מתוך יומן העבודה - לונדון, 7.2.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 7.2.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                  לונדון, 7.2.1939

 

הטלפון צילצל ב-8 להעירני, כבקשתי אמש, אך לא יכולתי להרים ראשי וקמתי ב-9. מייד החלה מרקחה. בן-גוריון טילפן לשאול: הבאו בן-צבי ומוסינזון? אין לי מושג. אשאל במשרד. והנה המשרד מטלפן: לוריא מציג אותה שאלה - במשרד אין כל ידיעה על בואם. בינתיים מספר לוריא על צרה חדשה. היה מנוי וגמור שמדברים שלושה: וייצמן, בן-צבי וסטיפן וייז (מי ידבר עברית אם בן-צבי יאחר לבוא?). אך הנה אמש טילפן לו וייצמן והודיע שהוא הציע ללורד רדינג "לומר מלים אחדות". גם לורד רדינג טילפן - לא אל לוריא, אלא על-פי מסורת אישתו לבקשטנסקי[1], ושאל אם סודר הדבר וכיצד עליו לנהוג. הוסיף כי הוא מצידו אינו עומד על כך - זוהי הצעת וייצמן. מה לעשות? שאל לוריא. אמרתי לו שיטלפן ללורד רדינג, יסביר לו שכל הסידורים נקבעו במסמרות מאתמול ועכשיו מאוחר לשנות. אך לוריא טען שווייצמן הטיל עליו לסדר את העניין ובמצב זה לא יוכל לסרב.

שוב טלפון מחדר בן-גוריון: בן-צבי ומוסינזון באו והריהם במלון שלנו. ירדתי מייד לבן-צבי, בדקתי בלבושו, [---] ביררתי שיש לו בכל-זאת במה לצאת ידי חובה - מחוץ לעניבה. את זו המצאתי לו. אותה בדיקה ערכתי מייד למוסינזון, שיצא מן המבחן ביתר הצלחה - העניבה אצלו מן המשובחות ובדיוק לפי המתכונת.

הראיתי לבן-צבי את הנאום העברי שהכין למענו בן-גוריון אמש. ישר בעיניו. בן-גוריון באמת הצליח לא רק להכניס לנאום הקצר בתכלית (תקציבו של בן-צבי 3 דקות) את הדברים הראויים להיאמר במעמד כזה על-ידי נציג היישוב, אלא גם להתאים את הדברים לנואם באופן אישי - קדמות היישוב העברי בארץ-ישראל, השתתפות הגדודים בכיבוש הארץ וכו'.

מיהרתי למשרד. מצאתי את מיס מיי ערה ורעננה. היא עבדה הלילה עד 4.30 ובלילה הקודם עד 2. הנוסח השני של "ראשי-הפרקים" לווייצמן נתארך עד 22 עמוד. הנוסח הראשון היה בן 13 עמודים. אין גבול לכוח עבודתה ולמסירותה של האישה הזאת. הכתבתי לה את תרגום נאומו של בן-צבי לאנגלית. באנו עד משבר בתרגום הפסוק מישעיהו - רגע נדמה שאין תנ"ך אנגלי במשרד. אך הודס[2] הושיענו והכול אתי שפיר. בינתיים נמסר הנאום העברי להעתקה במכונה, למען ירוץ בו הקורא. החלפתי שמלותיי במשרד וחבושי צילינדרים כדת וכדין נסענו, אני ולוריא, לארמון סנט ג'יימס. הגענו עם האחרונים.

הכניסונו לאחד האולמות. מצאנו שם את כל קהל אנשינו ואיתם בטלר[3] - סגן מיניסטר-החוץ, דאפרין[4] - סגן מיניסטר-המושבות, פרקינסון ואוליפנט[5] - הפקידים הראשיים בשני המיניסטריונים, ועוד. פרקינסון פגשני בתמיהה - אתה כאן זמן כה רב ולא הרגשתי בך. משעלה למשרתו הרמה הזנחנוהו, כי אין הוא מטפל בענייני ארץ-ישראל במיוחד, ואנו פונים אל שאקבורו[6]. הוא נפגע מכך במקצת. בטלר ודאפרין, שני שקצים צעירים. אומרים על בטלר שירחיק לכת, על-כל-פנים זאת שאיפתו. גולדמן מכירו מז'נבה. הוא אמר שם לגולדמן: האומנם אתם חושבים עוד על עלייה לארץ-ישראל? הלא הארץ מלאה כבר יותר מדי! (overcrowded). פרלצווייג[7] הציגני לפניו. עושה רושם של בחור מלוטש. פני דאפרין פשוטים ואפילו מגושמים. לוק, מי שהיה מזכיר "ועדת-וודהד", אמר לי לא בלי טיפת מרירות: הוא צעיר ממני בארבע שנים.

הופיעו ראש הממשלה, הליפאכס[8] ומלקולם מקדונלד. ראש הממשלה נפגש תחילה עם וייצמן והוא החל להציג את כולנו. בכניסתו לחדר התקין צ'מברליין בת-צחוק על שפתיו, וזו נשארה קבועה במשך כל פרשת לחיצות-הידיים והצגת השאלה שאינה מחייבת תשובה: how do You do.

נכנסנו לאולם הישיבות המכונה גלריית התמונות. על הקירות דיוקני המלכים והמלכות של אנגליה, כולם בגודל קומת איש. על שני קירות הרוחב תלויים זה מול זה המלך העריץ הנרי השמיני, שעיניו מזרות אימים, והמלכה הצדקנית ויקטוריה, כולה שופעת שביעת-רצון ושלווה.

התיישבנו. כמה טרחנו עם לוריא לקבוע את סדר הישיבה כיאות! עשרות פעמים טילפן לוריא למארגן הישיבות במשרד-המושבות, כדי להודיע על כל השינויים והחילופים שחלו בהרכב משלחתנו ובסידורה הפנימי. וכך ישבנו: היו ארבעה שולחנות. שולחן לרוחב החדר, של הממשלה ; מאונכים אליו משני העברים שני שולחנות ארוכים של חברי משלחתנו שאינם חברי הנהלת הסוכנות; מאונך אליהם ומקביל לשולחן הממשלה - שולחן בצורת חצי גורן לווייצמן ולחברי ההנהלה. המרחק בין צ'מברליין ווייצמן לא קטן, אך בחרנו בסידור כזה כדי להבליט את ההנהלה מול הממשלה וגם כדי לא לטשטש ולמעט את יתר חלקי המשלחת היהודית על-ידי הושבתם מאחורי ההנהלה. נמצא שחברי המשלחת "החיצוניים" ישבו בארבעה טורים, חמישה בכל טור, 20 בסך-הכול. ראשי הטורים, הקרובים ביותר אל שולחן הממשלה היו (מימין לשמאל לגבי שולחן ההנהלה) סטיפן וייז, בן-צבי, הרב הראשי הרץ ובירסטד. את ההנהלה הושבנו כך: וייצמן בטבור, בן-גוריון מימינו ואחריו ג'ייקובס ואני; ברודצקי משמאלו ואחריו גולדמן ופרלצוייג. הסדר בשולחן הממשלה היה כזה: צ'מברליין באמצע, הליפאכס מימינו ואחריו בטלר ואוליפנט; מקדונלד משמאלו של צ'מברליין ואחריו דאפרין ופרקינסון.

כשהתיישבנו, נתבקשנו להסב פנינו אל בטרייה [סוללה] של ארבע מכונות-צילום. רק לאחר שכילו הצלמים את מלאכתם נפתחה הישיבה.

צ'מברליין קרא את נאומו בפשטות אנגלית טיפוסית, כמסיח לפי תומו. משגמר קרא לווייצמן. היהודי הגדול שלנו נשא את דבריו בשקט ובביטחון פנימי. הייתה זו עמידה גאה, עצורה ואיתנה. אחריו נקרא בן-צבי לשאת משאו. נדמה היה שלא רק שבעת שרי המלכות, אלא כל דורות מלכי אנגליה שעל הכתלים מסביב נדהמו למשמע השפה המוזרה. לוריא קרא את התרגום בצניעות רבה, כדרכו, אך בדיבור מחותך וברור. אז בא תורו של וייז. תרועת קולו מילאה את חלל האולם. כשקראנו את דבריו בכתב הצטערנו על הסגנון האמריקני הנוקשה ועל הנוסחאות המנופחות והמסורבלות, אך בקריאה לבשו הדברים קטיפה - הקול כיפר על הכול. ולבסוף רדינג. הוקצבה לו דקה אתת והוא לא עבר עליה. אך בדקה אחת הספיק להדגיש שלוש פעמים שאין הוא וחבריו תמימי-דעים איתנו, אלא למעשה הם מוכנים לסייע לפתרון שיהא "צודק ליהודים, הוגן לערבים ויאה לאימפריה הבריטית". הופעה מיותרת בתכלית. שלושת הנאומים הראשונים הצטרפו לביטוי מרוכז של הרגשת העם היהודי ברגע זה ושל עמידתנו - בבניין, בהגנה, במלחמה המדינית. השקט והביטחון שבהם נאמרו הדברים, השתלבות הנאומים בזה אחר זה ללא כל הפסקה ופגם - כל אלה האדירו את הרושם. ודבריו של רדינג הכניסו נימה זרה וצורמת. אמרתי אחר-כך לווייצמן שעניין זה היה בהחלט "לא בסדר". בנאומו שלו נשקלה ונבדקה כל מלה מראש ולא הונח שום מקום להפתעות - וכאן ניתנה רשות לאדם לדבר כעולה על רוחו.

כשנגמרו הנאומים אמר צ'מברליין, כיושב-ראש, שעכשיו יש להסכים על כמה כללים של פרוצדורה וענייני פרסום. למעשה הוסכמו כבר הדברים בינינו לבין משרד-המושבות. אולם להלכה זוהי פגישה של שתי משלחות (צ'מברליין כינה בנאומו את נציגי הממשלה בשם United Kingdom delegation [משלחת הממלכה המאוחדת] - השווה, כביכול, במעמדה ל-Jewish Agency delegation [משלחת הסוכנות היהודית] ) ויש להגיע לידי פרוצדורה מוסכמת. וייצמן ענה שהכול מוסכם. הפעם הופיעה על פני צ'מברליין בת-צחוק חיה וצוהלת: מה טוב ומה נעים, הנה יש דבר שבו אנו מסכימים כולנו - מוטב לסגור מייד את הישיבה לפני שתתחיל מחלוקת.

קמנו מכיסאותינו. וייצמן החל מקרב אל צ'מברליין אנשים שונים מתוכנו: בן-צבי, הרב ברלין[9], הרב בלאו, סטיפן וייז, וייל-האלה[10] הצרפתי ואחרים. בן-גוריון שוחח קצרות עם הליפאכס, שהציג לו שאלה על תפקיד העבודה בציונות. בטלר ביקשני לעשות לו הכרה עם וייצמן. אמר לו ששמע רבות עליו מפי ראפאר[11] - פעם בא אליו לשוחח באיזה עניין, אך למעשה ישבו כל הערב ודיברו על וייצמן. בטלר אמר לי אחר-כך, כי ישמח מאוד להיפגש איתנו פגישות אישיות, מחוץ לפגישות הרשמיות במהלך המשא-ומתן, כדי לשמוע הסברה; צריך יהיה להשתמש בהזמנה. מקדונלד הודיעני כי חל שינוי בתוכנית. לכתחילה חשבו כי היום אחר-הצהרים תתקיים הישיבה העניינית הראשונה עם הערבים, שתימשך הערב ומחר במשך כל היום, אולם כיוון שעדיין לא הגיעו לידי הסכם בשאלת המשלחת הארץ-ישראלית לא יתקיים שום משא-ומתן עם הערבים היום ומחר, והישיבה איתנו מחר בערב תהיה הראשונה.

[---]

בחוזרי למשרד אחר-הצוהרים שילח בי מישהו בחורה יהודית מוינה הדואגת להעלאת הוריה לארץ. בנים בארץ אין להם, רק בן אח. בכתה והתייפחה כשהסברתי לה את המצב.

[---]

לארוחת-הערב קניתי את כל עיתוני-הערב. כל הנאומים בשתי ישיבות הפתיחה נמסרו לעיתונים לפרסום ומעניין מה עשו בהם.

”איונינג ניוז": בעמוד הראשון אין זכר לכל עניין הוועידה - לא בתמונות ולא בגוף הכתוב. בפנים - תמונה גדולה של הישיבה עם המשלחות הערביות. בין הכותרות: Arab feud splits delegation .Rivals will never meet [סכסוך בין הערבים מפצל את המשלחת. היריבים לא ייפגשו כלל]. מסופר שהערבים והיהודים סירבו לשבת אלה עם אלה, ולא עוד אלא שהערבים עצמם התפלגו. אחר-כך מובאים קטעים קצרים אחדים מנאום צ'מברליין - בתוכם השבח ליהודי ארץ-ישראל על התנהגותם. ותו לא. מנאומי הערבים רק מלים אחדות מפי הנסיך המצרי. מנאומי היהודים - אף מילה אחת.

"איונינג סטאנדארד": בעמוד הראשון טור שלם מוקדש לעניין. הכותרת: London Talks on Palestine Start with Arab Hitch [שיחות לונדון על פלשתינה מתחילות במכשול ערבי]. מודגש כי ה ע ר ב י ם סירבו להכיר בסוכנות היהודית ו ע ל - כן נתקיימו שתי ישיבות פתיחה נפרדות. ולמרבה הרוגז - הערבים מפולגים ומפלגה אחת לא הופיעה. הרושם המתקבל הוא שכאילו הנשאשיבים החרימו את הפתיחה ולא באו מפני שלא נחה דעתם מהנציגות שנקבעה להם. בהמשך התיאור בפנים הגיליון נמסר סיכום רחב של דברי צ'מברליין מתוך הדגשה, על-ידי כותרת-משנה, של השבח ליהודים. יש גם שורה של תמונות, זו מתחת לזו. העליונה - וייצמן בכניסתו לאולם סנט ג'יימס. השנייה - נסיך תימן. השלישית - נורי סעיד. הרביעית - הרב בלאו. ביומנו של איש לונדון שוב קטע על סטיפן וייז (לאחר הפרסום הרב שניתן לו במדור זה אתמול), שהוא מתאכסן במלון אחד עם נאצים מזה וערבים מזה, כדניאל בגוב אריות, ושני קטעים על וייצמן One of the most formiclabic figures at theconference [אחת הדמויות היותר כבירות בוועידה], ועוד שבחים כהנה וכהנה, ומסיים במסירת מכתבו המפוצץ של לורנס על וייצמן, שבו אומר לורנס לבישוף המנוח מק-אינס, כי לא הוא, לורנס, ולא הבישוף "ראויים לצחצח את נעליו של האדם הגדול הזה". (אגב, מדוע לא התפרסם עדיין מכתב זה בארץ?) מעניין שהעיתון מדגיש, כי בעוד שרוב הערבים באו במכוניות יקרות, היהודים הגיעו ברובם במכוניות-טקסי רגילות. לשם ההערה הזאת בלבד, הסותרת את התמונה הרגילה של "היהודים העשירים" לעומת "הערבים האביונים", כדאי היה להסתלק מהכנסת-אורחים של הממשלה. ואחרון-אחרון מאמר ראשי, המספר על השתלשלות העניין מראשיתו - הבטחה לערבים לתת להם עצמאות (אף בארץ-ישראל במשמע) והבטחה ליהודים להקים להם בית לאומי - מסכם את שתי העמדות שאין מקום לפשרה ביניהן, ופוסק שעל הממשלה יהיה להכריע ועליה לזכור שני דברים:

א. כל החלטה שתתקבל מוכרחה להתגשם מבלי שים לב ללחץ מאיזה צד שהוא;

ב. אם לא יעקרו מלב הערבים את הפחד מפני השתלטות היהודים לא תצליח שום מדיניות מבלי שתגרום הפסד רב של דם וממון לבריטניה.

"סטאר" בעמוד הראשון - תמונת ישיבת הפתיחה איתנו. בפנים - תמונת הישיבה עם הערבים. הכותרת בעמוד א' - Arab Quarrel Delays Palestine Talks [סכסוך בין הערבים דוחה את שיחות פלשתינה]. להלן בעמ' א'- תמונה מוצלחת מאוד של הרב בלאו. (הרב עוזיאל הפסיד את עולמו על-ידי איחורו לישיבת הפתיחה!) כאן מתוארת נכון מהות הפירוד בין המפלגות הערביות, אלא שהנשאשיבים נקראים כאן Nationalists [לאומיים] (מלשון National Defcnce Party [מפלגת-ההגנה הלאומית]) ויכול להתקבל הרושם שיתר השליחים של ערביי ארץ-ישראל, זאת אומרת אנשי המופתי, הם המתונים, שכן הם מסרבים להסב אל שולחן אחד עם Nationalists-n. בפנים הגיליון הכותרת Premier's Compromise Plea to the Arabs [הקריאה לפשרה של ראש הממשלה אל הערבים] ומתחתיה כותרת משנה גדולה: Tribute to Restraint of Jews [הוקרה להבלגת היהודים]. "סטאר" הוא העיתון היחיד המצטט משהו מדברי וייצמן: השלום הוא סיסמתנו בארץ-ישראל - עיני מיליוני היהודים נשואות הנה - תמיד נהגנו בקואופרציה עם בריטניה.

"סטאר" הוא הפחות נפוץ משלושת עיתוני-הערב.

הצוין בארץ שאנשי המופתי חובשים כאן תרבושים?

לרגל מה שכתבתי אתמול על "היסטוריה" ו"מציאות" בנאומו של צ'מברליין יש להדגיש, כי אותם הדברים הוא אמר גם לערבים. "אתם עם בעל היסטוריה ארוכה ומפוארת ואנו יודעים להעריך את כוחה של הכרה היסטורית, אך יש להתחשב גם במציאות"...

בערב התכנסנו אצל בן-גוריון: ברל [כצנלסון], אליהו [גולומב[12]], בן-צבי, לוקר[13] ואני. ברל ולוקר העירו כמה הערות ל"ראשי-הפרקים". בן-צבי עורר את שאלת תעלולי הרביזיוניסטים בארץ והלחץ של חוגים שונים על המוסדות לבוא לידי הסכם.

[---]

עכשיו 3.30 לאחר חצות ואני מתקרב סוף-סוף לגמר כתיבת היומן.

אחרי חצות שמעתי מאגרונסקי, כי המשא-ומתן בין מלקולם והנשאשיבים נמשך כל היום וכל הערב. בהפסקה ביקר מלקולם את צ'מברליין. התוצאות אינן ידועות, אך סבורים שאין הסכם.

[---]

ברל הסביר לי כי ההתנגדות בירושלים למשלוח המומחים באה מתוך חשש להופעת אחד מהם בפני הממשלה, שמא יזיק יותר משיועיל. אני חוזר ומבאר כי אין כל ביטחון אם בכלל ניזקק למומחים, אבל אם ניזקק הרי לא על-מנת להביאם איתנו אל השולחן, אלא רק כדי להימלך בהם, בינינו לבין עצמנו, בהכנת תשובות לשאלות שנישאל או לטענות שישמיעו נגדנו. אם כך, אמר ברל, ניחא.

פרט אחד שנשמט מהדברים הקודמים: היה לנו שיקול רב אם משלחתנו צריכה להיקרא "המשלחת היהודית" או "משלחת הסוכנות היהודית". נשאלנו מהממשלה על כך. היו פנים לכאן ולכאן, בן-גוריון הכריע לטובת השם השני. הממשלה קיבלה וכך נכתבו כל כרטיסי-הכניסה לחברי המשלחת. בשעת האסיפה הראשונה של חברי הפאנל שמע אחד מאיתנו חבר אחד אומר לשכנו בהצביעו על הכרטיס: I don't like it can't be helped but Isuppose it... [אין זה מוצא חן בעיני אך דומני שאין עצה...]

אליהו סיפר לי בערב, כי שלום אש יצא נרגש מאוד מישיבת-הפתיחה. במצב זה באירופה המרכזית והמזרחית מזמינה ממשלת בריטניה את נציגי העם היהודי ויושבת אתם כעם שווים... והיהודים באו כולם מאוחדים, מלורד פלוני עד שלום אש.

אין כמובן להפריז בחשיבות המעמד, אך אין לזלזל בו בשום פנים. הוא סימל את עובדת היותנו כוח מדיני עצמאי.

שאלתי בערב את בן-צבי, כלום מוטב היה בעיניו שלא היינו מופיעים כלל ושהעיתונים האנגלים, יחד עם כל הלעג לערבים על הפירודים שביניהם, היו מוקיעים את העובדה שאנו בכלל לא היינו קיימים. תיארתי לעצמי כותרת מעין זו: Iews sulk in their homes [היהודים יושבים קמוצי-שפתים בבתיהם]. בן-צבי ענה שעכשיו ודאי לא היה כבר טעם להחרים את השיחות, אבל למה לא עשינו זאת לפני חודשים. לא הבינותי: ומה אילו הודענו על החרמה לפני חודשים? לי ברור שלא היינו מבטלים את השיחות לאחר התחייבות הממשלה להזמין את הערבים וגם שלא היינו מקבלים את 10,000 הילדים לאחר הסירוב הרשמי. התוצאה הייתה אחת משתים: או שהיינו חוזרים בנו ומשתתפים - אך לבושתנו, או שהיינו עומדים במרדנו ונעדרים, ואז חוזרת קושייתי הראשונה.

אגב, ראיתי אחר-כך מהדורות אחרות של "סטאר" ו"איונינג ניוז" ונתחלפו היוצרות: בראשון תמונת הערבים ובשני היהודים.

בארץ נרצחו היום שלושה יהודים, וסופרו של ה"טיימס" הציג זה לעומת זה את הטירור הערבי הפנימי והטירור היהודי הפנימי.

 

הערות

[1]  לוי בקשטנסקי Bakstansky) Lavy) - (1971-1904) - מזכיר הפדרציה הציונית בבריטניה מ-1930.

[2]  יעקב הודס (הדס) – (1961-1885) - עיתונאי מעובדי הסוכנות בלונדון. ראה כרך ב', עמ' 461, הערה 7 מ-19.2.1937.

[3]  ריצ'רד אוסטין בטלר - (Richard Austen Butler) - מדינאי בריטי מראשי המפלגה השמרנית. חבר פרלמנט מ-1929. סגן המיניסטר לענייני הודו 1932-1937, סגן שר-החוץ 1941-1938, שר-החינוך 1945-1941. מ-1951 מילא תפקידים בכירים בממשלות של צ'רצ'יל, מקמילן ודוגלאס-יום, בין השאר שר-האוצר 1955-1951, שר-החוץ 1964-1963.

[4]  לורד דאפרין (Lord Dufferin) (1945-1903)  - דיפלומט ואיש-ציבור. שנים רבות מזכירו ועוזרו של לורד הליפאכס בתפקידיו המדיניים השונים. בשנים 1940-1937 היה סגן שר-המושבות. עם פרוץ המלחמה עבר למיניסטריון-האינפורמציה.

[5]  סר לאנסלוט אוליפנט(Sir Lancelot Oliphant)  - מנהל כללי של משרד-החוץ.

[6]  סר ג'ון אבלין שאקבורו (Sir John Evelyn Shuckburgh) - (1953-1877) - פקיד משרד-המושבות הבריטי 1942-1921.

[7]  מוריס לואיס פרלצווייג - (Maurice Louis perlzweig) סגן חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. ראה כרך ב', עמ' 461, הערה 8 מ-19.2.1937.

[8]  לורד הליפאכס - (1959-1881) - (Lord Halifax) שר-החוץ הבריטי בשנים 1940-1938. ראה כרך ב', עמ' 464, הערה 1 מ-1.3.1937.

[9]  הרב מאיר ברלין (בר-אילן) - (8801949-1) - נשיא "המזרחי". ראה כרך ג', עמ' 373, הערה 1 מ-22.7.1938.

[10]  ד"ר ברנרד וייל-האלהBernard Weill-Halle')  Dr.) - עסקן יהודי צרפתי. נציג הלא-ציונים בפאנל.

[11]  וויליאם ראפאר- (William Rappard)  - (1958-1883) חבר הוועדה המתמדת לענייני מנדטים של חבר הלאומים. ראה כרך ב', עמ' 469, הערה 4 מ-1.3.1937.

[12]  אליהו גולומב (1945-1893) - ראה כרך א', עמ' 391, הערה 1 מ-16.6.1936.

[13]  ברל לוקר (21887-197) - ראה כרך א', עמ' 394, הערה 2 מ-9.7.1936 - דברים במרכז מפא"י.

 

העתקת קישור