מתוך יומן העבודה                                                   ירושלים, 23.11.1937

הקפיטנים נורטון ווינגייט, שניהם מן המודיעין הבריטי, באו לבקר.

ביקרתי אצל הרב הרצוג[1] כדי לברר את יחסנו אל שאלת ההבלגה. הרב הרצוג פירסם פעמים קול קורא להבלגה, אבל נמסר לי בשם הרב פישמן, שהרצוג הביע אי-הסכמתו לתוכן הדין-וחשבון שלי בישיבה המורחבת של הוועד הלאומי בשאלה זו. התברר, שהרב הרצוג, שעזב את האסיפה באמצע נאומי, ולא שמע אותו עד סופו, התרשם שמסקנתי תהיה כי היהודים חייבים למסור את עושי הפשע שבקרבם לידי המשטרה. על-כן העיר, שאם אלה מסקנותיי הריהו מתנגד להן, אבל לאחר שנודע לו שאני לא הצעתי דבר מעין זה, אמר שהוא תמים-דעים אתי לגמרי בעניין זה, ולא זו בלבד שהוא מאשר את הניתוח שלי בדבר התוצאות המעשיות של מעשי-התגמול, אלא שלפי דעתו הברורה מעשי-נקם באנשים חפים מפשע הם בניגוד לדת ישראל.

בצוותא עם בן-גוריון נפגשנו עם מגנס בחדרו של אוסישקין שבמשרדי "הקרן הקיימת. סיפרתי למגנס שמסרתי להנהלת הסוכנות את תמצית שיחתי איתו ביום ו', ושההנהלה החליטה לבקש ממנו תשובה לשלוש שאלות בטרם תוכל לדון בהצעה החדשה למשא-ומתן עם הערבים:

1. מי הם הערבים המוכנים לחתום על ההסכם המוצע?

2. היסכימו שייאמר במפורש, שמדינת פלשתינה העצמאית לא תהיה מדינה ערבית?

3. היהיו מוכנים לומר ברורות, כי מיכסת העלייה המוסכמת חלה על תקופת ההסכם בלבד?

לאחר חקירה-ודרישה מצד בן-גוריון הודה מגנס, שהתוכנית שקיבלו אנשינו בלונדון מידי חיימסון ושהוא (מגנס) נתן לי, מקורה איננו מן הערבים, אלא נתחברה בידי שני אישים בלונדון שאחד מהם יהודי ואחד אנגלי. דעתו היא שהערבים שהוא חושב עליהם מוכנים לקבל את ההצעה.

בן-גוריון ציין, כי אם נכון הוא שמנהיגים ערבים אלה אשר מגנס חושב עליהם מוכנים לקבל את התוכנית, הרי זו התקדמות גדולה לעומת המצב הקודם, כיוון שהיא מניחה מראש עלייה יהודית בקנה-מידה ממשי, הסכמה פורמלית לבית היהודי הלאומי, אוטונומיה ארצית ומקומית והכללת עבר-הירדן בתחום ההתיישבות היהודית. עם כל זאת ברור, שמטרת ההסכם היא לקבל את הסכמת היהודים להפיכת פלשתינה למדינה ערבית שהיהודים יהיו בה תמיד מיעוט.

מגנס טען, שמטרת ההסכם היא לעשות את ארץ-ישראל מדינה דו-לאומית. הוא התחייב להעביר את שאלותינו. אני אמרתי לו, שאכתוב לידידינו בלונדון כדי שיעבירו אותן שאלות גם לחיימסון.

[---]

הערות