מתוך יומן העבודה                                                                              לונדון, 12.2.1939

מסרתי לדוליק הורוביץ את תוכנית הדברים שברצוני לומר בישיבת מחר. הוא קיבל על עצמו להכין את החומר בכתב ולהשלימו בדוגמאות ומספרים.

הרב עוזיאל כיבדני בנוסח נאומו - עלי לקרוא ולחוות דעה. התוכן רצוף רגש רב, שאינו מספיק למלא את חסרון ההוכחות ההגיוניות. בין השאר כופר הרב הנכבד במציאות רוב ערבי בארץ-ישראל: מספרם במפקד יצא מוגזם ומנופח ואילו מספרנו הוקטן על-ידי הסתלקות רבים מלהיפקד...

כל הבוקר במשרד ישיבת ההנהלה: ניסוח עמדתנו כיסוד לתשובת וייצמן מחר. אוסישקין טען, שדי לנו לבזבז זמן על הוכחת צדקתנו. עשינו זאת עשרים שנה ולא העלינו כלום. עלינו לעבור למלחמה. כשנשאל - איזו מלחמה, לא יכול לתת תשובה ברורה. בן-גוריון הוכיח לו, שעל מלחמה ממש אין הוא חושב ואשר למלחמת דברים, הרי אותה יש לעשות קודם-כל בוועידה זו. בהמשך הדברים ניסחתי תשובות אלו לשאלתו העיקרית של מלקולם מקדונלד - אם יש להמשיך בניין הבית הלאומי בכוח: מסקנתו שאין לעשות זאת בכוח היא הכניעה לכוח ומזה אנו עלולים להסיק מסקנות; כיון שיש הכרח בכוח – אם אין מחליטים להיכנע לאלימות - יש לתפוס את הרע במיעוטו ולקצר את תקופת השימוש בכוח על ידי החשת העלייה. בערך כאלו היו המסקנות בתוספת ההודעה, כי אנו מוכנים למשא-ומתן עם הערבים על יסוד ויתורים הדדיים והכרת-זכויות הדדית לשם השגת שלום אמיתי, אך באין הכנה לכך מצד הערבים נעמוד על מלוא זכויותינו. ויתורים לשווא לא נעשה.

אלטמן, הטורח לסדר פגישה בין בן-גוריון ופואד חמזה,[1] מסר, כי שמע מפי חאפז והבא, הציר הסעודי בלונדון, שהמשלחת הערבית, לרבות "המלכים", לא תזוז מדרישת העצמאות. הם מקווים לוויתורים מרחיקי לכת מצד בריטניה.

לזסלני נודע כי יש מחלוקת במשלחת הערבית בשאלת המשך הטירור בארץ. נציגי המדינות הבטיחו למלקולם מקדונלד להשפיע על הארץ ישראלים להפסיק את הטירור. אנטוניוס[2] עומד לימינם. אך עיזת טאנוס[3] וג'מאל חומייני התנגדו בכל תוקף לפנות למופתי ולייעץ לו להפסיק. בין מחייבי שביתת-הנשק לזמן המשא-ומתן ושולליה נפלו, כאילו, דברים קשים.

עוד נודע לזסלני כי נורי סעיד משדל ומפתה את ראגב לקום מחוליו ולהופיע מחר בישיבה, שבה הוא, נורי, צריך לשאת מדיברותיו.

[---]

שטיין בא להתייעץ על הנקודות המשפטיות. לדעתו מוטב שלא הוא יהיה המדבר, כי עליו מביטים כעל עורך-דין, והופעתו תיטול הרבה מערכם הפוליטי של הדברים. מוטב שיכין את הדברים בכתב על-מנת שווייצמן, או מישהו זולתו, יקראם.

ב-5 ישיבת הפאנל. היה ויכוח כללי. השתתפות הארץ-ישראלים הייתה הפעם בעלת משקל רב. ברל כצנלסון ניסח את בעיית עמדתנו במשפטים קולעים. החלטות לא נתקבלו, אך בן-גוריון וחברים אחרים של ההנהלה דיברו ברוח המסקנות שנתקבלו בישיבת ההנהלה והייתה הרגשה כללית, כי זוהי העמדה. הבלתי-ציונים האנגלים מתנהגים לעת-עתה כשורה.

ב-7.30 ארוחת-ערב עם לורנס,[4] יחד עם בן-גוריון הוא עומד לראות מחר את נורי סעיד. הסברנו לו את עמדתנו. הצענו לו להסביר לנורי, כי מדינה ערבית בארץ-ישראל היא דמיון-שווא.

[---]

הערות