מתוך יומן העבודה                                                                       לונדון, 2.3.1939

קמתי מהמיטה, אך החלטתי לא לצאת עדיין החוצה.

בבוקר הפתיעני בן-גוריון בטלפון: אחרי שיחת אמש בא למסקנה שאם "העניין לא ייגמר" מהר, יעזוב את לונדון. הוא איחר לביתו של וייצמן, בא כשהשיחה נמשכה כבר כשעה - היו שם גם רדינג וניימיר- ונוכח לדעת כי ככל שמשוחחים יותר מסתבכים יותר. מלקולם לשיטתו: פותח כאילו כל מיני אפשרויות, מרמז לתיקונים ובעצם אינו זז מהבסיס העיקרי ומושך אותנו לתוך הפח.

ב"טיימס" הבוקר דין-וחשבון יותר אמיתי ממצב העניינים, אך לא אמיתי לגמרי: היהודים הודיעו ברור כי אינם רואים בהצעות הממשלה בסיס למשא-ומתן. מקדונלד משתוקק לחדש את השיחות עם היהודים בהזדמנות ראשונה, אך היהודים אינם נוטים לחזור [---] אלא אם כן יוכנסו תיקונים בהצעות (כאן הזיוף!). הולך, אפוא, ומתפתח מצב בלתי-רצוי הראוי לתשומת-לבו הקרובה של הקבינט. (פסוק זה יש לדרוש לטובה.)

על המשא-ומתן עם הערבים מסופר שגם כאן נתגלו קשיים, באשר הערבים אף הם מתנגדים להצעות הבריטיות ודורשים שינויים בהן. אולם לא מדובר על שום מפגע במשא-ומתן, אלא מסופר שהורכבה ועדה לדון בהצעות ובהצעות שכנגד ביתר פירוט. (לוועדה זו נכנסו מהארץ-ישראלים רק ג'מאל ואנטוניוס - אנשי המופתי בלבד! לא רק לראגב אין בה דריסת-רגל, אלא גם עוני[1] לא שותף בה - הוא דחוק בכלל לקרן-זווית במשך כל המשא-ומתן המתנהל על-ידי ג'מאל בעזרתו של אנטוניוס. מהממשלות הערביות משתתפים בוועדה אחד-אחד. הרי שלמעשה נוצרה על-ידי כך משלחת יותר "צרופה", המורכבת רק מנציגי הממשלות ומסיעת המופתי.)

להלן ב"טיימס" כתבה טלגרפית ארוכה מירושלים הנותנת ביטוי נמרץ למדי לעמדת היישוב, כפי שבאה לידי גילוי בכינוס ובגילוי-הדעת של הוועד הלאומי. "אל כניעה" ו"אל ייאוש" היו שתי הסיסמאות, שיצאו מאסיפת ו הלאומי אתמול - כך מתחילה הכתבה. נשמעו קריאות "וייצמן צריך ללכת". מוגדר ברור נגד מה מתקומם היישוב - מדינה עצמאית שהערבים בה רוב והיהודים מיעוט לצמיתות עם משטרי המביא בהדרגה להפסקתה. נימה של הוקעה משתלבת בתיאור הדברים כשכתב ה"טיימס" מוסר, כי היהודים מדברים על "בגידה" ועל "מינכן השנייה" (במירכאות במקור). נמסר כי נשמעה הצעה על שביתת מחאה, אך הוחלט רק על חיזוק ההנהלה על-ידי הוספת גורמים כלכליים, שלא היו מיוצגים עד כה (?)[2],על מפקד כל הבוגרים כהכנה למערכה הפוליטית, על התאמת המשטר המשקי למצב של חירום, ועל תגבורת "כופר היישוב" (קרן-ההגנה). לבסוף ניתן סיכום, הנראה כהוגן, של גילוי-הדעת. למרות המירכאות עושה התיאור רושם של עמדה איתנה, נמרצה ומאוחדת.

בשיחה בדאונינג סטריט טען צ'מברליין בפני וייצמן: מה קרה? הן תמיד עמדת במערכות שעתיד היית להפסיד בהן, ובכל-זאת החזקת מעמד והמשכת - מדוע עכשיו אתה כה מיואש, שאתה מדבר על הפסקת המשא-ומתן? אם תפסיקו את המשא-ומתן-יהיה אסון. וייצמן, בן-גוריון ווייז הסבירו את עמדתנו. שאלו אם ההצעה על הקמת מדינה עצמאית עודנה עומדת, שכן עליה לא נדון. צ'מברליין התלחש עם מלקולם מקדונלד וענה, כי הממשלה אינה קשורה (committed) להצעה זו. אין היא מתחייבת לא להגשימה - ידיה חופשיות - אך אין ההצעה מחייבת אותה. אנשינו שאלו אם ייתכן להמשיך המשא-ומתן על בסיס אחר. צ'מברליין ענה בחיוב. שוב פנה בקריאה לא לנתק את הקשרים.

בן-גוריון חזר מרוצה מהשיחה - היא תיקנה במידת-מה את מצבנו. גם הפעם התרשם כי צ'מברליין הוא אדם ישר וכן, לא איש תכסיסים ותככים כמקדונלד. נראה כאילו יש לחכות עכשיו שהממשלה תציע בסיס חדש למשא-ומתן. בעיני מסקנה זו מוטעה. מכל מה ששמעתי על השיחה אין להסיק שהממשלה התחייבה להגיש הצעות חדשות, שונות מהקודמות. היא רק הסכימה לנהל משא-ומתן גם על יסוד הצעות אחרות. פירוש הדבר יכול להיות שעלינו להציע עכשיו הצעות - על-כל-פנים נתונה לנו רשות לעשות ואת. אשר לממשלה, הרי גם מבלי שתהא קשורה בהצעות יכולה היא לחזור ולהגישן, כדי לנסות שוב אם תתקבלנה. הנקודה היחידה הקבועה ועומדת היא שצ'מברליין שמע מפינו הודעה מפורשת, כי אנו לא ננהל משא-ומתן על יסוד זה.

אחר-הצהרים הרצה וייצמן בחוג לענייני האימפריה שבפרלמנט. היו נוכחים כשבעים איש - קהל רב למעלה מן הרגיל. פגשו את וייצמן בתשואות חמות. הוא דיבר כחצי שעה ואחר-כך ענה לשאלות. אומרים שהצליח. הוא עצמו טילפן לי אחר-כך ואמר שהיה מרוצה.

אמרי מסר לצ'רצ'יל על מהלך המשא-ומתן. הלה נתמלא חימה על הממשלה.

הערות