מתוך יומן העבודה - לונדון, 8.2.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 8.2.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                   לונדון, 8.2.1939

 

ב"טיימס" מכתב מאת ברבור[1] מיודענו - מירושלים ישא קולו לענות למכתבו של וייצמן: הציונים טוענים שהתיישבות בארגנטינה נכשלה - הן הם עצמם אשמים בדבר, הקולר תלוי בתעמולתם שהעבירה את איכרי ארגנטינה על דעתם. הראיה מכתבי שמריהו לוין.[2]

יומיים אחרי הופעת מכתבו של וייצמן נתפרסם ב"טיימס" מכתב מאת אחד פליכס, מאנשי "צ'תם האוז",[3] שבא להזים את עדות וייצמן על ארגנטינה. כישלון? לא מניה! אני עצמי הייתי שם ובעיני ראיתי. ההתיישבות היהודית באותה ארץ עלתה כפורחת. אכן זה דרכם של הציונים לידות אבנים בכל מפעל הצלה שמחוץ לארץ-ישראל. ועוד באותה לשון.

מייד ערכנו מכתב תשובה. לוקר טיפל בדבר. מצא מספרים מחכימים בדינים-וחשבונות השנתיים של יק"א[4] המעידים על ירידה החלטית של מספר המתיישבים במשך 15 השנים האחרונות. ישנה, אומנם, תוספת מתיישבים חדשים, אך היציאה עולה על הכניסה. הווה אומר, אילמלא התוספת, הייתה הירידה עוד יותר גדולה. מה שמעניין בייחוד הוא שההפחתה במספר הנפשות עולה יחסית על ההפחתה במספר בתי-האב. מכאן שמרבים לצאת הבנים. לעומת המספרים האלה הצגנו את גידול התיישבותנו באותו פרק-זמן. החתמנו על המכתב את מבשן[5], אשר אך זה חזר מארגנטינה ואף הוא "ראה במו עיניו".

והנה מכתב זה של מבשן לא זכה לראות אור ואילו נביחת ברבור מירושלים עלתה לרצון מייד.

גם מכתב ששלח אגרונסקי ל"טיימס", בתשובה למאמר הראשי האחרון, נדון לגניזה.

נאומינו במסיבת-הפתיחה ניתנו ב"טיימס" במלואם-חוץ מנאומו של וייז. גם בתיאור המסיבה שבעמוד הפנימי נפקד שמו. האין כאן זדון להעלים את התעניינות אמריקה?

"דיילי טלגרף" נתן את דברי וייז.

היום נפתח בשיחה עם פיילכנפלד[6] על מצב ענייני "העברה".[7] כל הזמן השתוקק למסור דין-וחשבון ולא הגעתי לכך. הבוקר הוא יוצא את לונדון בדרכו לבודפסט ויותר לא יכולתי לדחות.

ב-9 שוב בתחנת ויקטוריה, יחד עם לוריא, לפגוש את אוסישקין. לקחתי אתי את זסלני[8] ובאוטובוס שמעתי ממנו דין-וחשבון קצר על עניני הארץ ופעולות המחלקה. אוסישקין הגיע עייף. ממשרד-המושבות לא היה איש. אחר-כך התברר כי שאקבורו היה מיועד להקביל את פני אוסישקין, אך איחר לרכבת או נסע בטעות לתחנה אחרת (או פשוט התעצל לקום בשעה כה מוקדמת בשביל לונדון).

חזרתי עם זסלני למלון, כשהוא ממשיך בסיפורו. ראיתי כאן את ד. הורוביץ[9] ואמרתי לו, כי הבאנוהו הנה בתקווה שלא ניזקק לו.

במשרד בא אלי הרב פישמן[10]. סיפרתי לו על המצב. הוא טען שאחרי הכול "המזרחי אינו מיוצג". הוא חבר ההנהלה. הרצוג[11] הוא הרב הראשי. עוזיאל הוא שליח הוועד הלאומי - בלי הרב ברלין בתוך המשלחת לא נצא ידי חובה. אמרתי לו שאין במשלחת נציגי ציונים כלליים ופועלים, אלא רק חברי ההנהלה ושליחי הוועד הלאומי וכו'. אז דרש את צירוף בובליק[12]. הייתכן בלי נציג מזרחי מאמריקה? אמרתי לו שהתנגדנו לצירופה של גב' סאלד[13] כנציגת "הדסה"; ולחברינו שדרשו מאיתנו להזמין את חיים גרינברג[14] ענינו שתנוח דעתם; בובליק אינו משתתף במשלחת וגם אינו חבר בפאנל, ואל יחשבו עצמם למקופחים.

וזה מעשה גדליה בובליק. באמריקה פנה אל בן-גוריון וביקש שיצרפוהו. נענה שלילית. קם ונסע ללונדון על דעת עצמו ולפני צאתו מניו-יורק פירסם בעיתונים שהוא נוסע למשא-ומתן. משבא החל מתדפק על שערינו שנכניסנו. מתוך רחמנות על יהודי שטרח כל העת וחצה את האוקיינוס הסכמנו שיהא נוכח בישיבות הפאנל כ"משקיף", ותו לא.

שמעתי דין-וחשבון קצר מאגרונסקי על פעולותיו. בראשונה הובטח לו כאילו ב"דיילי טלגרף" לפרסם מאמרים שהביא על הישגינו בארץ בשנים האחרונות ועל ההרס הכלכלי ביישוב הערבי, אך לאחר עיון הודיעו העורך, שמוטב להשהות את המאמרים עד לאחר השיחות. לא קל להבקיע את "חומת-הזכוכית".

קבעתי לזסלני כמה פעולות וקשרתי אותו עם אנשים הבאים בחשבון. הוא ניגש מייד לעבודה.

קרוב ל-11 נפתחה ישיבת החברים הציונים של הפאנל - באופן רשמי ישיבת ההנהלה הציונית עם מוזמנים - שמטרתה העיקרית הייתה להכניס את הארץ-ישראלים לתוך העניינים, לאחר שלא נכחו בישיבת יום א', ולאפשר בירור מוקדם איתם על תוכן נאומו של וייצמן הערב. (הנוסח האחרון של רשימותיי, שהוכנסו בו כמה וכמה תיקונים, נשלח לכל חברי הפאנל אמש.)

היה ויכוח ארוך ומיגע. כמעט כולם שיבחו את הנוסח, מחוץ למסקנות - על אלו טענו בצדק שהן קלושות ובלחי-ממצות את העניין. היו כמה הצעות נכוחות על תוספת דגש בכמה מקומות בתוך הנאום. אך רוב המתווכחים לא הבינו כי המסמך שלפניהם אינו גופו של נאום שייקרא מעל הכתב כלשונו, אלא רק חומר לנואם שישא את דבריו באופן חופשי במסגרת הכללית שהותוותה לפניו. עמדו על נוסחאות ותיקוני נוסחאות ודיקדקו כחוט השערה.

וייצמן לא היה בישיבה - נכנס רק לרגע והודיע שהוא חושש להישאר, פן יתקלקל הנאום שבראשו. הבטחנו למסור לו את הצעות התיקונים והמילואים העיקריות.

נכנסתי אליו לרגעים מספר לשמוע על שיחתו עם ואנסיטארט. היה אצלו עם הקושטאי. ואנסיטארט התרשם וביקש תזכיר על הבעיה של עזרת בריטניה לתורכיה כתריס בפני החדירה הגרמנית. שלשום סעדו הווייצמנים אצל ווקופ, אשר שמח מאוד להזמנה לקבלת-הפנים הנערכת למשלחת היהודית בביתו של וייצמן ביום ה' בשבוע הבא - הזדמנות להיפגש עם כל "ידידיו הטובים" מארץ-ישראל. היום אוכל וייצמן בצהרים עם מנהל מחלקת הפעולות הצבאיות.D.M.O במיניסטריון-המלחמה. מחר ארוחת-צהרים עם לורד דאפרין.

בשובי למשרד חשבתי לגשת לעריכה אחרונה של "הנוסח" ולהכנסת התיקונים שדובר עליהם בישיבת הבוקר - והנה הפתעה. וייצמן ביקש בינתיים את שטיין לעבור על החומר והלה החל, כאילו, להכתיב את הכול מחדש. עד שגמר את המלאכה ועד שגמרה מיס מיי להעתיק מה שהוכתב לה היו לי שעות חרדה. אך חששותיי נתבדו. כשלושה רבעים נשארו בעינם - שטיין רק שינה את הסדר של כמה פרקים, לא בלי היגיון, אך לא נגע בחומר עצמו. הוא הוסיף כמה פסוקים, כמעט כולם ישרו בעיני, והוציא פרקים אחדים - את הפרק על הצד הקונסטיטוציוני של התערבות מלכי ערב, הפרק על קבירת תוכנית החלוקה ועוד. בין ההשמטות היו דברים שוויצמן עצמו עמד עליהם בייחוד. הושמטו גם דברים שבעצמי ראיתי אותם כעיקריים. מסרתי מייד למיס מיי להעיר לוויצמן על ההשמטות העיקריות ואחר-כך הכתבתי ללוריא את ההערות האלו, למען תישלחנה לביתו של וייצמן בכתב. כל הפרשה הזאת גזלה את מנוחתי במשך כל שעות אחר-הצהרים ומחשבתי לנמנם קצת לפני המערכה הגדולה בארמון סנט-ג'יימס בערב עלתה בתוהו.

ב-6 בערב נקראתי לישיבת המשלחת של הוועד הלאומי. סופרסקי[15] דאג מאוד שלא יינתן ביטוי לארץ-ישראלים ושלא תהא להם אפשרות להשפיע על החלטות ההנהלה. אחרים היו יותר מתונים. העניינים יתבררו מחר בישיבת ההנהלה. יצאתי מהישיבה ב-7 והספקתי רק "להחליף".

נסעתי לארמון עם בן-גוריון וגולדמן. כשירדנו מהטקסי הפטיר אחרינו הנהג באידיש צחה: זאל זיין מיט מזל!

התיישבנו סביב שולחן גדול ומרווח - שני שולחנות ארוכים וצרים שצורפו זה לזה. המשלחת הממשלתית - מלקולם יושב-ראש, הליפאכס, בטלר, דאפרין ושאקבורו (בעצם רק שלושת הראשונים חברים רשמיים של המשלחת והשאר נספחים). וייצמן ישב מול היושב-ראש, מימינו אוסישקין ואחריו לימין אני, שטיין וגב' ג'ייקובס. משמאלו בן-גוריון ואחריו ברודצקי, הרב פישמן וגולדמן. בצלע הימנית של השולחן שני הלורדים והרב הרץ, בצלע השמאלית וייז, הרב עוזיאל ובלאו. בצידם של נציגי הממשלה, מימין הרב הרצוג ויצחק בן-צבי, משמאל וייל-האלה ושלום אש.

בפעם הראשונה ראיתי את הליפאכס מקרוב. זמן רב לא גרעתי עין ממנו. פנים אצילים עם חותם שאר-רוח.

מלקולם פתח ב-8.05 ומייד מסר רשות-הדיבור לוויצמן, אשר דיבר עד 10.10 בהפסקה של 5 דקות - הווה אומר שתי שעות תמימות.

פתיחתו הייתה ברמה. הפסקאות הראשונות נאמרו בגרציה המיוחדת לו, השובה לבבות ומותחת חוטי-קסם בינו לבין השומעים. אמר דברי-תודה למלקולם על הזמן הרב שהקדיש לנו בחודשים האחרונים ולשאקבורו על העבודה המשותפת במשך עשרים שנה. הדברים השרו חמימות ואמון אישי ובתוך אווירה זו עבר וייצמן להתקפה בתנופה כבירה. פתיחה זו הייתה מלאכת-מחשבת.

לא אנסה לסכם את הנאום. קוראי היומן יראוהו במלואו. מי שידע את השתי שהוכן למפרע מוכרח היה להשתאות לאמנות שבה שולב בו הערב, תוך כדי דיבור ולרקמת הפרחים שהועלתה בקלות מפליאה על-גבי האריג. הרגשתי הייתה - מטה אהרן העלה ניצה. הפסקאות המזהירות ביותר היו המצאותיו המקוריות של וייצמן. קריאת הפסוק מנחמיה וההשוואה בין השיטפון במזרח-אנגליה ואסון יהודי גרמניה. "במזרח-אנגליה היה שיטפון והעיתונים הרבו לתנות את סבל התושבים. כשיא הסבל הציגו את העובדה שהיו מקרים שילדים נקרעו מהוריהם למשך שלוש שעות... שלוש שעות!

אלפים ורבבות ילדי ישראל היו מאושרים, אילו יכלו להיקרע מהוריהם לעולמים ובלבד להינצל מהגיהינום הגרמני".

לא הועילו תבונתו וזהירותו של שטיין. הפרק על ביטול תוכנית החלוקה הוחזר והוארך הרבה למעלה מן המידה שנקבעה לו בנוסח שלי. הוא סיפר על הראיון עם מילס למפסון בקהיר, בסרקזם שנון ועצור כאחד, אשר איש מאתנו לא היה מעז לספרו, אלא בחדרי-חדרים. וכאן ישבו כ-25 יהודים ומאחורי אנשי-הממשלה ישבו לאורך הקיר כמניין פקידים של משרדי החוץ והמושבות. עם כל השנינה שבפרשה זו, היא הורידה במקצת את רמת הנאום בחלקו הראשון, אך בחלק השני באה שוב עליה.

כמה מהדברים שעמדתי עליהם באחרונה הוחזרו: הזכרת ההריגות בארץ בעצם הימים האלה, הטענה כי המניע למרד הערבי הוא לא הפחד מפני השתלטות היהודים, אלא הרצון לשלוט עליהם ועוד. לעומת זה נשמטו או טושטשו דברים אחרים - תקלה שאין להימנע ממנה כשהיריעה כה רחבה. הפסדם יצא בשכר כפל-כפלים של דיבור חופשי הנכנס ישר לאוזנו ולליבו של השומע ויוצר רושם אשר קריאת הנאום מעל הכתב לא יכולה בשום אופן להשיגו.

הנאום נסתיים בקריאה נרגשת למסורת שמירת-האמונים של בריטניה. הסיום היה חזק בתוכנו הכללי. לא היה בו שום ניסוח של עמדה כשאלות המסוימות העומדות על הפרק. בנוסח ראשי-הפרקים סימנו כמה סעיפים כחומר לסיכום. בישיבת הציונים נמתחה ביקורת על סעיף זה, שאינו שלם, וקיבלנו על עצמנו להשלימו על-ידי כמה תוספות עיקריות. אך וייצמן הודיע שאין זה לפי רוח הנאום לסיימו בסעיפים מנוסחים - נעשה זאת לחוד, והלכה הייתה כמותו.

כשגמר וייצמן הייתה לרגע מעין מבוכה על פני מלקולם. אך מעניין לראות כיצד בחור זה מתמצה תמיד ונחלץ מן המצר. הוא התאושש מייד ואמר: "ד"ר וייצמן, כשנעבור עוד מעט לחדר הסמוך, אשר בו מחכה לנו ארוחה קלה, מובטחני שידידיך ייגשו אליך ויברכוך על הנאום המזהיר שבו הצגת את עניינם. הרשני-נא להקדים ולברך אותך בשם המשלחת של הממלכה המאוחדת. נאומך היה אופייני לנאומיך הקודמים באותו עניין. היו בו פסקאות ארוכות של ניתוח והוכחות הבנויים על השכל וההיגיון. היו פסקאות אחרות שפנו אל הרגש. הנאום כולו היה קונסטרוקטיבי בתכלית. העדות הטובה ביותר, אולי, לרושם שעשה עלי הנאום תהיה זו שרק לפני רגעים אחדים שמעתי את השעון מצלצל 10 ורק אז שמתי לב ששעון זה מצלצל כל רבע שעה - משמע שצילצל שבע פעמים בזמן שדיברת ואני לא שמעתי".

עברנו לחדר הסמוך וטעמנו מה שטעמנו. הליפאכס אמר לוויצמן: "תמה אני אם הכול מבינים איזה רושם חזק אפשר לעשות על-ידי דיבור עצור".

נפגשתי עם באגאליי - מי שהיה סגנו של רנדל ועכשיו סגנו של באקסטר במחלקת המזרח הקרוב שבמשרד-החוץ. ביקרתיו פעם על-פי המלצת גרייבס. ראיתי שהוא נכסף להיות מוצג לפני וייצמן ועשיתי לו נחת-רוח זו. הוא פנה אל וייצמן בלשון sir. שוחחתי קצת עם דאפרין. הוא התרשם ממספר הרבנים שבמשלחתנו. אמרתי לו שאם הוא סבור שכל הרבנים האלה הם חטיבה דתית אחת, טעות בידו. לא רק הרב וייז והרב הרצוג רחוקים זה מזה, מבחינה דתית, כרחוק מזרח ממערב - למעשה אני, המופקר, קרוב הרבה יותר לוייז מזה ולהרצוג מזה מקרבתם איש לרעהו - אלא ששני רבנים חרדים כהרצוג ובלאו אינם מכירים איש בסמכותו הרבנית של רעהו ואינם דרים בכפיפה דתית אחת. ענייני דת וקהילה מפרידים בין הרבנים האלה. מה שמאחד אותם זהו "העניין היהודי".

שמעתי שיש למלקולם מסיבת עיתונאים ב-10.30 ושאלתיו אם יסכים שאהיה נוכח בה. הוא נענה ברצון. (לכתחילה הוצע על-ידי משרד-המושבות שבכל מסיבת עיתונאים במשך המשא-ומתן יהיו נוכחים נציגי המשלחות היהודית והערבית, אחד מכל צד, למען יוכלו לתקן את הידיעות שתימסרנה לפרסום בעניינים הנוגעים להם. ההצעה נתבטלה, כי הערבים הודיעו שאינם מעוניינים בה - הכול כדי שלא לבוא לידי פגישה אתנו! - אולם ההנחה שהייתה ביסודה נשארה, והשתמשתי בה.)

זה היה ניסיון מאלף. ישבו כעשרים עיתונאים - מהם רפורטרים ומהם "אריות" כפיליפ גרייבס מה"טיימס" ומיודענו יואר מ"דיילי הראלד". מלקולם עבד כל אותו יום עבודת פרך, וכפי שלמדנו מדבריו באותה מסיבה היה עוד לפניו חצי ליל-שימורים. אך הוא היה שקט ונינוח. דיבר בנחת ובהומור, בפשטות גמורה, כמשוחח עם חברים קרובים. הוא מסר על מהלך העניינים רק מהצד החיצוני מבלי לנגוע בתוכנם. לכאורה דיבר באופן חופשי ומתוך רצון אמיתי, כאילו, להודיע ולספר, אך למעשה היה זהיר בכל מילה ומילה ולא יצא אף כחוט השערה מהמסגרת שקבע לו. שום שאלה מחוכמת לא העבירה אותו על דעתו מבחינה זו. בעיקר סיפר על מאמציו לאיחוד אנשי המופתי והנשאשיבים. מסר שב-11 ילך לקרלטון וישוחח עם הדרים שם (ראגב ואנשיו[16]), אחר-כך ייסע לדורצ'סטר (אנשי המופתי) ומחר בבוקר ימשיך במשא-ומתן. מאמצים אלה, בין שיביאו לידי תוצאה ובין שלא יביאו - ייפסקו מחר בצוהרים. מחר ב-5 תתקיים ישיבה ראשונה עם הערבים, בין אם תתאחד המשלחת הפלשתינאית ובין אם לא תתאחד. אגרונסקי שאל: Would it be too much to ask, what is the point of difference between? the two sides [היהיה זה יותר מדי אם נשאל מהי נקודת-המחלוקת בין שני הצדדים?] מלקולם ענה: it would [אכן יהיה]. כשגמר ניגשתי אליו ואמרתי לו מחמאה על אופן הנהלת המסיבה. הוא ענה: הפעם זה היה משעמם. אתה מוכרח לבוא פעם כשיהיה באמת מעניין. ראיתי שהוא נהנה מאוד מעצמו - מחריצותו בעניינים אלה - ואוהב להצטיין בעיני אחרים. אבל אין כל ספק שיש בו כוח-עבודה בלתי-רגיל וכישרון הגון של תפיסת עניינים והתמצאות.

אגב, הוגד לנו במשרד-המושבות - ואגרונסקי אישר זאת – שבמסיבת-העיתונאים הקודמת התנהגו כמה עיתונאים יהודים שלא כהוגן-הציקו למלקולם בשאלות מיותרות, הציגו שאלות עוקצניות ווכחניות ובכלל שכחו שהם עיתונאים ושאת המדיניות הציונית עליהם להניח לסוכנות.

הטורח הרב שטורח המיניסטר של הוד מלכותו להכניס את ג'מאל חוסייני[17] ואת ראגי נשאשיבי תחת חופה אחת - עד שהוא עושה לילות כימים, ומכתת רגליו ממלון למלון כרוכל וכסוכן פשוט - הוא המשך ישר והתפתחות הגיונית מכל פרשת האירגון של ההופעה הערבית: הזמנת המדינות, ועידת קהיר[18] ופעולות הצירות הבריטית שם, סיוע לאנשי המופתי להיפגש איתו בסוריה וכו' וכו'. דרושה חזית מאוחדת מקצה עד קצה, לבל יבוא מישהו ויטען כי יש פירצה, כי ישנם חולקים, כי הקול שנשמע בלונדון אינו הקול הערבי האמיתי, כי לא כל העם הערבי מאוחד באיבתו ליהודים. יש לגדור על היהודים האלה, לבל יישאר להם איזה מפלט שהוא.

יצאתי מהארמון עם אגרונסקי והלכנו קצת ברגל להתאוורר. אחר-כך נסעתי למלון. שם מצאתי חבורה שלמה בחדרו של בן-גוריון: מיס מיי, לוריא, הלוקרים, ברל, בן-צבי, אליהו ועוד. התחלקנו ברשמים. בדרך-כלל מרוצים מנאומו של חיים, אך צריך יהיה לדאוג במיוחד לסיכומו שיימסר לפרסום.

ככלות מסיבה זו לקחתי את זסלני לארוחת-ערב (הארוחה בארמון הייתה באמת קלה מאוד) ושמעתי מפיו מה שהספיק לקלוט במשך היום.

 

הערות

[1]  נוויל ברבור Nevill Barbour) ) - כתב ה"טיימס" בירושלים. ראה כרך ב', עמ' 361-360.

[2]  הכוונה למאבק שניהלו שמריהו לוין (1935-1867) (ראה כרך ב', עמ' 474 ,הערה 9 מ-18.5.1937) וחברי אגודת הסטודנטים היהודים יוצאי רוסיה בברלין בשנת 1891 נגד הצעתו של הברון הירש ליישב באמצעות חברת יק"א יהודים רוסים בארגנטינה. תיאור הפרשה בספר זיכרונותיו של שמריהו לוין (ולא באיגרות שמריהו לוין כפי שנאמר ביומן) שפורסם לראשונה בתרצ"ה (שמריהו לוין -  מ ז י כ ר ו נ ו ת  ח י י  ספר שני: מרד הנעורים, פרק 19, דביר תרצ"ה).

[3]  צ'תם האוּז- (Chatham House) " "המכון המלכותי ליחסים בין-לאומיים" נוסד ב-1920 במטרה לעודד מחקר מדעי של בעיות בין-לאומיות. במגילת-היסוד שלו מודגש כי המכון הוא אַ-פוליטי ודעות המוצגות בפרסומיו אינן מחייבות את המכון. מראשיתו נתלקטו בו מדענים חשובים ובעלי-שם. במשך השנים פירסם המכון עשרות מחקרים חשובים בשאלות בין-לאומיות. כבר מתחילתו גילה עניין רב בחקר המזרח התיכון ובעיותיו והייתה לו השפעה רבה בקביעת העמדות הפוליטיות של ממשלת בריטניה בשאלות בין-לאומיות שונות.

[4]  יק"א(Jewish Colonization Association)  - חברת התיישבות יהודית שהוקמה ב-1891 על-ידי הברון הירש כדי לפעול ליישוב יהודי מזרח-אירופה בארצות שמעבר לים. שדה-פעולתה הראשון היה בארגנטינה.

[5]  אברהם מבש"ן (1960-1890) - בנו של הסופר היהודי מנחם מבש"ן. יליד יאסי, רומניה. עלה בצעירותו עם אביו לארץ. ב-1936 יצא בשליחות הסוכנות היהודית לדרום-אמריקה. השתקע בארגנטינה והיה נשיא הארגון המרכזי של יהודי ארגנטינה.

[6]  ורנר פיילכנפלד - מנהל חברת "העברה" בתל-אביב.

[7]  "העברה" - חברה שעסקה מאז 1933 בהעברת הון יהודי מגרמניה ומשאר ארצות מרכז-אירופה.

[8]  ראובן זסלני (שילוח) - (1959-1909) - עובד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ראה כרך ב', עמ' 473, הערה 1 מ-15.5.1937.

[9]  דויד (דוליק) הורוביץ - מי שהיה נגיד בנק ישראל, בשנים 1948-1935 מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית. ראה כרך א', עמ' 385, הערה 6 מ-17.2.1936.

[10]  הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מיימון) – (1962-1875) - מראשי "המזרחי" חבר הנהלת הסוכנות 1948-1935. ראה כרך א', עמ' 396, הערה 1 מ-22.7.1936.

[11]  הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888) - רב ראשי בארץ-ישראל מ-1936. ראה כרך ב', עמ' 494 הערה 1 מ-23.11.1937.

[12]  גדליה בובליק (1948-1875) - מראשי "המזרחי" בארצות-הברית. ממייסדי ההתיישבות היהודית בארגנטינה (1900). מ-1904 בארצות-הברית. עיתונאי. מיוזמי רעיון הקמת הקונגרס היהודי האמריקאי. נשיא תנועת "המזרחי" באמריקה בשנים 1932-1928.

[13]  גב' הנרייטה סאלד (1945-1860) - היא שהקימה את "עליית הנוער" וניהלה אותה שנים רבות. ראה כרך א', עמ' 385, הערה 2 מ-18.2.1936.

[14]  חיים גרינברג  (Chaim Greenberg)- (1953-1889) - יליד רוסיה, מאז 1924 בארצות-הברית. הוגה דעות ומסאי מזהיר. מראשי תנועת-העבודה הציונית בארצות-הברית. בשנים 31946-195 חבר הנהלת הסוכנות בארצות-הברית.

[15]  יהושע סופרסקי (1948-1879) - חבר הנהלת הוועד הלאומי, מראשי ברית הציונים הכלליים. ראה כרך ב', עמ' 486, הערה 3 מ-5.9.1937.

[16]  ראגב ואנשיו - כלומר אנשי "מפלגת ההגנה הלאומית" - מפלגתו של ראגב נשאשיבי. ראה כרך א', עמ' 379, הערה 5 מ-19.1.1936.

[17]  ג'מאל חוסייני - מראשי סיעת המופתי. ראה כרך א', עמ' 379, הערה 3 מ-19.1.1936.

[18]  ועידת קהיר - הכוונה לוועידה הבין-פרלמנטרית של ארצות ערב מאוקטובר 1938. ראה כרך ג', עמ' 381, הערה 2 מ-11.10.1938.

 

העתקת קישור