מתוך יומן העבודה - לונדון, 14.2.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 14.2.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                לונדון, 14.2.1939

 

נשארתי רוב היום בבית. קונין ביקרני וקבע שיש לי אנגינה. חום אין, אך הרגשה כללית של ריסוק אברים.

עברתי על החומר שריכז זסלני בענייני הגנת ארץ-ישראל ויכולתנו הצבאית. נוסף לתזכירים הקודמים נתקבלו שני מברקים מפורטים מאוד מירושלים המוסרים את "חידושי ההלכות" של וינגייט[1] ואלעזר גלילי[2].

ב-4.30 הישיבה הרביעית בסנט ג'יימס (מניין זה הוא מלאחר הפתיחה החגיגית. לפי החשבון הרישמי זוהי הישיבה החמישית). הממשלה - מקדונלד, הליפאכס, בטלר ואחרים. מאתנו 10 חברי משלחת (וייצמן, בן גוריון, ברודצקי, אני, שני הלורדים, שטיין, ניימיר, מרכס, וייז), ולוריא וד. הכהן שישב מאחורי.

פתח מלקולם וכדרכו ניגש ישר לנושא ואחז מייד בציצית ראשו, בלי אקדמות ודברי-עקיפין. ביטחונה של האימפריה בפינת-תבל שלנו תלוי בארצות ערב - מצרים, עיראק, ערב הסעודית. כאן דרכי-אוויר, תעלת-סואץ, הבסיס הימי במזרח התיכון (אלכסנדריה), נפט, וכו'. הטינה שיש בליבם על בריטניה בגלל ארץ-ישראל עלולה להיות לרועץ ביום-פקודה. והעניין חורג ממסגרת הארצות האלו ומתפשט מערבה על-פני ארצות צפון-אפריקה ומזרחה על-פני הודו. ארץ-ישראל - עקב אכילס. היועצים הצבאיים של הממשלה נתנו בעניין זה אזהרה רצינית לקבינט. אכן יש גם שיקולים אחרים המחייבים התחשבות - עמדת ארצות-הברית במקרה של מלחמה - אך הצרה היא שבמזרח הים התיכון עלולים לנפול דברים בשלבים הראשונים של המלחמה (היינו, בטרם תיכנס אמריקה) שיכולים להיות בעלי ערך מכריע.

בהרצאה זו של העניין היו שלוש גוזמאות שהצטרפו למעשה זיוף: הרחבה יתירה של המסגרת, העמדת ארץ-ישראל במרכז, וחידוד מופרז של הסכנה בנקודה זו. אבל אלה היו דברי מיניסטר של הכתר, שנאמרו בשם הקבינט, בעניין אשר הקבינט הוא הפוסק האחרון בו - האינטרס של האימפריה הבריטית. הרגשנו מייד, כי לא קל יהיה לענות על דברים אלה. גם ראינו מייד שאנו עצמנו, כגורם חיובי של ביטחון, איננו קיימים כאילו לגמרי בתוך כל החשבון הזה.

וייצמן ענה בלי התעוררות יתירה, הוקיע את הגזמת הכוח המגרה של המדיניות הארץ-ישראלית לגבי עמדתן היסודית של מדינות ערב כלפי בריטניה. מצרים יודעת, שהיא מוכרחה להיות נאמנה לבריטניה, שאם לא כן תיפול בציפורני האויב. הוא הדין לגבי עיראק, שנשקפות לה סכנות מצד תורכיה ופרס. הצביע על המשען הצבאי שבריטניה יכולה למצוא בארץ-ישראל, אך לא התעכב הרבה על כך. טען שמגזימים ביכולת ההיזק של מדינות ערב בכלל. הרבה יותר חשוב מהמעגל הפנימי של סוריה-עיראק-סעודיה הוא המעגל החיצוני: תורכיה-איראן-אפגניסטן.

מילאתי אחרי דברי וייצמן. מדוע מתערבות מדינות ערב בעניין ארץ ישראל?

ראשית, משום הרגשה כללית של סולידאריות.

שנית, מתוך תכסיסי מלחמה בין ממשלה ואופוזיציה - שני הצדדים כאחד מנצלים את עניין ארץ-ישראל בריב הפנימי.

שלישית, זהו אמצעי לחץ בידי מדינות ערב לסחוט מבריטניה ויתורים לדרישותיהן הנוגעות להן עצמן, בלי כל קשר עם ארץ-ישראל. כל זמן שיש למצרים, לעיראק ולאבן סעוד תביעות כלפי בריטניה, הן לא תחדלנה לעורר אותן וללחוץ בכוחן גם אם תסופקנה כל משאלות ערביי ארץ-ישראל. כיום משמשת ארץ-ישראל תואנה ללחץ זה, מהר ימצאו תואנה אחרת. מכאן שאם יש חשש לאי-נאמנות מצד מדינות ערב, הרי לא סיפוק דרישות ערביי ארץ-ישראל יסלק את החשש הזה. כיון שכך, יש להחשיב את המשען הצבאי שיכולה לתת ארץ-ישראל היהודית, אפילו כמילואים למשען הערבי ואולי כאלטרנטיבה. ידענו שגם בנקודה זו - בשאלת נאמנותנו - יכולים להיות ספקות, אך אם בכלל ישנו דבר-מה בטוח בעולם הטרוף והמשתנה, שעל יסודו אפשר לבסס מדיניות, הרי זוהי נאמנותם של היהודים - לא נאמנות של נתינים, אלא של בעלי-ברית.

אם הנחה זו מקובלת, מצטרפים אליה שיקולים מעשיים: עמדתה האסטרטגית של ארץ-ישראל כגשר לים-סוף ולמפרץ פרס, ריחוקה מבסיסי-האוויר של איטליה, האפשרויות התעשייתיות הכבירות שיש בה, יתרון החומר האנושי היהודי ואחרון-אחרון - האוצר הגדול של מסירות והקרבה עצמית של הציבור כאן. כולנו חייבים בצבא הציוני ואם יוגד לאנשינו, שטובת הציונות דורשת שילחמו בעד בריטניה - ילכו למלחמה בהתלהבות. ומהו מצב הרזרבה למזרח התיכון במקרה של מלחמה? צבא בריטניה קטן מב-1914, בעוד שהתחייבויותיה גדלו. כוחות יותר גדולים יידרשו לשמירה על העמדות הימיות בים התיכון ובמזרח הרחוק, אך הם יהיו מרותקים למקומותיהם ולא יוכלו לשמש כתגבורת. אוסטרליה והודו ישלחו ודאי את כוחותיהם למזרח הרחוק. המעבר בים התיכון יהיה בסכנה וסברה שהצבא הבריטי, אם ילך למצרים, ייסע דרך דרום-אפריקה ויאחר לבוא. כל אלה מעלים את ערך התגבורת, שיכולה לתת ארץ-ישראל העברית. אך כדי שתגבורת כזו תימצא בשעת הצורך יש לאמן את הכוח היהודי מעכשיו ויש להעלות מראש יהודים צעירים לארץ למטרה זו.

בן-גוריון עמד על "הטעות האופטית" בדברי מלקולם. ודאי שמדינות ערב לוחצות על בריטניה בעניין ארץ-ישראל, אך מזה אין להסיק על עמדתן במקרה מלחמה. עמדה זו תיקבע לפי ענייניה היסודיים של כל מדינה בתוך ההסתבכות שתבוא, ושאלת ארץ-ישראל לא תשפיע כאן. כשם שתורכיה ויוון תקבענה עמדתן במלחמה העתידה - אם לבריטניה או לצריה - בלי כל קשר עם ארץ-ישראל, כך יהיה הדבר לגבי עיראק ומצרים.

מלקולם ענה ארוכות. חזר וביסס את עמדתו. גם "המעגל החיצוני" רגיש לענייני ארץ-ישראל במידת-מה. על-כל-פנים, אין לסמוך רק על המעגל החיצוני ולהסתלק מדאגה לפנימי. נכון שהאינטרס האובייקטיבי של מדינות ערב מחייב את זיקתן לבריטניה, אבל לא תמיד מבין זאת הציבור הרחב - הוא מתרשם מסיסמאות פופולאריות וכרגע עניין ארץ-ישראל מסעיר אותו. כיום יש כבר תעמולה אנטי-בריטית חזקה בארצות אלו ועניין ארץ-ישראל מכשיר את הקרקע לתעמולה זו.

אשר לדברי שרתוק על יתרון נאמנותם והכשרתם של היהודים, הרי הממשלה אינה מזלזלת באוצרות הכוח האנושי וביכולתו התעשייתית הטכנית של היישוב. היא גם בטוחה בנאמנותו. על-כל-פנים, הוא מעולם לא הטיל ספק בדבר. הוא יאמר בגלוי - הוא בטוח מפני שהוא יודע שאין ליהודים ברירה אחרת. הוא יודע שאפשר להאשים את הממשלה, כי דווקא משום שביהודים היא בטוחה הריהי מטילה עליהם קורבנות. אף-על-פי-כן, אילו היה עומד לפני ברירה - לבחור ביהודים או בערבים, היה בוחר בלי כל פקפוק בערבים, כי כל כמה שתמיכת היהודים חשובה אין בכוחה למלא את ההפסד של תמיכת הערבים. לשמחתו, אין בריטניה עומדת בפני ברירה כזו... הדרך שהיא הולכת בה היא לא לבחור בצד אחד ולהפקיר את משנחו, אלא לאחד את שניהם...

כאן דיבר וייז קצרות על נכונות הנוער היהודי באמריקה להתגייס בהמונים למען ארץ-ישראל ולעזרת בריטניה במלחמה. אחריו דיברו שוב וייצמן ובן-גוריון ומלקולם ענה. לבסוף ציינתי, כי בימי המשבר הצ'כוסלובקי הייתה עיתונות מצרים מלאה שבועות-אמונים לבריטניה, וזה בשעה שאותם העיתונים הוסיפו לפרסם גוזמאות על "מעשי-הזוועה" בארץ-ישראל. הוספתי, שאם מדובר בכוח צבאי ממשי, הרי ארץ-ישראל העברית יכולה כבר כיום להתחרות במצרים - אולם אין לסמוך על נאמנות ונכונות בלבד, אלא יש לאמן, לארגן ולצייד בעוד מועד. מלקולם הניע ראש, אך לא אמר דבר.

הליפאכס, אשר החריש כל זמן הישיבה, הביע את רצונו לדבר. מהמלים הראשונות - הן ממבחר המלים עצמן, הן מתוכנן והן מאופן אמירתן - הורגש מייד שמדבר אדם בעל שאר-רוח, אך עד מהרה התברר, כי שאר-רוחו הפילוסופי אינו מעבירו על דעתו כמדינאי והוא מגייס לעזרתו את האתיקה והפילוסופיה רק כדי להצדיק ולחזק את הקו הממשלתי. סיים בקריאה אלינו לפתור את שאלת ההתנגשות בין זכויות מוסריות וצורכי שלטון על-ידי ויתור מרצון, מתוך נדיבות-לב, על זכויותינו. הרקע של הדברים היה כזה, שאפשר היה לפרשם, כי מאחר שגורל העם היהודי תלוי בניצחון בריטניה על ההיטלריזם, הרי מחובת היהודים כלפי עצמם לסייע לניצחונה על-ידי פריקת כל מעמסה מיותרת מעליה.

גם מלקולם הדגיש בהמשך דבריו, כי חולשת בריטניה במלחמה הקרובה היא גם חולשת היהודים - אם בריטניה תיפול הריהם אבודים ועליהם להתחשב בכך.

לישיבה זו נועד על-ידי הממשלה תפקיד מסוים מאוד והבריטים ודאי יצאו בהרגשה כי תפקיד זה נתמלא.

 

הערות

[1]  אורד צ'ארלז וינגייט (Wingate Charles  Orde) – (1944-1903) – "הידיד", ראה כרך ב', עמ' 480, הערה 1 מ-16.6.1937.

[2]  אלעזר (לסיה) גלילי - מפעילי ה"הגנה". ראה כרך ב', עמ' 461, הערה 3 מ-21.2.1937.

 

העתקת קישור