד?

תופיק סוידי נכנס לתוך דבריו. שמא תעזור לנו אצל הממשלה הבריטית בעניין זה?

וייצמן. אבל העובדה היא שאינכם הולכים לספרד ואינכם תובעים אותה, בשעה שאנו חוזרים לארץ-ישראל. זוהי התשובה. הנה הציעו לנו פעם את אוגנדה ולא קיבלנו.

עלי מאהר. חטא גדול חטאתם בדחותכם את אוגנדה.

וייצמן סיפר כאן את שיחתו ההיסטורית עם בלפור, בפגישתו הראשונה איתו, במנצ'סטר ב-1906, בשאלת ציון ואוגנדה[1]. בלפור סירב להבין איך אפשר לדחות הצעה כזו, ואז שאלו וייצמן. מיסטר בלפור, אילו הציעו לך את פאריס במקום לונדון, ההיית מחליף? החזיר לו בלפור? איזו שאלה היא זו, הרי לונדון קיימת והיא שלי! ענה לו וייצמן. וירושלים הייתה שלנו כשלונדון הייתה ביצה שוממת. רק אז ירד בלפור לעמקו של העניין ושאל. המרובים היהודים החושבים כמוך? ענה לו וייצמן. במזרח-אירופה אפשר לרצף בהם את הרחובות. אמר לו. בין היהודים שאני פוגש בהם אין כאלה. אמר לו. מיסטר בלפור, לצערי אתה נפגש ביהודים שאינם מהמין הנכון.

כל הסיפור הזה, שבא בתשובה לעלי מאהר, היה מכוון להליפאכס.

דובר קצת על עבודתנו בארץ. הדגשנו שלא עשינו רעה לערבים, אדרבא. עלי מאהר הודה שעשינו גדולות בארץ. פואד חמזה דיבר בקצת עזות-מצח. כל הדברים היפים שאתה מספרים, אם אין אנו עונים עליהם אין זאת אומרת שאין עליהם תשובה. אילו ישבו כאן חברינו נציגי הערבים הפלשתינאים היו משיבים על כל עובדה מנה אחת אפים והיו סותרים את דבריכם. לא נכון שבארץ-ישראל בלבד חלה התקדמות. צאו וראו מה נעשה בעיראק. גם בסוריה חלה התקדמות עצומה. (לא פירש מה ההתקדמות העצומה שחלה בסוריה ומהלך השיחה לא הניח להיכנס איתו בוויכוח. היה רק לפלא בעיני שלא הזכיר את ההתקדמות העצומה שחלה בחג'אז ובנג'ד...)

לבסוף פנה אלינו עלי מאהר כאילו בדברים היוצאים מן הלב. אתם רואים שזה שלוש שנים נמשכת שפיכת-דמים בארץ. אם תעמדו על מלוא זכותכם - תימשך שפיכת-הדמים גם להבא. עליכם לעשות צעד למען השלום - לוותר משהו כדי לקנות את לב הערבים. הכריזו בעצמכם שלמען השלום אתם מוכנים להפסיק את העלייה או לפחות לצמצמה. זה ייצור רוח אחרת בארץ. אחר-כך תוכלו גם לחדש את עלייתכם (נדמה לי שאמר כי במשך הזמן נוכל אפילו להיות לרוב - אם רק נשכין את השלום והרעות).

בבת-אחת כבדה האווירה סביבנו. בתוך המועקה שנוצרה כאילו קשתה הנשימה. לורד דאפרין הניע ראש לדברי מאהר. הליפאכס ומקדונלד שתקו, אך פניהם היו רציניים ומרוכזים - לא הביטו עלינו, כאילו כדי לא לגלות שהם מחכים עכשיו לתשובה. האנגלים והערבים התלכדו לחזית אחת. בן-גוריון לחש לי. הנה לשם מה סודרה הפגישה הזאת - להשמיע באזננו קריאה זו לוויתור.

וייצמן התרשם, כנראה, אחרת. הוא הודה לעלי מאהר על לבביותו. זה עשרים שנה, אמר, לא דיבר אלינו איש ערבי בלשון כזו. אדרבא, ניכנס למשא-ומתן ברוח זו של ידידות והבנה. תידחה ההחלטה, יבוא עלי מאהר עצמו לארץ-ישראל, יראה בעיניו מה שעשינו וישפוט. יתווך הוא בין הצדדים. תקוותו חזקה שנגיע להסכם. ייתכן שבאמת היינו בהולים יותר מדי בעבר. למען ההסכם נהיה מוכנים להאט את עלייתנו.

חשבתי בשומעי את הדברים, כי ברגעים כאלה מלבינות שערותיו של אדם. הרגשתי כאילו תהום נפערה לרגלינו...

מלקולם פתח את פיו לראשונה במשך כל הערב - סוף-סוף ניתנה לו האחיזה הדרושה. הנה הגענו לדבר-מה משותף, אמר. עלי מאהר פחה הציע צמצום העלייה ומהצד השני הובעה גם כן נכונות להאטה. יש לברר עכשיו נקודה זו.

בן-גוריון עמד בפרץ והסביר את דברי וייצמן. אנו מוכנים להסכם עם ערביי ארץ-ישראל אפילו אם הסכם זה יהיה כרוך בוויתורים מסוימים מצידנו. אך במה דברים אמורים - אם יכירו הערבים בזכותנו. היש הכרה מצד הערבים בעקרון העלייה היהודית - בעליית היהודים לארץ בזכות ולא בחסד?

פואד תמזה רטן. ערביי ארץ-ישראל מתנגדים בכלל לעלייה. הם אינם מסתפקים בהאטה. הם דורשים הפסקה גמורה.

עלי מאהר חזר שוב על הצעתו. בן-גוריון אמר שינסה לבאר לו איזה רושם תעשה קריאתו על ציוני. משל למה הדבר דומה? לאישה שהייתה עקרה שנים רבות וסוף-סוף זכתה להרות והנה היא מתהפכת בציריה וזועקת מעוצמת מכאוביה בלידתה - והשכנות, שכולן אימהות לבנים, רוגזות על הרעש שהיא מקימה ודורשות ממנה להפסיקו: אל תלד! כזוהי הקריאה הזאת אלינו לחדול מהעלייה למען השקט והשלום. אי-אפשר להפסיק לידה. זוהי גזירה מן הטבע. אפשר להרוג את היולדת או את הילד, אך אי-אפשר להפסיק את התהליך הטבעי.

אחד האנגלים - אינני זוכר מי - אמר שמן ההכרה להביא קורבנות למען השלום.

בן-גוריון התריס מרות. מה זה פונים אלינו ודורשים מאיתנו את השלום. אנו לא הפרנו אותו. אחרים עשו זאת. יפסיקו הם את שפיכת-הדמים.

הליפאכס התערב. מה אם נניח לשאלת "אשמת המלחמה" ולא ניגע בשאלת הזכויות - ישמור-נא כל צד על זכויותיו ואל יוותר כמלוא נימה מהן - ורק ננסה להגיע להסכם מעשי בשאלה שלפנינו.

אדם זה מתמיד בשיטתו - כל הסתירות מתיישבות במאמר פיו. שמור על זכותך להלכה, אך אל תשתמש בה למעשה, והכול אתי שפיר.

אמרתי כי הכוונה היא, כנראה, ויתור חד-צדדי, ועל זאת אין מה לדבר. ויתור כזה גם לא יביא לידי שלום.

מלקולם מקדונלד הניד ראש לאות גנאי, כאומר. איזו סרבנות עיקשת ! הוא ניסה לחזור ל"נקודה המשותפת", אך בראותו שאיננו זזים הודיע כי השעה מאוחרת וסגר את הישיבה. (היא נמשכה מ-9.30 עד 11.30)

אחר-כך שאלנו אם נהיה מוכנים להמשיך מחר. לא התחייבנו.

חזרתי למלון מזועזע בתכלית מהערב הזה.

ברור שהייתה כאן מזימה להעמידנו תחת "הלחץ המוסרי" של החזית הערבית ולהפגין את הלחץ הזה עלינו בנוכחותם ובתמיכתם - האילמת בתחילה והמפורשת לבסוף - של הבריטים, כניסיון חדש ונמרץ להשמיט את הבסיס מתחת רגלינו, ועל-כל-פנים להוכיח לנו כי הבריטים אינם יכולים לתמוך בנו כנגד הערבים ובאותו זמן להדק את הברית עם הערבים ולשכנע אותם שהבריטים עומדים לימינם ולא לימיננו.

בתיקון לגרסה שנמסרה קודם על עמדת אמריקה, נודע לנו היום שרוזבלט אומנם הודיע כי לא יסתכסך עם בריטניה, אם תיקבע מדיניותה נגדנו, אך עם זה הזהיר שכל החלטה לרעת היהודים עתידה להביא לידי התפרצות רגשות אנטי-בריטיים בארצות-הברית.

 

הערות

[1]  ד"ר וייצמן שהיה מרצה באוניברסיטה של מנצ'סטר נפגש ב-9 בינואר 1906 עם בלפור בעיצומה של מערכת-בחירות בבריטניה. אין פרטים מדויקים על תוכן השיחה, אך מהערות מאוחרות וממכתב שכתב וייצמן ביום הפגישה לאשתו מסתבר שעיקר השיחה נסב על הציונות. וייצמן ניסה לשכנע את בלפור שארץ-ישראל היא הפיתרון לבעיה היהודית ואילו הטריטוריאליזם אין בו ממש. על הפגישה ראה: ל. שטיין,  מ ס ד  ל מ ד י נ ת  י ש ר א ל,  עמ' 128-126 (שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1962.(

 

העתקת קישור