מתוך יומן העבודה - לונדון, 24.2.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 24.2.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                   לונדון, 24.2.1939

 

ה"טיימס" מוסר בהדגשה רבה את עמדת הערבים בפגישת אתמול: עצמאות גמורה לארץ-ישראל, הפסקת העלייה, ערובות ליהודים כמיעוט. עלינו הוא אומר, שאף-על-פי שאין אנו מסרבים לקבל את העיקרון של עצמאות ארץ-ישראל, אין אנו מוכנים לוויתורים בשאלת העלייה או להסכים למעמד של מיעוט.

קיימנו ישיבה קצרה של ההנהלה ומייד לאחריה ישיבת הפאנל כולו. לא השתתפתי בראשונה ואיחרתי לשנייה, כי נקראתי על-ידי וייצמן ללכת איתו אל מלקולם מקדונלד. וייצמן ניסה לפני-כן לראות את בטלר במשרד-החוץ, אך לא מצאו בחדרו. נסענו לסנט ג'יימס. רגעים אחדים לאחר שנכנסנו לחדרו של מקדונלד בא לשם גם בטלר.

וייצמן פתח בהבעת דאגה למהלך העניינים. מיניסטר-המושבות עומד להביא היום הצעות. זה יקשור את ידיו. האם אי-אפשר לבטל את הישיבה המשותפת שנקבעה להיום ולבוא קודם בדברים איתנו לחוד. כמובן מאליו, הממשלה יכולה לבוא בדברים גם עם הערבים לחוד. נראה לו שהממשלה נחפזת יותר מדי להגיע לתוצאות. הן אמר לורד הליפאכס, ששום הסכם לא ייתכן, אלא אם כן יקיף את כל העניינים. והנה אנו מדברים על המשטר הקונסטיטוציוני בלי קשר לשאלות אחרות. לא זו הדרך.

מקדונלד ענה, שהרי בעצמו הציע כי הישיבה המשותפת הבאה תהיה יחד, אך אנו לא הסכמנו מפני השבת. אמרתי שאפשר לעשות את הישיבה במוצאי-שבת. הוא טען שהליפאכס אינו פנוי מחר בערב - רק במשך היום - ואם לא מחר הרי יש לדחות ליום ב' וזוהי דחייה ממושכת. הוא אינו רואה עכשיו מוצא מלקיים את הישיבה היום. הוא אמר בגמר ישיבת אתמול, שיפתח את הישיבה הבאה בהצעות מצידו רק מתוך חיפוש מוצא לגמר הישיבה בשלום. הערבים ואנחנו קבענו את עמדותינו ללא כל פשרה. אלמלא הבטיח לבוא בהצעות היה מוכרה לסגור את הישיבה בלי כל תוצאה ולהודות שהניסיון כבר נכשל.

עכשיו יש בידו להציע הצעות מטעם הממשלה, שאין לראותן עדיין כהחלטות, אך אלו הן הצעות מסוימות למדי (ifalrly definite suggestions j). התוכנית היא שהממשלה תודיע על כוונתה לתת לארץ-ישראל עצמאות למועד הנכון. לשם עיבוד החוקה תכנס הממשלה ועידת שולחן עגול, דוגמת הודו[1]. לא ינהגו בחיפזון - יקראו את הוועידה לסתיו או לסוף השנה. ההשתתפות בוועידה תהיה על-פי מינויים, בהזמנה מאת המלך. יוזמנו יהודים וערבים מארץ-ישראל. שני הצדדים יוכלו להיעזר במומחים ועל-ידי כך יוכלו להשתתף אנשי מדינות ערב וגם אנשי הסוכנות, שמחוץ לארץ-ישראל. אם הוועידה לא תגיע להסכם תצטרך ממשלת הוד מלכותו להחליט על החוקה. מצד בריטניה ישתתפו בוועידה לא רק אנשי הממשלה, אלא גם נציגי מפלגות האופוזיציה. בינתיים, עד לוועידה, כדי לתת מופת לכוונותיה של הממשלה, יוכנסו שינויים מעשיים במשטר בארץ: יצורפו חברים יהודים וערבים לשני מוסדות השלטון הקיימים - המועצה האדמיניסטרטיבית והמועצה האכסקוטיבית.

לראשונה - על-פי יחסי הכוחות הקיימים בין האוכלוסים.

לשנייה - הוא חושב 3 ערבים ו-2 יהודים.

שם הראשונה יוסב ל"מועצת-המדינה". שם השנייה - ל"מועצת-המיניסטרים". החברים היהודים והערבים ישמשו מיניסטרים בלי תיק. הנהלת העניינים תישאר בידי הבריטים.

מקדונלד הוסיף, כי הוא סבור שהצעות אלו תהיינה רצויות לערבים עוד פחות מאשר לנו. אמר שהממשלה מעוניינת מאוד להרוויח זמן ועל-כן היא דוחה את ועידת השולחן העגול לסתיו. רמז שבינתיים יכולים לחול שינויים.

הבענו שוב חששותינו למסירת הודעה כזו לשני הצדדים יחד. מקדונלד מדגיש שוב, שאלו הן "הצעות מסוימות למדי" - כלומר, שהממשלה דנה בזה ואלו הן מסקנותיה וממילא יימסרו הדברים לשני הצדדים.

נראה שאלו הן תוצאות הישיבה שהייתה אתמול לוועדת-הקבינט.

וייצמן עורר מחדש את שאלת ההסכם ביתר העניינים - עלייה וקרקע - שבלעדיו לא ייתכן שום הסכם בשאלת המשטר. הוא שאל את מלקולם אם ידגיש בדברו אל הערבים, שכל השאלות קשורות יחד. מקדונלד הבטיח לעשות זאת.

עוררנו את שאלת הנציגות היהודית ומעמד הסוכנות. מקדונלד ניסה לפתור את השאלה בקלות. הן אתה תושב ארץ-ישראלי, אמר לוויצמן, הרי שתוכל להשתתף. אמרתי שלא נוכל להסכים, שעתיד ארץ-ישראל הוא עניינו של היישוב בלבד. זה עניינו של כל העם היהודי. אבל האינך רואה, ענה, שאם הסוכנות כולה תהיה מיוצגת בוועידת השולחן העגול יסרבו הערבים להשתתף. אמרתי שאם בהודעתו היום ידגיש, כי רק יהודי ארץ-ישראל ישותפו בוועידה, נגיב מייד כאשר אמרתי. מוטב - אם רוצה הוא למנוע ויכוח בנוכחות הערבים ולהניח את הדבר לבירור בינינו - שיאמר סתם "יהודים". מקדונלד הסכים לכך.

חזרנו למשרד ונכנסנו לישיבת הפאנל. מסרתי לבן-גוריון בפתקה מה שנתחדש והצעתי שייתן לי מייד רשות-דיבור להודיע את הדברים. הם נפלו כפצצה. בן-גוריון הציע מייד להודיע, שלא נלך לפגישה היום, כי כוונתה הייתה בירור אפשרות של הסכם בין שני הצדדים ואין להופכה למסיבה, שבה הממשלה מודיעה על מדיניותה. הודעה כזו יש למסור רשמית למשלחת היהודית כולה ולא בפגישה בלתי-רשמית, שרק חלק קטן מהמשלחת משתתף בה, ועוד יחד עם הערבים. וייצמן התנגד: בין כה וכה יימסר הדבר לשני הצדדים ומאי נפקא מינה. אוסישקין דרש לשלוח הודעה בכתב, כי אנו מפסיקים בכלל את המשא-ומתן ונוסעים איש לביתו. גולדמן תמך בבן-גוריון. ליונל כהן התנגד לכל צעד חריף כל עוד לא פירסמה הממשלה את הדבר כמדיניותה. בעצם הדין-ודברים, שאיים ליהפך למחלוקת פנימית רצינית, נקרא וייצמן לטלפון על-ידי מקדונלד, שהודיע כי עיין בהצעתנו ונוכח לדעת, שמוטב לא למסור את ההודעה בישיבה משותפת. גם מלכתחילה לא התכוון שיהיה ויכוח לאחר הודעתו. עכשיו החליט שבהתכנס הפגישה יודיע, כי יש לו מה להודיע, אולם הוא ימסור את הודעתו לכל צד לחוד ולאחר שהצדדים יעיינו בהצעה יוכלו להחליט אם כדאי להיפגש שנית יחד. וייצמן חזר לאולם הישיבה והודיע על המפנה שחל. על-ידי כך הותר הסבך. הישיבה נמשכה בעצלתיים גם אחרי זה. הרב ברלין דרש הפסקת המשא-ומתן, אך לא כדי להתפזר מייד, כהצעת אוסישקין, אלא להישאר בלונדון ולטכס עצה. על-כל-פנים, הודיע נחרצות בשם ארבעה רבנים - פישמן, הרצוג, עוזיאל והוא - שהם יוצאים מהמשלחת.

עם גמר ישיבת הפאנל נתכנסה ההנהלה שוב. צריך היה להחליט מי ומי הולכים לפגישות היום - הראשונה, עם הערבים, והשנייה, עם הממשלה לחוד. מקדונלד ביקש שמשלחתנו בפגישה הראשונה לא תהא יותר מבת חמישה, כי לערבים הוגד שזוהי פגישה בלתי-רשמית והם הופתעו בפעם הקודמת על-ידי גודל משלחתנו - שמונה אנשים. אצלנו בינתיים נסתבכו הדברים על-ידי הודעת גולדמן (אשר לא שותף בפגישה הקודמת), שאם לא ישותף גם הפעם - יחזור לפאריס. הוא נפגש עם אנשים אלה בז'נבה ולא ייתכן שייעדר בפגישות אתם כאן. עוד מקודם התחדדו הדברים עם ברודצקי, אשר מסר אותה הודעה לבן-גוריון (בשינוי אחד: לידס במקום פאריס) לאחר שהלכנו אל הליפאכס ואחר-כך אל מקדונלד בלעדיו. כדי לצאת מן המיצר הצעתי, שלפגישה עם הערבים ילכו חמישה אלה: וייצמן, בן-גוריון, ברודצקי, וייז ובירסטד. ההצעה נתקבלה והכל על מקומו בא בשלום. לישיבה השנייה החלטנו להרחיב את המסגרת ולהוסיף אותי, את גולדמן, בן-צבי, רדינג, בלאו ועוד. רצינו את אוסישקין, אך הוא נשאר נאמן לשיטתו וסירב לבוא. לעומת זאת הרי ברלין דרש להשתתף ונענינו לו.

כשבאתי למלון הדביקני טלפון מהמשרד: דורשים שאבוא לארמון בהקדם, כי בין שתי הישיבות יהיה תה יחד עם הערבים והרי אני מכיר את כולם. באתי קצת לפני גמר הישיבה שנמשכה רק כרבע שעה. יצאו כבני-מרון, זוגות-זוגות: וייצמן עם חמזה, בירסטד עם עלי מאהר, בן-גוריון עם סוידי. נורי לא נכח בישיבה המשותפת - הוא השתתף בוועדה המבררת את הפלוגתא בשאלת איגרות מק-מהון, בראשותו של חבר הממשלה, לורד מוהאם[2], והגיע רק לתה. עם הערבים הייתה שיחה של מה-בכך. הם התכנסו עם המשלחת הממשלתית וכעבור רגעים מספר יצאו שוב. עלי מאהר אמר לי: ישיבתכם איתם תהיה יותר ארוכה, כי הלא אנו כבר שמענו את ההצעות בבוקר. מכאן שמקדונלד מסר להם הודעה מוקדמת ואילו אותנו לא קרא, ואלמלא התעוררנו אנחנו לבקש ראיון איתו בבוקר, כדי לדרוש דחייה, לא היה מודיע לנו, ואחר-הצהרים היינו עומדים בפני הפתעה. כשיצא סוידי אמרתי לו: "מוחתַצַר מופיד"? ("קצר וקולע?") הוא ענה: "מוחתצר-נעם, וַלאכֶּן אזא כאן מוּפיד - מא בַּערַף" [קצר - כן, אבל אם היה קולע - אינני יודע]. כאן היה משחק מילים, כי מופיד פירושו גם מביע וגם מועיל. עד מהרה הסתלקו הערבים ונשארנו עם האנגלים ביחידות.

עמדתי על-יד מלקולם כשניגש אליו סר גרַטַן בוש, היועץ המשפטי של משרד-המושבות, אדם חריף-מוח לפי הבעת פניו, המשתתף בקביעות במשא-ומתן. הוא חזר מישיבת ועדת הלורד צ'נסלור ומלקולם שאלו למצב העניינים. הלורד צ'נסלור נאם שעתים, סיפר בוש. איזה רושם עשה על הערבים? שאל מלקולם. בוש ענה, כי הערבים מאוכזבים מאוד. ראיתי כי הבשורה דיכאה את מלקולם.

שאלתי: האם אין התיישנות בעניין כזה? הרי אילו חלה הבטחת מקמהון גם על ארץ-ישראל הזמן לתבוע את מילויה היה בימי מתן הצהרת בלפור; אולם אז איש לא תבע, ולא עוד אלא שפייצל והמשלחת הסורית בפאריס הביעו הסכמתם למשטר מיוחד בארץ-ישראל.

אבל מה לעשות - טען מקדונלד - שהם כולם, לא רק הפלשתינאים אלא אנשי הארצות השכנות, מאמינים באמונה שלמה, שארץ-ישראל נכללה בהבטחות לערבים.

במהלך השיחה ניגש בן-גוריון ואמר למלקולם, שהוא יודע כי הנימוק היותר חזק כלפי הערבים הוא, שלא תיתכן מדינה ארץ-ישראלית עצמאית בלי הסכמתנו, אולם הוא, מקדונלד, אינו יכול להשתמש כלפיהם בנימוק זה, באשר יאמרו כי זוהי ראיה שהיהודים כבר עכשיו שליטים על ארץ ישראל והממשלה עצמה מודה בכך.

נכנסנו לישיבה. מקדונלד פתח והרצה בתוספת מילואים את ההרצאה, שכבר שמענו מפיו בבוקר. 20 שנה עברו ללא פיתוח מוסדות שלטון עצמי - פעם דחו הערבים ופעם היהודים - הגיעה השעה להתקדם. ההצהרה על חיסול המנדט, הקמת מדינה עצמאית, תקופת-מעבר, ועידת שולחן עגול לעיבוד החוקה ואולי גם לשאלות אחרות (עלייה וכו'?), הזמנות על פי הצעת הנציב לאחר שיימלך במוסדות מסוימים, בינתיים תוספת נציגים מקומיים ממונים לשתי המועצות.

וייצמן הביע צערו על חיסול המנדט (העירותי לו אחר-כך, שיותר מדי בקלות עבר על כך לסדר-היום. הוא טען, כי אם בריטניה מחליטה להשתחרר מן המנדט אין אנו יכולים להכריח אותה לשאתו). אשר לעצמאות קבע, שלא יקום פתרון על יסוד של מעמד מיעוט ליהודים. ציין לדוגמה את עניין האשורים, את הפחד ששרויים בו יהודי מצרים - עם כל השוויון המהולל שהתפאר בו עלי מאהר, את גורל יהודי תימן (הסתמך על מכתב שהתפרסם אתמול ב"מנצ'סטר גארדיאן" בעניין זה, בחתימת "תושב ירושלים"). לאושרנו אין אנו במצב כזה בארץ-ישראל. אך אם אנו נדרשים להשתחרר מאילוזיות - הרי גם האפשרות להפוך את יהודי ארץ-ישראל למיעוט היא אילוזיה ; דבר שלא יקום ולא יהיה. גם בתקופת-המעבר לא ייתכן שייווצר איזה מוסד, שיקבע תקדים להפיכת היהודים למיעוט. לבסוף עמד על שלושה דברים:

א. אין לדבר על שינוי משטר כל זמן שאין סדר בארץ.

ב. בתקופת-המעבר המנדט קיים והסוכנות קיימת.

ג. ההסכם מוכרח להיות כולל ולהקיף ענייני עלייה וקרקע, אחרת אין כל הסכם.

מקדונלד ענה מה שענה וכדרכו מצא כמה אחיזות בדברי וייצמן עצמו, כדי לסתור את טענותיו (יהודי עיראק ומצרים שרויים בפחד? הסכסוך בארץ-ישראל הוא אחד הגורמים לכך ואם לא יתיישב - יהיה מצבם עוד יותר רע).

בן-גוריון קבע שלושה עיקרים:

א. משחזרה בה הממשלה מתוכנית הקמת המדינות מן ההכרח שיימשך המנדט.

ב. אין לתת עצמאות לארץ מבלי לתת עצמאות ליהודים. ב"ערובות" אין צורך - היהודים ידאגו לעצמם.

ג. היהודים לא ישתתפו בשום מוסד-ביניים, שיסמל היותם מיעוט.

היו עוד חילופי-דברים, שבתוכם העיר ניימיר הערה קולעת: אין הממשלה חייבת שלטון עצמי לערבים לפי המנדט, כל עוד הם כופרים במנדט עצמו. לבסוף שאל סאקר - מה בדבר יתר העניינים, מה בשאלת העלייה? מלקולם ניסה להשתמט, טען שיש לברר קודם את עניין העצמאות. וייצמן חזר כי הא בהא תליא ודרש תשובה. אז הודיע מלקולם, כי לפי תוכנית הממשלה צריכה להיות עלייה מוסכמת לחמש שנים ואילו גורל העלייה לאחר חמש השנים יוחלט על-ידי ועידת השולחן העגול. זה היה חידוש, כי העמדה הקודמת שדיבר עליה מלקולם הייתה לקבוע מידות לעלייה למשך 10 שנים.

להלכה נגמרה הישיבה בהנחה, שהמשלחת היהודית תיתן את תשובתה השקולה להצעה בישיבת יום ב'. כיוון שבבוקר אמר מקדונלד, שברצונו לדבר מחר עם אחדים מאיתנו בשיחה פרטית - הוא ימסור לנו "רעיונות חדשים", שיש לממשלה בענייני עלייה - ניגשתי אליו ושאלתי אם מה שאמר בעניין זה בישיבה ממצה את הנושא או שהצעתו הקודמת במקומה עומדת. תשובתו הייתה, שרצונו להיפגש עם וייצמן, בן-גוריון ואתי מחר אחר-הצהרים.

כשיצאנו הייתה כבר שבת. הדרכתי את הרב בלאו, שיצא ללכת ברגל לאיסט אנד. הרב ברלין הלך ברגל למלוננו במארבל ארטש. סרתי למשרד וערכתי מברק מפורט לירושלים על התוכנית החדשה.

בערב נתכנסה סיעת מפא"י - בן-גוריון, ברל כצנלסון, בן-צבי, לוקר, ד. הכהן, ש. מאירוב [אביגור[3]], זסלני ואני. ויכוח רב בין שני הראשונים. בן-גוריון דורש קביעת מדינה יהודית כמטרה למדיניותנו. לא נוכל להסתפק בתביעת המנדט, כי אם בריטניה החליטה לפרוק מעליה את העול לא נמנע בעדה ואם נתעקש על קיום המנדט בלבד נביא למעשה לידי הפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית. ברל שולל את מעשיות סיסמת המדינה ורואה בה רק נזק פנימי.

איך שיהיה, אשר ל א יגורנו בא לנו. לפני התחלת המשא-ומתן היינו בטוחים, כי בשאלת העצמאות תגיד הממשלה לערבים לאו מוחלט. והנה תזוזה כה רבה בנקודה זו עד שלמעשה אנו עומדים כבר בפני המפלצת, אבל הממשלה נכנסה בעניין זה למיצר והיא יודעת זאת. כוחנו בארץ לא יספיק לכפות על בריטניה הקמת משטר הרצוי לנו, אך ייתכן שיספיק כדי למנוע הקמת משטר שנילחם נגדו. עצם הניסיון של הממשלה ללכת בדרך זו נותן מנוף כביר-כוח בידינו. כשם שנפסקה הלכה, כי המנדט אינו ניתן להגשמה, אחר-כך נקבעה אותה הלכה לגבי החלוקה והקמת המדינות, כך היא עתידה להיקבע לגבי עצמאותה של ארץ-ישראל במצבה כיום - יתברר כי גם משטר זה אינו ניתן להגשמה.

 

הערות

[1]  ועידת שולחן עגול ראשונה שדנה בענייני הודו כונסה בלונדון (12 בנובמבר 1930 - 19 בינואר 1931) בהשתתפות נציגי הנסיכים ההודים הליברליים ונציגים מהליגה המוסלמית. מטרת הוועידה הייתה למצוא במשותף דרכים לביסוס השלטון בהודו. ועידה שנייה התקיימה ב-7 בספטמבר 1931 - 1 בדצמבר 1931. הפעם ייצג מ. גנדי את מפלגת הקונגרס, אך הוועידה התפזרה בלי לפתוח בדיונים המעשיים על רקע חילוקי-דעות בשאלת נציגותן של העדות השונות. כישלון ועידת השולחן העגול לפתור את בעיית המיעוטים הדתיים והאתניים וייצוגם בשלטון הודי עצמאי מרכזי היה אות לחידוש המאבק הפסיבי נגד השלטון הבריטי בהנהגת גנדי. ממשלת בריטניה, בראשות ראמזי מקדונלד, ניסתה לכפות את חוקיה בשאלת המיעוטים, אך ללא הצלחה רבה. בסוף 1932 כונסה ועידת שולחן עגול שלישית, אך זו דנה רק בבעיות מעוטות-חשיבות.

[2]  בפגישה השישית בין נציגי ממשלת בריטניה והמשלחת הערבית בוועידת סנטיג'יימס, ב-15.2.1939, הוחלט על הקמת ועדה בריטית-ערבית שתחקור אספקטים מסוימים של חליפת-המכתבים בין הנרי מק-מהון והשריף חוסיין. כיושב-ראש הוועדה מונה לורד מוהםMaugham)  Lord), משפטן ואיש-ציבור בריטי, שהיה לורד צ'נסלור בתקופה 1938-1939. מצד הערבים השתתפו בוועדה נורי סעיד, תופיק סוידי, עוני עבד אל-האדי, מוסא עלמי וג'ורג' אנטוניוס. הוועדה קיימה 4 ישיבות ופירסמה דוח מסקנות ותרגום אנגלי מאושר של המכתבים.

[3]  שאול מאירוב (אביגור) - באותה עת מראשי ה"הגנה". ראה כרך א', עמ' 395, הערה 5 מ-13.7.1936.

 

העתקת קישור