מתוך יומן העבודה                                                                   לונדון, 9.2.1939

[---]

ישיבה ארוכה ומיגעת של הפאנל. וייצמן ישב ראש ונשאר עד סוף הישיבה - בזכות הלורדים. על-פי בקשתו הרציתי על מהלך הישיבה אמש וסדר-היום להבא. בירסטד "גילגל את הכדור" בעוררו שאלה אם אין עלינו לחתור לקראת הסכם עם הממשלה על יסוד ויתורים. הדברים נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד הארץ-ישראלים, אשר לא כולם הבינו, שיש להשפיע על אנשים כבירסטד ורדינג בהוכחות הגיוניות ולא בהתמרמרות ודברי-שצף. בן-גוריון ניתח את המצב בקרירות: ויתורים כדאיים אם במחירם נגיע לשלום, היינו אם גם הערבים מוכנים לוויתורים ולהכרת זכויותינו. כלפי הממשלה אין לנו על מה לוותר. שלום לא יהיה ורק נקפח את זכויותינו במו ידינו. ליונל כהן[1], אדם פיקח מאוד המגלה כישרון של לימוד, התקרב מאוד לעמדה זו של בן-גוריון בדבריו האחרונים - הוא רק דרש שנודיע לממשלה על נכונותנו למשא-ומתן עם ערבים על יסוד ויתורים הדדיים.

הישיבה התנהלה ברובה באנגלית. אחדים דיברו עברית ואת נאומיהם תירגמתי.

אחרי הישיבה הביעו כמה מהמשתתפים את שביעות-רצונם מהישיבה. נראה שהיו סבורים כי הבהילום ללונדון רק לשם הפגנה וכי ההנהלה תכריע בכל העניינים מבלי להימלך בהם - והנה ישיבות מסודרות עם אפשרות רחבה של התבטאות.

אחרי ישיבת הפאנל ישיבה קצרה של ההנהלה על הרכב המשלחת בהופעה הבאה וסידורים אחרים.

אחר הצהרים נחתי.

לפנות ערב נודע כי מלקולם הצליח במלאכת השכנת השלום, אשר עליה מסר את נפשו. וכך היה המעשה. לאחר ביקורי-חצות שלו אצל הנשאשיבים והמופתאים, באו היום, השכם בבוקר, אנשי המדינות אצל ראגב והבהילוהו אל מלקולם. פכרי[2] התפנק עדיין במיטתו ולא ידע מטוב ועד רע. כשקם בא לפקוד את ראגב והנה הילד איננו. התרוצץ כמטורף ולא ידע מה קרה עד שחזר ראגב בצהרים והודיעו כי נעתר להפצרותיו של מלקולם והסכים להצטרף למשלחת, כדי שלמפלגת "ההגנה הלאומית" יהיו שני מקומות - השני סגן נשיא המפלגה יעקוב פראג'[3] - אותו פראג' אשר המופתי עצמו הציעו כחבר המשלחת וראגב דחה את ההצעה בשאט  נפש... פכרי החל מייד לארוז את מזוודותיו: אין לו יותר מה לעשות כאן, הוא חוזר ללכת. ראגב החל לפייסו ולבסוף הודיע, כי לא ילך לישיבה. הוא התחלה ובפתיחת הישיבה הודיע מלקולם על מחלתו והוועידה החליטה פה אחד לאחל לו החלמה מהירה. התפקיד שמילאו טוקאן[4] ושווא[5] בכל הקומדיה הזאת אינו ברור. כנראה גם הם היו אצל מלקולם "ולמען השלום" הסכימו לוותר על מקומם.

על ישיבת-הפתיחה עם הערבים מוסרים, כי הייתה קצרה. ג'מאל חוסייני דיבר רק 20 דקה וסיים בעניין הדרישות.

בערב טילפן לוריא. ממשרד-המושבות מודיעים כי הסיכום של טענות הערבים יהיה מוכן לפרסום מחר (לעיתוני-שבת). דורשים את הסיכום שלנו. אמרתי שיענה מייד, כי סיכומנו לא יהיה מוכן - רק היום קיבלנו את הסטנוגרמה ודובר בינינו שנצטרך להכניס לסיכום דברים שנאמרו לפני "הוועדה המלכותית", אשר חיים הסתמך עליהם בנאומו ואשר אינם ידועים לקורא. בינתיים מסר לוריא, כי בי.בי.סי. הודיע על הרצאתו של ג'מאל, שמסקנותיה היו הרבה יותר מסוימות ממסקנותינו.

בעניין זה יש היסטוריה. לנוסח הראשון שלי הוסיף בן-גוריון מסקנות - דרישות מעשיות. מתחו עליהן ביקורת רבה ודרשו השלמתן. היינו סבורים שנעשה זאת. אך חיים הודיע כי בכלל אי-אפשר במסקנות - אין זה לפי רוח הנאום. אולם בשביל הסיכום, אמרנו, נצטרך לנסח דברים ברורים. ברור שכל המלאכה הזאת תדרוש זמן.

התכנסנו בחדר בן-גוריון - ב. ג., ברל [כצנלסון], לוקר, בן-צבי, אליהו - לשיחה בענייני ה"הסכם" עם הרביזיוניסטים[6]. בפעם הראשונה ביררנו את עמדותינו איש לרעהו באופן יסודי - בן-גוריון מזה, אני ואליהו מזה. למסקנה לא הגענו.

אחרי 11 הגיע דויד הכהן[7]. סיפר על העניינים בארץ.

הערות