מתוך יומן העבודה                                                                     לונדון, 28.2.1939

 

אמש ובמשך כל הבוקר טילפנתי וחזרתי וטילפנתי למשרד להחיש תשובה טלגרפית לשאלות מירושלים לקראת הכינוס היישובי המתקיים היום, אך חוששני שהמברק נשלח באיחור רב והגיע לאחר הכינוס, כי הכול במשרד היו טרודים בוויכוחים הפנימיים.

בבוקר ישיבת ההנהלה. הוצעה הצעה להפסיק את המשא-ומתן. נשמעו גם הצעות לפרק את הפאנל גם אם ההנהלה תמשיך את המשא-ומתן או שהפאנל יישאר ורק האמריקאים יעזבוהו ויחזרו לאמריקה. בן-גוריון הציע להודיע לממשלה, שהמשלחת עומדת בהתנגדותה להצעות הממשלתיות ולא תדון בהן, אך לא להפסיק את המשא-ומתן, אם יש לממשלה הצעות אחרות - נעיין בהן. בניגוד לדעות אוסישקין (שאינו מצביע) ופישמן (שהצביע) נתקבלה הצעת בן-גוריון. נקבע הרכב הנציגות בשיחה הבלתי-רשמית: חברי המחלקה המדינית, וייז, רדינג, ניימיר ושטיין.

וייצמן ובן-גוריון סעדו בצהרים אצל פילבי. נכח גם פואר חמזה. לא קיבלתי דין-וחשבון ברור משיחה זו, אך נראה שהיא לא גילתה כל אפשרות לגשר על התהום.

נוסח גילוי-הדעת שלנו נמסר לראשי מפלגות האופוזיציה ולאמרי. זה הבטיח להראותו לצ'רצ'יל. מצד ראשי הלייבור והליברלים וכן מצד אמרי הובעה תמיכה בעמדתנו. אנשי הלייבור העלו אפשרות של ויכוח בפרלמנט בימים הקרובים, אך ברור שגם אם ידרשו זאת לא תסכים לכך הממשלה, כל עוד המשא-ומתן עם הערבים נמשך.

אחר-הצהרים הפגישה הבלתי-רשמית בסנט ג'יימס. בן-גוריון לא הלך, הן מעייפות והן כדי לחייב את ההולכים, על-ידי היעדרו, להחזיק בעמדה שנתקבלה על-ידי ההנהלה הבוקר. גם וייז לא השתתף.

בערב בא לוריא ומסר לי את מהלך הדברים. מלקולם פתח בהרצאת הצעותיו לתיקון התוכנית הממשלתית בדבר הקמת מדינה עצמאית. הצעות תיקונים אלו הן שלו בלבד - טרם נועץ עליהן עם הליפאכס, שנתפס בינתיים למחלת המדינה (שפעת). יוצהר בהודעה הממשלתית, כי ההתחייבות לפי הצהרת בלפור שרירה וקיימת. ידובר במפורש על הבטחת ענייני הבית הלאומי. העלייה תימשך, למשך חמש שנים על-כל-פנים; ואשר לאחרי-כן, בכך תדון ועידת השולחן העגול. ייקבע העיקרון של אי-השתלטות. אין הכוונה ליצור מדינה ערבית ולהעמיד את הבית הלאומי תחת שלטון ערבי. המשך העלייה יאפשר גם עליית האחוז היהודי ולא ייגזר עלינו מעמד של מיעוט.

פירוש הדברים: תוכנית המדינה העצמאית בעינה עומדת. מקדונלד מוכן להרחיק לכת במתן ערובות ליישוב היהודי, עד כדי יצירת מעמד, שאי-אפשר יהיה לטעון ביחס אליו כי הוא "מעמד של מיעוט". אך הכוונות הקודמות לגבי העלייה אף הן בעינן עומדות. הכוונה היא לעלייה קטנה במשך חמש שנים עם אפשרות של חיסול העלייה אחרי-כן - הווה אומר, אם לא "מעמד" של מיעוט להלכה, הרי מיעוט במספר למעשה.

וייצמן שאל אם נכון מה ששמענו, שכאילו נמסר למשלחת הערבית, כי כבר נשלחו לנציב הצעות לאיסור מכירת קרקעות באזורים יהודיים. מלקולם הכחיש זאת. וייצמן שאל אם הערובות שיש בדעתו לקבוע נמסרו לערבים. מלקולם ענה כי הרבה מזה נמסר. גולדמן העיר, כי למרות כל הערובות, אם היהודים יישארו שליש הרי זו מדינה ערבית. הביא לדוגמה את פולין לגבי המיעוט האוקראיני. מקדונלד הציג לעומת זה את דוגמת הלווציה [שווייץ]. אבל שוב גילה ברור את כוונתו באומרו, כי אין שם השתלטות על המיעוט הצרפתי. שוב מנה אפשרויות של הגנה מיוחדת על היישוב, קרי - המיעוט היהודי: סידור פדראלי, עם אוטונומיה לאזורים לאומיים; שמירת סמכויות מסוימות בידי הנציב, הקמת פרלמנט של שני בתים, שאחד מהם יהיה פאריטטי; משטר של בית אחד אשר בעניינים מסוימים תהיה החלטתו טעונה הסכם מצד רוב הערבים ורוב היהודים.

שטיין העיר כמה הערות נכונות וקולעות: אם יש משמעות ממשית למונח "מדינה עצמאית", הרי סופה של מדינה זו שתהא מוסמכת לשנות את חוקתה. היכן, אפוא, הערובה לקיומן של כל ערובות אלו המובטחות עכשיו על-ידי מקדונלד? אשר לשמירת סמכויות בידי הנציב, הרי זה סותר את יסוד העצמאות.

מלקולם הודה, שהצעתו זו הייתה מכוונת לתקופת-המעבר ולא למשטר-העצמאות עצמו.

שטיין ציין את השינוי לרעה שחל לגבי העלייה. בראשונה דובר על קביעת מידותיה לעשר שנים והשארת שאלת עתידה פתוחה. עכשיו מדובר על עלייה מוקטנת לחמש שנים, עם אפשרות הפסקתה מאז ואילך.

מקדונלד גילה בתשובתו, כי כאן באמת "קבור הכלב": כשם שליהודים יש תביעות בעניין העלייה כן יש בנקודה זו תביעות שכנגד לערבים, והממשלה סבורה שאין לקשור בזה את ידי ועידת השולחן העגול.

שטיין העיר כי ועידה זו תהא שונה בתכלית מהוועידה הנוכחית. על הוועידה הנוכחית הודיעה הממשלה, בהזמינה את היהודים, כי היא נכנסת לתוכה קשורה בהתחייבויותיה לפי המנדט, ואילו לוועידת השולחן העגול העתידה מוזמנים היהודים ללא כל התחייבות כזו ומתוך הודעה מראש כי שאלת העלייה פתוחה לגמרי.

וייצמן החרה-החזיק אחריו: עד כה טענה הממשלה שמוטלות עליה שתי התחייבויות-סיוע לבית לאומי ושלטון עצמי. עכשיו היא מעבירה את הדגש להתחייבות השנייה ומפקירה את הראשונה. יהיה מה שיהיה פירוש ההתחייבות "להקל על העלייה היהודית בתנאים מסוימים" הרי לכל הדעות אין פירושה יכול להיות כי ייוצרו תנאים המונעים כל אפשרות של עלייה.

כאן השמיע רדינג קולו והצהיר, כי אף-על-פי שאינו מיצג שום ארגון הריהו מיצג השקפה מסוימת והיא ששאלת העלייה היא בעלת חשיבות מכרעת. הוא וידידיו יהיו שרויים בדאגה רבה אם לא תהיה בהירות גמורה בשאלה זו.

על זאת ענה מקדונלד שוב בדברים שלא זזו מן העמדה הקבועה: שאלת העלייה מטרידה באותה מידה גם את הערבים והממשלה, שאינה נושאת פנים לשום צד, ואינה יכולה להכריע בעניין זה מראש. תתכנס ועידת השולחן העגול ותברר את הבעיה.

מקדונלד סיים בהצעה לדחות את המשך הבירור עד שיימלך בדעת הליפאכס. וייצמן הודיע, שאין להמשיך את הדיון מבלי שהיהודים ידעו היכן הם עומדים. הנה וייז כבר עתה לא השתתף בשיחה. היהודים שרויים בהתרגשות עמוקה. מקדונלד אמר, שהוא מבין היטב את המצב. לא נקבע מועד לפגישה הבאה.

בערב ישיבת החברים הציונים של הפאנל, חזרה על הוויכוח שהיה בהנהלה בבוקר. אוסישקין דרש את פיזור המשלחת. בן-גוריון ואחרים התנגדו. האמריקאים, ששמעו אותו יום מפי השגריר של ארצות-הברית[1] עצה נמרצת לא להפסיק את המשא-ומתן, כדי שהקולר לא יהא תלוי בצווארם של היהודים, הודיעו כי הם פנו בשאלה טלגרפית לחבריהם באמריקה (קרי: לברנדייס[2]) וביקשו לחכות לתשובה. החלטה רשמית לא נתקבלה, אך בהלך-הרוח של הישיבה הייתה תמיכה לעמדת ההנהלה: לא לעזוב, אך לא לזוז. אם ניקרא לפגישה - נלך, אך על הבסיס הקודם לא נדון. שאלת העלייה פתוחה לגמרי.

בלילה נכנס אלי בן-גוריון ומסר על מהלך הדיון הפנימי. דיברנו על הסיכויים. עניין העצמאות, אמר בן-גוריון, הוא לא רק נשק נגדנו - הוא גם נשק בידינו. הממשלה התחייבה כלפי הערבים על דבר שלא תוכל להגשימו בלעדינו. יש בידינו מנוף כביר למלחמה.

אמרתי, שכשם שהממשלה הכריזה על המנדט שאינו ניתן להגשמה ואחר-כך על החלוקה שאינה עשויה להתגשם, כך עתידה היא להכריז, כי לאחר שניסתה התברר לה שגם העצמאות אינה ניתנת להתגשם.

הכול תלוי בהתנהגותו של היישוב, סיים בן-גוריון, ובהתנהגותנו בכלל. העיקר שלא ניכשל, שלא נעשה שגיאות, שלא נראה סימני-חולשה.

אבל באיזו מהירות נשתנו פני הדברים - כחתף! עמדות שראינו אותן כחומה בצורה נתפוררו כלא היו. הועמדנו פנים אל פנים מול סכנת מדינה ערבית ודלדול העלייה עד להפסקתה הגמורה. יישוב של חצי מיליון וחסל. ג'מאל חוסייני מנהל משא-ומתן רשמי עם ממשלת הוד מלכותו על עצמאותה של ארץ-ישראל כארץ ערבית, הוא רואה עצמו כבר כראש ממשלה.

הערב היה מאמר מלבב ב"איונינג סטאנדארד": חלומו של הרצל התפורר בהתנגשו עם המציאות הערבית. חסל! היהודים מתעקשים, אך להוותם, ועל יהודי בריטניה להבין את חובתם ואחריותם. לא יגרמו טובה לעמם אם יתנגדו למדיניות הממשלה.

בלילה שיחה עם דויד הכהן ערב חזירתו לארץ. שאלני מה יש למסור: אמרתי - שני דברים: צו היום הוא חטוף וגאל - כל שטח שנרכוש עכשיו הוא אולי האחרון. ואל פחד ממדינה ערבית - אנו כעצם בגרון, לא יבלעונו ולא יקיאונו.

עודני במיטה. החום עולה ויורד חליפות.

 

הערות