מתוך יומן העבודה לונדון, 1.3.1939
וייצמן טילפן בבוקר: המצב רע בתכלית, אבל הוא דרוך לקרב.
ב"טיימס" תיאור הפגישה הבלתי-רשמית של אתמול בכיוון ברור של הטעיה, כסגנונו של עיתון זה מזמן שענייננו נכנס למזל של "השכנת שלום", a ppeascment בלע"ז: כתוצאה מהסברותיו הנוספות של מלקולם הוקל ליהודים במקצת. עם זה מודגש, כי מקדונלד לא שינה את הצעותיו הקודמות, ומוסבר לקורא שהצעות אלו פירושן כריתת חוזה בין ארץ-ישראל ובריטניה דוגמת החוזה של מצרים[1]. המסקנה ברורה: היהודים נוטים להתפשר עם מתן עצמאות לארץ-ישראל.
וייצמן טילפן למקדונלד: עד מתי נחכה? עד יום ו' יש להבהיר את המצב. אם לורד הליפאכס חולה - אולי ייכנס אחר במקומו. אין להניח את העניין תלוי באוויר.
כתוצאה משיחה זו באו שתי הזמנות: הזמנה מראש הממשלה לוויצמן - יכול הוא להביא איתו אחדים מחבריו - והזמנת מקדונלד את עצמו לבית וייצמן בערב, לשיחה פרטית.
היה ויכוח רב עם בפי ולואיס [ניימיר] אם וייצמן צריך לקבל את מלקולם לשיחה. הם דרשו לסרב להצעתו. נדבר עם ראש הממשלה. אך אל לנו לנהל עוד שיחות פרטיות עם מקדונלד המוליך אותנו שולל. בן-גוריון התנגד לכך, ואילו הייתי אני במשרד הייתי תומך בו כנגד בפי ולואיס בכל תוקף. הללו עושים את מלאכתם קלה בתלותם את הקולר במקדונלד באופן אישי - כאילו מידו באה כל הרעה, כאילו אין כאן עמדה מחושבת של הממשלה אשר מלקולם משמש רק כלי בידיה, אכן כלי לא טהור ביותר. הוחלט לבסוף שהשיחה איתו תתקיים.
במשך היום נפגש בן-גוריון עם ז'בוטינסקי אצל רוטנברג. לז'בוטינסקי תוכנית אחת ויחידה להקמת השלום הפנימי: ועידת שולחן עגול. פירושו מין כינוס חגיגי, מלווה בציפיית התרגשות של העם כולו, שישתתפו בו נציגי כל המפלגות(!) וכל המפלגות של ההסתדרות הציונית - כל צבעי הקשת משני הצדדים. בן-גוריון אינו רואה תכלית בהמשכת המשא-ומתן.
בערב מסיבה לקבוצת צירים שמרנים במלון סאבוי. נכחו כשלושה תריסרים, בהם כמה אישים חשובים, בעלי-ברית ושאינם בעלי-ברית. וייצמן לא בא. בן-גוריון היה ראש המדברים ולפי עדותו של לוריא, שבא לבקרני אחרי הארוחה, עשה רושם עמוק על המסובים. לוריא עצמו היה מלא התפעלות.
אחד השואלים הראשונים היה אסטור הצעיר, בנה של ליידי אסטור.[2] מסר כי בלכתו למסיבה זו נפגש עם אחד מחברי המשלחת הערבית, אשר אמר לו להגיד ליהודים, שאין להם תקווה להשיג משהו, אלא אם כן יסכימו לפדרציה של ארץ-ישראל עם סוריה; אם יסכימו יוכלו לקבל גם מדינה יהודית. בן-גוריון ענה, כי חבל שהצעות כאלו אינן מגיעות אלינו ישר - אם יש אפשרות כזו, אדרבא!
בשלוש הארוחות שנתקיימו עד כה השתתפו כבר כמאה צירים ממפלגות שונות. מחר מרצה וייצמן לפני Imperial Affairs Committee שבפרלמנט - חוג חשוב מאוד.
עד אחת חיכיתי לשמוע על השיחה עם מלקולם בבית וייצמן, אך לא הגיעוני שום ידיעות.
במשך היום ירד חומי, אך השפעת היא מחלה ארורה - ההחלמה ממנה גורמת דיכאון.
הערות
[1] ב-26 באוגוסט 1936 נחתם חוזה בין מצרים ובריטניה, שהעניק למצרים קצת יותר עצמאות מכפי שהוענקה לה בהצהרה הבריטית מ-1922. החוזה קבע ברית-הגנה ל-20 שנה בין מצרים ובריטניה. הבריטים הורשו לרכז כוחות להגנה על תעלת-סואץ עד שתוכשר ממשלת מצרים לבצע בעצמה את המשימה. החוזה אישר מחדש את הסכם הקונדומיניונים בין מצרים לבריטניה מ-1899 שקבע את הגבול בין מצרים לסודאן וביסס שלטון משותף מצרי-בריטי על סודאן. בחוזה 1936 נקבעה מצרים כאחראית בלעדית לענייניה הפנימיים. בעקבות חוזה זה ותמיכה בריטית נתקבלה מצרים לחבר הלאומים ב-1937.
[2] ליידי אסטור-ננסי ויטשר(Lady Astor-Nancy Witcher) - (1964-1879) - ילידת וירג'יניה בארצות-הברית. עברה לאנגליה ונישאה ללורד ואלדורף אסטור (1903). חבר פרלמנט מטעם השמרנים 51919-194. הייתה האישה הראשונה בתולדות בריטניה שישבה בבית-הנבחרים. הצטיינה בלשונה החריפה ובתמיכתה ברפורמות חברתיות. בשנות ה-30 תמכו היא ובעלה במדיניות-הפיוס ולכן האשימו אותם ואת החוגים שהם ייצגו כאחראים למדיניות מינכן.
