מכתב לד"ר יהודה ל. מגנס                                       ירושלים, 13.12.1937

 

לכבוד

ד"ר י.ל. מגנס,

כאן

 

ד"ר מגנס יקר,

 

קיבלתי את מכתבך אלי מ-9.12 ואת העתק מכתבך ללונדון מאותו תאריך המצורף אליו, והנני מודה לך על שניהם.

בינתיים ודאי ראית כל מה שנתפרסם בימים אלה ב"פלסטין" והועתק על-ידי עיתונים אחרים בעניין ה"משא-ומתן". פעולת פרסום זו עושה רושם, שהכוונה שיש כאן מהצד הערבי, ואולי גם מצדדים אחרים, היא לא להגיע למשא-ומתן ממשי שיש ממנו סיכויים לשלום יהודי–ערבי, אלא רק ליצור רושם של אפשרות למשא-ומתן כזה כדי להכשיל את עניין המדינה היהודית.

אם הרושם הזה נכון, הרי יש לראות בפרסום העניין צעד מכוון ומחושב מהצד הערבי. אולם גם אם הרושם איננו נכון, הרי על-כל-פנים מעידה עובדת הפרסום שהעניין איננו נשמר בסוד אצל הערבים אלא משמש חומר לפרסום.

כי העניין איננו שמור בסוד אצל הצד שכנגד תעיד גם התזכורת המצורפת למכתבי זה. תזכורת זו מכילה מה ששמע אחד מעוזרי מפי אחד ממודעינו הערבים. בעל התזכורת עצמו לא ידע כלום מכל העניין עד ששמע את סיפור המעשה מפי איש שיחו.

לא אכחד, כי כל הדברים האלה עשויים רק להגביר את ספקותינו בכנות "הצעת השלום" שנמסרה לנו, ואת חששותינו כי אין זה אלא תמרון מכוון למטרה שלילית – הכשלת עניין המדינה – ולא למטרה חיובית של שלום יהודי–ערבי.

על-כל-פנים, אם תתברר אפשרות של פגישה פנים אל פנים, אשר אותה הצעתי במכתבי הקודם, נצטרך להתנות שדבר הפגישה יישאר שמור בסוד על-ידי הצד שכנגד. במכתבי הקודם הסתפקתי בהודעה שאנו מצידנו נשמור את הדבר בסוד, בהניחי כי הצד שכנגד יהיה מעוניין ממילא שהדבר לא יתפרסם, אולם עובדות הימים האחרונים הפריכו בהחלט את ההנחה הזאת.

אדרבא, נראה כאילו הצד שכנגד מעוניין אך ורק בפרסום ולא בתוצאות ממשיות. לפי זה צריך שיהא ברור, שאם לא יהיה לנו הביטחון המספיק שהצד שכנגד יעמוד בדיבורו ביחס לסודיות הפגישה, ספק אם היא תוכל להתקיים.

 

                     בכבוד רב

                     משה שרתוק