מתוך יומן העבודה                                                                     לונדון, 22.2.1939

 

פתחתי בבוקר את ה"טיימס" והנה תקלה רצינית.

זה כמה ימים הרגשנו צורך להמציא לעיתונות דברים ברורים על עמדתנו. דיברתי על כך עם אגרונסקי עוד בשבת והסכמנו שנערוך איזה נוסח לאחר שיחזור מגלזגו. אתמול יצא ה"טיימס" מגדרו ונתן פירסום לעמדת הערבים מתוך הדגשה יתירה. פינו אנו סתום על-ידי ההסכם שבינינו לבין הממשלה, שלא לפרסם את תוכן הישיבות. ה"טיימס" מלקט אומנם אלו פירורים על עמדתנו, אולם הוא מביאם לפני קוראיו כלאחר-יד, כיוצא ידי חובה, בעוד שדברי הערבים מוגשים בהטעמה מיוחדת. דיברתי על זאת אתמול עם בן-גוריון והוא חיבר יחד עם אגרונסקי ניסוח של עמדתנו, שצריך היה להימסר לפרסום לא כבא מאיתנו, אלא כדברים שנודעו לעיתונות מתוך חיפושיה העצמיים. בנוסח זה מדובר על התנגדותנו למעמד של מיעוט, עמידתנו על עקרון יכולת הקליטה ונכונותנו להיפגש עם הערבים לשם חיפוש דרך להסכם על יסוד של "קח ותן".

והנה ב"טיימס" הופיעו הדברים כהודעה רשמית של הסוכנות היהודית! הדבר רע משלוש בחינות.

ראשית, יש בזה הפרת התחייבות גלויה כלפי הממשלה.

שנית, בשעה שמלקולם טורח להפגישנו עם הערבים כאילו ביוזמתו העצמית, אנו מגלים שזוהי בעצם הצעתנו ויוצא שהוא פועל כאן בשליחותנו.

שלישית, הדגש בהודעה הושם באמת בנקודה זו של נכונותנו להתפשר עם הערבים, מתוך הכוונה, שהעיתונות האנגלית תדגיש עניין זה. אבל אילו באנו להגדיר בעצמנו את עמדתנו, בהודעה הרשמית היוצאת מאיתנו לעיתונות, היינו מנסחים את הדברים אחרת ומדגישים את התנגדותנו לקיצוץ זכויותינו.

מצאתי את בן-גוריון מלא דאגה לתוצאות התקלה הזאת. מתברר כי אגרונסקי מסר לפרלמן[1] את הפצת הנוסח לעיתונות והלה לא הבין את כוונתנו ושלח את הנוסח בלוויית מכתב-לוואי כתוב על נייר רשמי שלנו והתום על-ידיו כמנהל לשכת-העיתונות של הסוכנות. אומנם הנוסח היה ערוך כך, שכל עיתונאי מנוסה מוכרח היה להבין מייד שהדברים אינם מכוונים לפירסום כהודעה רשמית. אבל ל"טיימס" היה נוח להיתמם ולהכשיל אותנו. ממשרד ה"טיימס" שאלו במשרדנו - בשם מי מתפרסמים הדברים ופרלמן ענה ואיש, כי הוא שלח את החומר ממשרדי הסוכנות... פרלמן היה שרוי במבוכה נוראה כשנתברר לו המשגה והיה מוכן להתפטר.

בישיבת ההנהלה שבה מסרתי על שתי פגישותינו מאתמול -עם הליפאכס ומקדונלד ועם מקדונלד ובטלר - לא הייתה שום התנגדות לפגישתנו עם מדינות ערב.

וייצמן, אשר עניין ההצעה של מקדונלד והליפאכס הוסיף לנקר במוחו, הלך הבוקר לדבר בעניין זה עם בטלר, ובשובו סיפר בישיבה שאמר לבטלר: אם זוהי התוכנית - אין לנו על מה לדון עם הממשלה, הרי זו הצעת שמד. השיקולים האסטרטגיים מכריעים והגעתם למסקנה, שיש לחסל את הבית הלאומי - הקץ לכל משא-ומתן. בידיכם הברירה - עשו כרצונכם. אנו נדע את אשר  לפנינו.  האמריקאים יקומו מייד ויחזרו לאמריקה.

ומה אז? שאל בטלר.

הם יכנסו ועידה יהודית גדולה. גם הוא, וייצמן, יסע לאמריקה. לא למלחמה בבריטניה, חלילה, אלא למסירת דין-וחשבון לעצמנו על המצב ולטיכוס עצה על פעולתנו להבא. ייתכן שהנהגת הסוכנות כולה תעבור לאמריקה. נאמר לעצמנו שאין לסמוך לא על מצרים ולא על אשור - עלינו לקחת את גורלנו בידינו, מבלי לבטוח בחסד לאומים. נישען רק על עצמנו.

בטלר היה נרגש. הוא הציע לוויצמן להתראות עם צ'מברליין. ביקש לא למהר בהחלטה. שאל למצב-רוחם של ה"ארץ-ישראלים" - של בן-גוריון ושלי.

וייצמן אמר שבשבילנו זה בגדר חורבן החיים, כי כל חיינו מוקדשים לעבודה זו.

בטלר אמר שמחר מתכנסת ועדת-הקבינט לענייני ארץ-ישראל ועד אז אין למהר בהסקת מסקנות.

בינתיים נתקבלו ידיעות מפתיעות על עמדת אבן סעוד[2]. הוא חרד מאוד למזימותיו של נורי סעיד ולתאוות ההתפשטות של עיראק. מזהיר את בריטניה מלכת שבי אחרי תוכניות נורי בדבר פדרציה שתאחד את ארץ ישראל ועבר-הירדן עם עיראק. הוא מודיע, כי גם מצרים תתנגד לכך. אבל הוא מרחיק לכת מזה ומביע התנגדות למתן עצמאות לארץ-ישראל בכלל, גם שלא בדרך פדרציה. ואחרון-אחרון: אבן סעוד סבור, שאין להסגיר את יהודי ארץ-ישראל בידי הערבים ושהללו עושים שטות בזלזלם בכוח היהודים בעולם. אלמלא בטיחותו הגמורה של המקור היה כל הדין-וחשבון הזה נראה לנו כבדותה גמורה.

פירוש שלי: שנאת המן (נורי-עיראק) מעבירה את אבן סעוד על דעתו עד שהיא מביאתהו לידי אהבת מרדכי.

סברה של וייצמן: ידו של פילבי בדבר. הוא חותר בכל הדרכים להמלכת האמיר פייצל[3] על ארץ-ישראל. זהו הפתרון הדרוש לו, כדי להציל את הממלכה הסעודית מהתפוררות לאחר מות אבן סעוד, עקב הריב שיתחולל בין שני האחים סעוד[4] ופייצל על כיסא המלכות. במצב בריאותו של אבן סעוד חל שינוי ניכר לרעה, בין שני האחים משטמה עזה, כדי לשמור על השלמות והאחדות יש לספק את תאוותו של פייצל במקום אחר, במחיר כיסא-המלכות יהא מוכן להרשות עלייה רחבה ולמלא את כל משאלות היהודים. זוהי מדיניותו של פילבי ובוודאי הודיע לזקן, שיעשה משהו להתרצות אל היהודים, כדי להקל על מלאכתו בלונדון.

סברה נוספת של בן-גוריון: אין להוציא לגמרי אפשרות של יחס חיובי מצד אבן סעוד לענייננו מטעמים מוסריים.

אני מוציא לחלוטין אפשרות כזו מן החשבון.

וייצמן כדרכו, רוצה להשתמש מייד במציאה החדשה. יש לו היום אחר-הצהרים ראיונות במיניסטריון-המלחמה (עם קרידי) ובמשרד-החוץ (עם ואנסיטארט) והוא רוצה לשחק בקלף החדש. חיברתי על-פי הדין-וחשבון הקצר שנתקבל, דין-וחשבון יותר רחב, מתוך תוספת חומר וטשטוש כמה נקודות שהודגשו במקור, כדי להעלים את העקבות. מיס מיי שלחה את הגרסה המתוקנת הזאת לוויצמן.

ואנסיטארט הודה, כשקרא את הדין-וחשבון שלנו, כי גם הוא ראה ידיעות מעין אלו על עמדתו של אבן סעוד - משמע שהדברים הגיעו לממשלה דרך צינורותיה.

אכלתי ארוחת-צהרים עם רוטנברג. מסרתי לו על המצב אצלנו. הוא משתדל לראות שוב את גורט[5], לאחר שראהו כאן לפני נסיעתו לארץ ישראל ובזמן ביקורו בארץ. הוא נפגש הבוקר עם אמרי[6], הערב יאכל עם צ'נסלור[7], מחר יבקר את הליפאכס.

בינתיים החלה אספקת חומר על מהלך המשא-ומתן עם הערבים ורוטנברג מלא רוגז על מקדונלד, "המשפיל את כבוד האימפריה הבריטית".

חזרתי למשרד אחר-הצהרים והנה פצצה: מלקולם טילפן לוויצמן. רוגז רב על "הודעתנו" ב"טיימס". אחר-כך טילפן שוב והודיע, כי הערבים מסרבים להיפגש בגלל אותה הודעה, והפגישה שנקבעה כבר למחר מתבטלת. וייצמן, שלא ידע כלום על "ההודעה", כועס עכשיו עלינו. בן-גוריון מדוכא בתכלית.

אגב, בבוקר הודיע איטמן, כי פואד חמזה אמר לו, שמחר ב-11 תתקיים פגישה עם נציגי היהודים והוא מוכן לפגישה פרטית איתנו לאחר הפגישה הרשמית.

בערב טילפן מלקולם שוב ובישר, כי הפגישה תתקיים בכל-זאת. ביקש שמשלחתנו תהיה קטנה ככל האפשר - 5-4 אנשים. טילפנתי לוויצמן שצריך לקחת את בן-צבי. הוא התנגד לכך. הוא הזמין כבר את שני הלורדים, כי הם נפגשים בין כה וכה עם נורי. הבעתי תימהוני לכך, אך וייצמן אמר כי הם "בסדר". אחר-כך נתברר, כי הוא הזמין גם את סיימון מרכס.

 

הערות