מתוך יומן העבודה - לונדון, 10.2.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 10.2.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                לונדון, 10.2.1939

 

(מכאן ואילך נרשם היומן באיחור של שבוע, בגלל מחלתי)

 

ב 10.30-ישיבה שנייה בארמון סנט ג'יימס. מלקולם נטל רשות-הדיבור ונשא מדיברותיו כשלושת רבעי שעה. פתח בהודעה שיציג לפנינו את השקפת הערבים, אך למעשה היה רוב נאומו ניסוח השקפת הממשלה, כפי שנתגבשה בהשפעת הלחץ הערבי. לערבים ארץ-ישראל היא ארצם. המנדט מחייב הגנת זכויותיהם - לא ייתכן שבזה לא תיכללנה זכויותיהם המדיניות והטבעיות. מה היה אילו נושבה ארץ-ישראל על-ידי מיליון אמריקאים או גרמנים? האם משום שערבים הם, שאפשר לדכאם על-ידי י"ח בטליונים, יפסידו? נכון, גם ליהודים זכויות שהוגדרו בהצהרת בלפור. אך הצהרה זו סתומה. מה פירוש בית לאומי? בשעת מתן ההצהרה היו מיניסטרים שלא ידעו, כי יש ערבים בארץ-ישראל - היו סבורים כי הארץ ריקה מאדם. על-כל-פנים היו אז שתי הנחות:

א. שהערבים יתפשרו;

ב. שהם לא יתרבו במהירות כזו.

שתי ההנחות נתבדו. ההתנגדות הערבית מושרשת ורחבת-היקף. כל מה שאומרים, כי ההתנגדות הערבית היא עניין מלאכותי ומנופח, אינו אמת. טוענים שיש להשוות את מילוי ההבטחות לערבים עם מילוי ההבטחות ליהודים. אבל עצמאות ארצות ערב אין בה נחמה לערביי ארץ-ישראל. אדרבא, היא הנותנת: משום מה נגרע חלקם? ישנן שתי דרכים:

א. לדחוף את בניינו של הבית הלאומי בכוח, על אפם וחמתם של הערבים בארץ ובארצות השכנות;

ב. להמשיך בבניין לפי מידת הסכמתם או לפחות התפשרותם של הערבים.

הוא סבור כי הדרך השנייה עדיפה. אחרת תהיה הפרת המנדט המחייב שמירת זכויות הערבים. היה יכול לבסס את הצורך במדיניות כזו על ה"תכליתיות" (expediency) - סכנת איבת הערבים לאימפריה, הקושי להשתמש בכוח וכו' - אך כוונה כזו רחוקה ממנו. הוא מעמיד את הדברים על הכרת זכות הערבים. אדרבא, מה תאמר המשלחת היהודית בדבר זכות זו?

זו לא הייתה הצגה אובייקטיבית של השקפת הערבים, גם לא פרקליטות לטענת הערבים, אלא ניסוח ראשון של פסק-דין הנותן צדק לערבים.

כשגמר מקדונלד הרגיש בעצמו, כי דבריו הפתיעו והדהימו ומייד הציע לנו הפסקה. אנשי-הממשלה הסתלקו אחד-אחד מן האולם ונשארנו לבדנו. התחילה התייעצות - קודם בתוך קבוצת אנשים שהתאספה סביב וייצמן ואחר-כך בתוך ישיבה מסודרת של כל המשתתפים סביב השולחן - אם לענות מייד או לדחות את התשובה. רוב האנגלים ובכללם שטיין, סאקר[1], ומרכס[2], היו בעד דחייה. וייז הצטרף אליהם מתוך טענה של דמוקרטיה: אין למסור לאיש אחד לענות מניה ובייה על הודעה כה חמורה בלי התייעצות מוקדמת. כל ההנהלה הציונית, המשלחת הארץ-ישראלית ויתר הציונים היו בעד תשובה מייד. ניימיר תמך בנו בתוקף. וייצמן ערך הצבעת ניסיון. הרוב היה בעד תשובה. בן-גוריון הודיע שבאין אחר יהיה מוכן לענות. ביקש דקות אחדות להתכונן, אך בינתיים כבר הודיעו למקדונלד שהתייעצותנו נגמרה והמשלחת הממשלתית נכנסה לתדר.

בן-גוריון דיבר בלי כל הכנה, תוך הצצה ברשימות שרשם לעצמו בשעת נאומו של מלקולם. הצורה לא הייתה משוכללת והניסוח לא יצא מלוטש, אך עיקר התוכן הכיל תשובה על הנקודות העיקריות. אין זה עניין שבינינו לבין העם הערבי, אלא בינינו לבין העולם כולו, אשר הערבים הם רק חלק ממנו. לא נכון שהצהרת בלפור הייתה סתומה. הכוונה הייתה ברורה. לא נכון שהבריטים לא ידעו שיש ערבים בארץ-ישראל. לורנס ואחרים סיירו את הארץ עוד לפני המלחמה ולורנס עצמו אמר אז "ככל אשר יקדימו היהודים ליישב את הארץ הזאת כן ייטב לה". אבל זכותנו על ארץ-ישראל קודמת להצהרת בלפור, שלא באה, אלא כאישור לזכות הזאת שהייתה קיימת ועומדת. אין המנדט מחייב שום הסכמה של הערבים. אין המנדט מחייב גם שלטון עצמי של ארץ-ישראל - רק מוסדות של שלטון עצמי, שזהו עניין אחר לגמרי. אם להעמיד את כל המדיניות על אי-התנגדות לאלימות - הרי נהרס כל הבסיס של זכות וצדק, שעליו הושתת משטר המנדט.

ההרגשה הכללית הייתה שבן-גוריון הציל את המצב, אם כי הוא הקריב את עצמו לשם כך.

בזמן שבן-גוריון דיבר החליף וייצמן כוח וכשגמר בן-גוריון היה מוכן להתקפה. הוא אמר שברצונו להציג למזכיר-המושבות שתי שאלות. אלה היו שני חיצים, שכל אחד מהם פגע בבבת-העין.

שאלה א' - האם קיים עדיין או חדל להתקיים יסוד ההחזרה - הקמת הבית הלאומי "מחדש", ככתוב במנדט, הכרת הזכות ההיסטורית, כל מערכת המושגים הקובעים את זכותנו המוחלטת, הבלתי-מותנה, על ארץ-ישראל? אם היסוד הזה נהרס - הרינו מבזבזים כאן את זמננו.

שאלה ב' - האם בריטניה נמצאת בהודו בהסכמת התושבים? ודאי, היא שואפת להשיג הסכמתם וטורחת הרבה טרחות לשם כך ומקווה שבאחרית הימים תשיג את המטרה. אף אנו כך. וגם בינתיים אנו מוכנים לעשות הכול כדי להקטין את שטח החיכוכים - אם כי אין לעשות חביתה מבלי לשבור ביצים אחדות. אבל אם קובעים את הסכמת התושבים כתנאי קודם - מה בעניין הודו או מצרים?

מלקולם ניגש לענות לא בלי אותות מבוכה על פניו, אך הוא התאושש ומצא לעצמו מוצא מן המיצר. (בדרך-כלל הוא מראה כישרונות דיפלומטיים, יכולת של הרצאה בהירה ושליטה בעניינים. בדבריו אינו משחית מלים לריק - כל פסוק אומר משהו. בשים לב לעבודה העצומה שהוא עובד בימים אלה ולמיעוט הזמן שנשאר לו להכנת דבריו מקבלות סגולותיו אלו משקל רב יותר.) זכותם של היהודים שרירה וקיימת, אך אין זו זכותם של כל היהודים שבעולם לשוב לארץ, אלא אותם היהודים השבים לארץ (הכוונה - ברשות הממשלה) שבים בזכות ולא בחסד. אולם זכות זו מוגבלת בזכותם של הערבים - ומכאן חזרה לטענות הקודמות. "יכולת הקליטה" אינה מן המנדט. שם מדובר על אימוץ העלייה "בתנאים נאותים". השאלה מה הם התנאים הנאותים? בכוח - לא ייתכן. כאן באה פתאום פנייה לסטיפן וייז. הוא ודאי מתכונן לדבר - אדרבא. הוא, מלקולם, מעוניין מאוד לשמוע אותו, האומנם תדרוש מהם אמריקה, שבשמה, בתוך שאר המדינות, הם פועלים בארץ-ישראל, לקיים את מדיניות הבית הלאומי בכוח?

התפזרנו כששאלה זו תלויה בחללו של אולם-התמונות.

אחר-הצהרים במשרד. שלחתי מברק בצופן לירושלים על נאום מלקולם מקדונלד. הבוקר ערכתי את הפרוטוקול שרשם לינטון[3] מנאום זה והכנסתי מילואים מרשימותיי. את הפרוטוקול הרשמי (לא סטינוגרמה) נקבל מחר או רק ביום ב', ורציתי להחיש משלוח חומר זה לירושלים.

 כשגמרתי עבודה זו מסר לי דויד הכהן את המברק על מות אחותי גאולה, שנתקבל לפני כמה שעות.

באותו רגע נקראתי להתייעצות דחופה בחדרו של וייצמן. הייתה לו שיחה ביחידות עם מלקולם בשאלת מהלך הישיבות להבא. ביום ב' אחר-הצהרים נהיה שוב אנו המדברים - נענה על דבריו היום. ביום ג' אחר-הצהרים תתקיים ישיבה בחוג מצומצם (עשרה מאיתנו) בשאלות אסטרטגיות. ביום ד' ייטול שוב מלקולם את רשות-הדיבור ויגלה משהו מכוונותיה של הממשלה.

העירותי ביחס לישיבת יום ב', שרצוי כי שטיין ייתן תשובה בשאלת פירושי המנדט - אם הוא מחייב הסכמת הערבים, אם יש בה הכרת זכויותיהם "המדיניות" ו"הטבעיות" ואם תיתכן לפי המנדט מדיניות-עלייה אחרת מיכולת הקליטה הכלכלית.

וייצמן אמר שלדעתו עלי לדבר. בן-גוריון תמך - צריך שאדבר כארץ-ישראלי. הדבר נשאר עוד בצריך עיון.

על-כל-פנים ביום ב' ידבר וייז - ישא את משא אמריקה. את התשובה העיקרית למלקולם ייתן וייצמן.

אשר לישיבה ה"אסטרטגית" העניינים התגלגלו כך: בהמשך דבריו הבוקר הזכיר מלקולם כלאחר-יד את הצד האסטרטגי של השאלה. הרמז היה ברור - גם מבחינה זו לוחצים הערבים על בריטניה. בהתייעצות שהייתה בשעת ההפסקה עורר רדינג את השאלה - כלום לא כדאי שיוקדש בירור מיוחד לעניין זה? וייצמן בדבריו אחר-כך הביע משאלה זו. העובדה שמלקולם נאחז בה וקבע ישיבה מיוחדת מוכיחה, כי כוונתו אינה להתייעץ איתנו בשאלותיה האסטרטגיות של ארץ-ישראל, אלא ללמד אותנו עד כמה צורכי ההגנה של אימפריה מחייבים שלום עם הערבים. אבל הישיבה נקבעה ויש להתכונן לקראתה ובהתאם לזה נשלחו מברקים לירושלים לבקש חומר.

במהדורה הראשונה של "איונינג סטאנדארד" ראיון עם חבר חשוב של "מפלגת ההגנה הלאומית" - קרי: פכרי נשאשיבי. מודיעים שכאילו הושג הסכם, אך ראגב נשאשיבי חלה ומחלתו עלולה להימשך זמן רב. החבר השני של המשלחת צריך לטוס ללונדון - כיוון שהוא זקן וחלש יצטרך לנוח בבואו ומנוחתו אף היא לא תהיה קצרה. מהמהדורות המאוחרות של העיתון נעלם הראיון המחוכם הזה של פכרי המנסה להציל משהו לאחר ייאוש.

בערב טילפן שטיין ממקום מנוחתו. שלוש נקודות מחייבות תשובה מבחינה עובדתית ומשפטית. הטענה שבימי מתן ההצהרה לא היה לממשלה הבריטית מושג אם יש ערבים בארץ וכמה הם, הניסיון להכניס לתוך המנדט זכויות מדיניות של הערבים, ועניין יכולת הקליטה. אמרתי לו, שכבר חשבנו על שתי הנקודות האחרונות ויש הצעה שהוא ידבר. אמר שהוא מוכן לשוב העירה באמצע הוויקאנד להכין את התשובה. ביחס לעניין הראשון יש לו אסמכתא חשובה. בספרו החדש של לויד ג'ורג' על חוזי השלום מצוטט חוזה, שנשלח על-ידי משרד החוץ, בחתימת קירזון, לכל חברי הקבינט ימים אחדים לפני מתן ההצהרה ובו נאמר, כי יש בארץ ישראל חצי מיליון ערבים מוסלמים ו-100,000 ערבים נוצרים[4].

זסלני בא מראות את בהרב[5] ואלישר[6] הממונים מטעם פינחס רוטנברג[7] על הקשר עם פכרי. הם שואלים בעצתנו מה להורות לו. באצטגנינות שלהם הגיעו לעצה שיסית את ראגב להיות יותר קיצוני מהמופתי, כדי להפריע לו להתפשר ולהכשיל על-ידי כך את הוועידה.

כל השאלה באה עלי כטרדנות מיותרת ומרגיזה, באשר לא נתתי לעניין זה כל ערך מראשיתו. ניתחתי את המצב כך. "קיצוניותו" של ראגב תהיה עכשיו כשלפוחית של בורית. המופתי לא יתפעל ממנה. הוא עצמו קיצוני למדי. הוא לא יזוז מדרישת העצמאות. אין לחשוב שהממשלה תוותר לו בנקודה זו. הרי בין כה וכה לא ייגמר המשא-ומתן בהסכם אנגלי-ערבי וכרכוריו של ראגב לא יעלו ולא יורידו לגבי התוצאה ורק יעשו אותו לצחוק. אשר לשאלה מה על פכרי לעשות - נדמה לי שהוא הפסיד את המשחק, על-כל-פנים כאן, בלונדון. אילו היה לראגב עמוד-שדרה כלשהוא היה עומד בפני שידוליו של מלקולם ולחץ מדינות ערב. וכי מה היה מפסיד? הן הובטח לו במפורש, שאם ייכשל המשא-ומתן על איחוד המשלחת - תופיע מפלגתו לחוד לפני ממשלת הוד מלכותו, צריך היה להתעקש ואז היה משיג את ההופעה הנפרדת, שהייתה נותנת לו אחר-כך את האפשרות לטעון, כי הממשלה הכירה בו צד שווה לסיעת המופתי. משהסכים להצטרף למשלחת הכללית - איבד את זכות ההופעה הנפרדת, והתחלותו לא תועיל להחזירה. עכשיו נשאר קירח מכאן ומכאן: אינו מופיע לא לחוד ולא בתוך המשלחת המאוחדת, אך היעדרו אינו מציק למישהו, כי העיקר היה להשיג את האפשרות להכריז שערביי ארץ-ישראל מאוחדים ולא להבטיח לראגב נשאשיבי מקום והשפעה במשלחת.

זסלני הציע בכל-זאת לייעץ שפכרי יעשה הכול, כדי לאמץ את ידי ראגב להישאר חולה ולא ללכת למשא-ומתן. הסכמתי.

 

הערות

[1]  הארי סאקר (- (1971-1881)- (Sacher Harry משפט ואיש-ציבור. מראשי הציונות הבריטית. ראה כרך ב', עמ' 462, הערה 2 מ-22.2.1937.

[2]  סיימון מרכס (לורד מרכס - (1964-1888) - Simon Marks (Lord Marks) (ציוני בריטי, מבעלי "מרכס אנד ספנסר". ראה כרך ב', עמ' 490, הערה 2 מ-29.9.1937.

[3]  יוסף יצחק לינטון - מעובדי הסוכנות היהודית בלונדון, ומ-1940 עד 1948 מזכיר מדיני. עם ייסוד מדינת ישראל עבר לשירות משרד-החוץ.

[4]  ב-1938 פירסם דויד לויד ג'ורג ,(David Lloyd George). מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בימי מלחמת-העולם הראשונה ובעת מתן הצהרת בלפור, שני כרכי זיכרונות על הסכמי ורסאי. במקומות שונים בספרו התייחס לויד ג'ורג' למצב במזרח התיכון בימי מלחמת-העולם הראשונה, ואימת במידה רבה את הטיעונים של נציגי הציונות בדבר ההבטחות לערבים מזה וליהודים מזה. לויד ג'ורג' מספר כי לורד קירזון (Curzon ,(1925-1859 ,Lord המדינאי הבריטי שהיה חבר קבינט-המלחמה הבריטי בשנים 1919-1916 ושר-החוץ בשנים 1919-1924, שלח חוזר לחברי קבינט-המלחמה ב-26 באוקטובר 1917 ערב פרסום הצהרת בלפור, ובו תיאר באופן מדוקדק את המצב במזרח התיכון ואת הקשיים הרבים העשויים להגביל את אפשרויותיה של ממשלת בריטניה בהגשמת הצהרת בלפור. בין השאר ציין כי בארץ-ישראל יש כחצי מיליון ערבים מוסלמים ו-100,000 נוצרים שיתנגדו "לפלישת" היהודים ולא יסכימו להיות חוטבי-העצים ושואבי-המים של היישוב היהודי. המסמך צוטט במלואו בספרו הנ"ל של ד. לויד וורג'. ראה:

George: The Truth about the Peace Treaties (London, 1938), vol. 2, P. 1123. Lloyd David

[5]  יקותיאל בהרב - יליד רוסיה. עלה ארצה ב-1905. מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה". מראשוני ה"הגנה". מעוזריו העיקריים של פינחס רוטנברנג ומזכיר חברת-החשמל מ-1925. תושב חיפה.

[6]  אליהו אלישר - יליד ירושלים. ממנהיגי העדה הספרדית בארץ. למד משפטים בקהיר, ביירוּת וירושלים. עורך "הד-המזרח" מ-1942. חבר ועד-הקהילה בירושלים מ-1938 ועמד בראשה בשנים 1944-1942. סגן ראש עיריית ירושלים בשנים 1954-1951. חבר הכנסת הראשונה והשנייה.

[7]  פינחס רוטנברג (1942-1879) - יוזמו ומקימו של מפעל החשמל בארץ. ראה כרך א', עמ' 390, הערה 1 מ-25.5.1936.

 

העתקת קישור