מתוך יומן העבודה לונדון, 13.2.1939
זה הבוקר השני, שאני קם בהרגשת מחלה - מעין שפעת כבושה, אולי בתוספת אנגינה.
קיבלתי מידי ד. הורוביץ את החומר שהכין - מפורט יותר מדי, אך מועיל.
התייעצות אצל וייצמן על תוכנית הישיבה אחר-הצהרים. ידברו וייז, אני והוא. נאומו של הרב הרצוג יידחה לפעם אחרת. וייצמן מתכונן כנראה לתשובה נמרצת. קיבל כמה הצעות מבן-גוריון.
בצהרים חזרתי למלון וכתבתי את דברי כמעט במלואם. הזמן קצוץ ואין לסמוך על ניסים.
בטרם עזבתי את המשרד נתקבל הנוסח שהכינה בפי [גב' ב. דגדייל[1]] בשביל פירסום תמצית נאומו של וייצמן. לא הספקתי לראותו. ברודצקי קיבל על עצמו לערוך את התמצית עריכה אחרונה יחד עם לוריא. כל הקושי שהיה לנו בחיבור מסמך זה היה נמנע אילו מישהו חיבר סיכום של עמדתנו, בלי קשר דווקא לדברים שנאמרו. אולם עכשיו כבר מאוחר להתחיל מחדש - הפירסום נקבע למחר ואין לדחות.
ב-3.45 הישיבה השלישית בארמון סנט ג'יימס.
ראשון דיבר וייז. החל מתולדות השתתפותה של אמריקה בעיצוב הצהרת בלפור וסקר את כל שלבי התעניינותה של הממשלה האמריקאית בהקמת הבית הלאומי, עד להפגנת אוקטובר[2]. דיבר במתינות רבה אם גם בלא מעט תוקף. הרושם שקיבלתי היה, כי אילו היה המנדט על ארץ-ישראל בידי ארצות-הברית והיו לנו טענות על שלטון מנדט זה, היו אחינו האמריקאים נוקטים כלפי ממשלתם לשון הרבה יותר רכה וזהירה לא רק משהם דורשים מאיתנו כיום לנקוט לגבי בריטניה, אלא גם מהלשון שאנו נוקטים כיום למעשה לגביה.
אחרי וייז דיברתי אני - לא קראתי מהכתב, אבל דיברתי על-פי הכתוב. דברי ארכו בדיוק חצי שעה (לוויצמן אמרתי קודם שאדבר 35 דקות). הדגשתי את תביעת העלייה מבפנים המצטרפת ללחץ מבחוץ - התביעה הנובעת, ראשית, מהשאיפה לגידול לצורכי ביטחון, ושנית, מהתפתחותו הדינאמית של משק היישוב. קבעתי כי על-ידי מדיניות של קיצוץ העלייה תעמיד הממשלה את עצמה ככוח מתנגד להתקדמות כלכלית ולתהליך של בניין. הדבר יגרום זעזועים חמורים ביישוב. לומר את האמת, אין אנו בארץ-ישראל מתייראים מן המפלצת של מדינה ערבית. לא רק שאיננו מעלים על הדעת שבריטניה תסגירנו, אלא יודעים אנו, כי מדינה ערבית אינה אפשרית מבחינה מציאותית. מניתי כאן כמה ציונים למידת כוחנו בארץ - המספרי, הטריטוריאלי והמשקי. אבל חרדתנו היא למצב של מיעוט, לריבוי מקוצץ, לאי-יכולת להעלות המוני יהודים מהגולה. כל צעד בכיוון זה יעורר התקוממות נפשית ביישוב. סביב השולחן הזה יושבים כמה אנשים, שהייתה להם יד בהחזקת אותה רוח המשמעת, אשר זכתה לשבחים מפי ראש הממשלה. הם יודעים מה יהיה הלך-רוחו של היישוב אם תבוא הממשלה לבלום את גידולו. יש ששורשי עץ חי מבקעים סלע.
כשגמרתי בירכני קודם-כל שטיין, שאמר כי הוספתי נימה חדשה לוויכוח; אחריו שני הלורדים שכנינו ואחריהם רבים אחרים.
מקדונלד הכריז הפסקה לשתות תה. בשעת ההפסקה שאלו בן-גוריון אם שמע משהו חדש בישיבה זו. מלקולם ענה, כי בדברי לא היה בשבילו שום דבר חדש, אבל מפי וייז למד משהו, שלא ידע - מכתבו של פייצל לפרנקפורטר[3]... שאל אם אפשר לקבל את המסמך. בן-גוריון הבטיח להמציא לו את כל מערכת המסמכים והציטטות השייכים לפרשת יחסינו עם פייצל.
אגב, הממשלה נענתה לבקשת הערבים ומסרה להם את איגרות מקמהון[4]. היא עומדת לפרסם את האיגרות בצורת ספר לבן. יש הצעה שנפרסם לרגל זה גילוי-דעת שיסכם את כל מה שיש לנו להגיד בעניין "ההבטחות". בזמן האחרון חיטטו אנשים ברשומות וניגלו שני מסמכים חדשים: ראיון פייצל עם רויטר ב-1918[5] שבו מובעת אהדה גמורה לציונות (שטיין מסתמך על ראיון זה ב"ספר האפור", אך עכשיו נמצא גיליון ה"טיימס" שבו נתפרסם הראיון במלואו והדברים יותר בעלי תוכן מאשר בציטטה ששטיין לקחה מ"פלשתין"). המסמך השני הוא גילוי-דעת של המשלחת הסורית[6] לוועידת השלום - בין חבריה ג'מיל מרדם[7] - אף היא מביעה אהדה לציונות ומחייבת את זכות היהודים לעלות לארץ ולבנותה.
בשעת שתיית התה נזדמן לי לשוחח עם בקסטר, מנהל הלשכה המזרחית במשרד-החוץ, אשר בא במקומו של רנדל. ראיתי שיש לו רושם, או שהוא מעמיד פנים כאלו, שלפני המלחמה הצטמצם המושג שלנו על ארץ-ישראל בתחומי הסנג'ק הירושלמי[8] - ואילו יתר חלקי שטח המנדט הנוכחי היו לדידנו אז מחוץ לתחום. טפחתי את העובדות על פניו: שלוש המושבות הראשונות, שנוסדו כמעט בזמן אחד - ראשון לציון, זיכרון יעקב ויסוד המעלה - אחת מהן הייתה בסנג'ק ירושלים, השנייה בסנג'ק שכם השלישית בסנג'ק עכו. קנינו אדמה גם בחורן ובעבר-הירדן. סיפרתי לו על דגניה וכיצד מציאותה השפיעה על הגבול בין ארץ-ישראל המערבית ועבר-הירדן.
האין לראות בסילוף הזה רמז לניסיון חדש לפרש את איגרות מק-מהון - כאילו רק סנג'ק ירושלים הוצא מכלל ההבטחה לערבים, אך לא השומרון והגליל?
אחרי ההפסקה ניתנה רשות-הדיבור לוויצמן. נאומו זה היה לא רק נקודת הפסגה בהופעתנו במשא-ומתן זה לפי שעה, אלא זה היה אחד הנאומים המזהירים ביותר ששמענו פעם מפיו. מראשית הנאום עד אחריתו הייתה כאן התזת ברקים בלתי-פוסקת. חריפות השכל התחרתה עם חריפות הביטוי - הייתה מזיגה נפלאה של חן לשון עם רוח קרב. הוא התנצל מראש על דברי-הפולמוס שיהיו בנאומו, אך נאמרו דברים שאין לעבור עליהם בשתיקה. מזכיר-המושבות נקלע בנאומו בין שני צירים - השקפת הערבים והשקפת הממשלה. בדברו על ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל קרא לה "אינוזיה" [פלישה]. אם הערבים נוקטים מונח זה-לא איכפת לנו, אך כיון שהרצאת הלך-מחשבותיהם של הערבים נשתלבה בהרצאת דעותיה של הממשלה ושתי הרשויות נתערבבו - עלינו להתריס נגד סילוף זה של תנועתנו. שמענו תגליות חדשות - הקבינט של 1917 לא ידע מהי ארץ ישראל. המעט נלחם מונטגיו[9] המנוח נגד הצהרת בלפור משום שזו באה להפוך ארץ מוסלמית לבית לאומי ליהודים? והנה הציטטה מחוזרו של קירזון שבוע ימים לפני תאריך ההצהרה: חצי מיליון ערבים מוסלמים בארץ-ישראל ומאה אלף ערבים נוצרים. הייתכן שחברי הקבינט אינם קוראים את החומר הנשלח להם? דעתו של וייצמן על חברי קבינט בריטי טובה יותר. הרי גם אנו מסובים עם חברי קבינט. נאמר שההצהרה הייתה "סתומה". ודאי, זה דרכו של הגניוס האנגלי, שאינו מגדיר ומנסה מראש בתכלית הדיוק והפירוט כדרך הצרפתים, אלא קובע מסגרות כלליות ומניח לחיים למלאם תוכן. השאלה אינה אם הנוסחה ברורה - השאלה היא אם הכוונה הייתה ברורה. היו הנחות שנתבדו - אירעו דברים שלא היו צפויים מראש. ודאי, איש לא צפה מראש שההתיישבות היהודית תגרום לריבוי כה עצום של היישוב הערבי, אבל באו עוד דברים, שלא היו צפויים. הצפה מישהו מראש שהארץ תוסגר בידי פקידות אשר לבה אינו למדיניות הרשמית, ואשר הפריעה במקום לסייע? אין הוא בא בטרוניה על האנשים עצמם - תפקידם היה קשה, אך הדאג מישהו שתהא להם ההתלהבות, אשר רק בכוחה יכלו להתגבר על הקושי? עכשיו באים אלינו וטוענים שאין לבנות את הבית הלאומי על-ידי פגיונות. הוא עצמו יודע היטב את המימרה (של ביסמרק), כי הכול יכול אדם לעשות בפיגיון, רק לא לשבת עליו. אבל מה קרה כאן? הייתה מרידה בשלטון. ניסיון להרוס את מפעלנו בכוח אלימות. אמרנו לאנשינו: הגנו על עצמכם ואל תפריעו לממשלה להשליט חוק וסדר. דרשנו אמון ועזרה לממשלה. היה לנו דין-ודברים עם סר ארתור ווקופ. אנו מכבדים אותו גם כיום ואפילו רוחשים לו חיבה. אבל הוא ניסה להשתלט על המרד במתק-שפתים. הוא היה סבור שאם יחליק את שערו של הזאב יהפוך הזאב את עורו. בכל תוקף ההכרה שיש לו לוויצמן ברגע חגיגי זה, הריהו נוטל רשות לעצמו להכריז: "מעולם, מעולם, מעולם לא היו הדברים צריכים להגיע לידי כך". האסון שקרה באחרונה הוא מידי אדם ולא מן השמים. לשאלה שהוצגה לפנינו עכשיו יש רק תשובה אחת. אם קמים כוחות-אלימות נגד משטר אין למשטר ברירה, אלא לדכאם בכוח. אחרת הוא גורם להפקרות ומזמין את הצד השני למעשי-אלימות. והאם רק כוח ערבי היה זה? כלום לא נעשה כאן ניסיון להפוך את ארץ-ישראל לספרד שנייה? כלום לא זו הייתה תביעתנו מהנוער שלנו - לא להיגרר אחרי יצר הנקמה, כדי שלא לעשות את שליחותם של אויבינו בנפש ולנפול בפח שהם טמנו לנו? ואשר לעניין הסכמת התושבים. שלטון בהסכמת התושבים הנהו ודאי האידיאל. הוא כבר שאל אם בריטניה תולה את שלטונה בהודו בהסכמת התושבים. הוא יוסיף וישאל - אם בריטניה מתנה בהסכמת התושבים את שלטונה על ארץ-ישראל? הן הערבים בארץ-ישראל דורשים עצמאות - הם בעד ביטול המנדט - כלום בריטניה חושבת להיענות להם? והאם מינוי ראש עיריית ירושלים הערבי[10] בא בהסכמת רוב האוכלוסים? והוא הדין בחיפה? ארץ-ישראל אינה יותר ארץ ערבית - היא לא תשוב לעולם להיות ערבית. בעצם, היא לא הייתה מעולם ארץ ערבית. כאן הביא את הציטטה הידועה מדברי לורד מילנר[11]. אנו לא נתן שייעשה בנו כמו שנעשה באשורים בעיראק[12] ומוטב שממשלת הוד מלכותו תברר זאת לערבים מבלי שישתייר כל ספק בליבם. נאמר: אילו היו בארץ-ישראל מיליון גרמנים - מה אז? קודם-כל - תודה לאל שאין בארץ-ישראל מיליון גרמנים. אך אין זה מקרה שאינם. אילו היו - הייתה זו ארץ נושבת. אין זה מקרה, אלא כנראה שמאת ההשגחה היה הדבר שהארץ תעמוד בשממתה ובקללתה במשך כל הדורות, ומאות אלפי הערבים יפקירוה לעזובה, והארץ תתכסה סלעים וחולות וביצות - כדי שתשתמר בשבילנו ונבוא אנו באחרית הימים ונשפוך עליה את אהבתנו, את זיעתנו, את דמנו ונהפוך אותה מחדש לגן פורח. ועכשיו רצוננו לדעת - עבודה זו שהתחלנו בה תימשך או שאתם גוזרים עליה להיפסק. נדעה !
הרושם היה עצום - גם על אנשי הממשלה, כפי שאפשר היה לראות מהבעת פניהם.
מלקולם, כדרכו, ניסה לענות מייד. כדי להקל על עצמו פתח בתשובה על דברי. אני הצגתי את היישוב, על צרכיו ומאווייו, כמציאות הקובעת את גורל הארץ. נכון, יש להתחשב במציאות זו. אך יש להביא בחשבון את המציאות הערבית, אשר הממשלה מייחסת גם לה משקל רב. הממשלה חותרת למוצא מתוך התחשבות בכל המציאויות. בעוברו לדברי וייצמן הודה כי הוא הרס (demolished) הנחה אחת שלו, שהייתה כנראה מוטעית, בדבר אי-בקיאותה של ממשלת 1917 במצבה של ארץ-ישראל כארץ בעלת יישוב ערבי גדול. אף-על-פי-כן, הריבוי העצום של היישוב הזה הוא גורם בלתי-צפוי. אשר למדינה הערבית בארץ-ישראל - אין כל כוונה להקימה. אשר למשאלה שהממשלה תגיד מה שיש בליבה, הוא מוכן בישיבה הקרובה לציין בנדון זה כמה אפשרויות.
יצאנו מישיבה זו בהרגשה שידנו הייתה על העליונה בוויכוח. אבל ארלוזורוב היה אומר בצאתו מלפני הנציב: מה יתנו ומה יוסיפו לי הנימוקים המצוינים שלי, כשבידו ההחלטה.
הערות
[1] גב' בלאנש דגדייל-בפי (Mrs. Blanche Dugdale) -- - (1948-1880) בת אחיו של לורד בלפור, פעילה בעבודת ההנהלה הציונית בלונדון. ראה כרך א', עמ' 389, הערה 1 מ-21.5.1936.
[2] באוקטובר 1938, לפני פרסום מסקנות דוח וודהד, רבו השמועות על כוונת בריטניה לשנות את מדיניותה כלפי ארץ-ישראל ולסגת מהבטחות הצהרת בלפור. בפגישה ב-7 באוקטובר 1938 הקימו ראשי הארגונים הציוניים בארצות-הברית ועד-חירום כדי לעורר את דעת-הקהל וכדי לשכנע את הממשל האמריקאי להשפיע על ממשלת בריטניה. במשך חודש אוקטובר נערכו עשרות הפגנות וכינוסים, נאספו חתימות לאיגרת אל הנשיא רוזבלט, ומשלחת של מנהיגים יהודים ביקרה את שגריר בריטניה בוושינגטון והגישה לו תזכיר-מחאה. מסע המחאה הגיע לשיאו ב-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור, כאשר נערך כינוס המונים בניו-יורק בהשתתפות מנהיגי הציונות ומנהיגים נוצרים ובראשם ראש עיריית ניו-יורק לה-גארדיה. הכינוס יצא בקול-קורא לממשלת בריטניה שלא תנקוט במדיניות המבטלת את ההבטחה לסייע בהקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל.
[3] במרס 1919 שלח פייצל (1933-1883), שהיה ראש המשלחת הערבית בוועידת-השלום בוורסאי, מכתב לפליכס פרנקפורטר (1965-1882), מראשי הציונות בארצות-הברית (ראה כרך א', עמ' 394, הערה 1 מ-10.7.1936) שהיה חבר המשלחת היהודית בשיחות השלום בפאריס. במכתבו מברך פייצל על ההזדמנות להכיר נציג מיהדות ארצות-הברית ומציין את הידידות הרבה בינו ובין ד"ר וייצמן. פייצל מציין את הקרבה בין העם היהודי והערבי ומצביע על העזרה הרבה שנתנו היהודים לערבים להגשמת שאיפותיהם הלאומיות. המכתב מסתיים בהבעת תקווה להידוק שיתוף-הפעולה בין שני העמים לטובת בניין הארץ ושני הלאומים. ראה: כרך א', עמ' 399, הערה 4 מ-22.8.1936: Documents Relating to the McMahon Letters (London 1939) pp. 12-14
- קובץ תעודות ומסמכים העוסקים בפרשת איגרות מק-מהון והרקע שלהם בהוצאת הסוכנות היהודית בלונדון).
[4] חליפת-המכתבים בין הנציב העליון הבריטי במצרים הנרי מק-מהון (Henry McMahon) והשריף חוסיין במכה (יולי 1915 - מרס 1916) ראה כרך א', עמ' 389, הערה 2 מ-22.5.1936.
[5] "טיימס" הלונדוני פירסם ב-12 בדצמבר 1918 ראיון שהיה לכתב סוכנות "רויטר" יום קודם-לכן עם האמיר פייצל. בראיון אמר פייצל כי אין ניגוד בין המטרות הלאומיות של הערבים והיהודים. בדברו על הציונות אמר: "הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים ובדעתנו להתייחס אליהם כהוגן; והיהודים הציונים הבטיחו לערבים הלאומיים כי כוונתם לדאוג לכך שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד". פייצל טען כי האינטריגות של השלטון התורכי הן שניסו לזרוע פירוד בין הערבים ליהודים.
[6] ב-13 בפברואר 1919 הופיעה משלחת בת 7 חברים מערביי סוריה בפני ועידת-השלום בפאריס והעלתה את התביעות הלאומיות של ערביי סוריה. המשלחת תבעה הפרדת ארץ-ישראל וסוריה מחג'אז וערב בשל ההבדלים בהתפתחות שבין שני האזורים. בהתייחסם לעלייה היהודית לארץ-ישראל ותביעות ההסתדרות הציונית הצביעו חברי המשלחת על שותפות הגורל בין היהודים לערבים אשר שאיפותיהם הלאומיות דוכאו. הם הציעו לכלול את ארץ-ישראל כיחידה אוטונומית בפדרציה שתכונה סוריה רבתי, ואמרו כי אם היהודים יהיו רוב בארץ הרי שהם יהיו אדוניה.
[7] ג'מיל מַרדם (1960-1888) - מראשי התנועה הלאומית בסוריה. ראה כרך ב', עמ' 460, הערה 4 מ-18.2.1937
[8] בימי השלטון העותמני הייתה ארץ-ישראל מחולקת לסנג'קים [מחוזות]. חלקה הדרומי של הארץ נכלל בסנג'ק העצמאי של ירושלים. הסנדקים בצפון הארץ נכללו בווילאיה (פלך] של ביירות.
[9] אדווין מונטגיו (Montagu Edwin) - - 9)1924-187) - מדינאי בריטי ממוצא יהודי. מיניסטר-ההספקה 1916, מיניסטר לענייני הודו 1922-1917. התנגד למדיניות הציונית של ממשלתו ולהצהרת בלפור.
[10] ב-1935 מינו שלטונות המנדט את ד"ר חוסיין פכרי אל-כאלדי, ממייסדי מפלגת-הרפורמה הערבית, לראש עיריית ירושלים, למרות הרוב היהודי בעיר.
[11] לורד מילנר- (Lord Milner) - (1925-1854) מיניסטר-המושבות 1921-1919. בנאום שנשא בבית-הלורדים ב-27 ביוני 1923, הצהיר כי עקרונית עמדתו היא פרו-ערבית והוא מקווה להקמת פדרציה ערבית. הוא טען כי הערבים השיגו מה שהשיגו בזכות תמיכתה הפעילה של בריטניה. אך באשר לתביעתם של הערבים לארץ-ישראל אמר: "אין להתייחס אל ארץ-ישראל באותם קני-מידה שמתייחסים לשאר ארצות ערב. אי-אפשר להתעלם בעניין זה מההיסטוריה והמסורת. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שארץ זו היא עריסת שתי הדתות הגדולות. זוהי ארץ קדושה לערבים אך גם ליהודים ולנוצרים. עתידה של ארץ זו אסור שייקבע על-ידי הרגשות והרצונות של הרוב הערבי הזמני בארץ-ישראל בשעה זו".
[12] האשורים הם בני כת נוצרית שנתפרדה מהכנסיה האורתודוכסית בשנת 431. רוב בני הכת היו תושבי האימפריה העותמנית ומשהתפרקה אימפריה זו התפזרו בניה לכל היחידות הנפרדות שהוקמו. מיעוט גדול של אשורים התיישב בעקבות הכיבוש הבריטי בעיראק. לאחר שעיראק זכתה בעצמאות ב-1932, התחדדו היחסים בין השלטון העיראקי ובינם על רקע דרישתם לאוטונומיה ברחבי הממלכה העיראקית. המתיחות הגיעה לשיאה באוגוסט 1933 ומאות אשורים נטבחו.
