מתוך יומן העבודה                                                                        ירושלים, 16.11.1937

 

הלילה היה שקט.

מאסרי הרוויזיוניסטים נערכו למעשה בכל רחבי הארץ;[1] לא רק בירושלים, בתל-אביב ובחיפה, אלא גם בכמה מושבות. [---]

אהרון כהן מסר דין-וחשבון רב-רושם על סערת הרוחות בקרב עדות המזרח בירושלים. האנשים מוכי סנוורים מזעם וצמאים לנקמה. "מי ישמע לשרתוק?" צעק אחד הבחורים. "אם הוא מוג-לב, שיסתתר מאחורי אשתו!" אביו של אהרון כהן עצמו, יהודי פרסי זקן, משוכנע שאין דרך אלא לתקוף כל ערבי עובר אורח. אהרון מציע שבשבת הבאה ישאו נאומים על עניין זה בכל בתי-הכנסת של ירושלים; אבל יש להזהיר את הנואמים שיהיו מוכנים לעלבונות רבים ואפילו לניסיונות של אלימות.

קיבלתי ידיעות מאליהו ששון בביירות שד"ר שהבנדר, הנמצא עתה בפריס בשליחות הממשלה הסורית, הודיע לידידיו בדמשק על פעילותו בשאלה הפלשתינאית. לדבריו, הוא שוחח בקיי ד'ורסיי על תוכניתו לפתור את שאלת פלשתינה על-ידי הרחבת המסגרת ולהרשות עלייה יהודית מוגבלת לפלשתינה ולסוריה. אשר לסוריה, מתאמר שהבנדר שהובטחה לו הסכמתה הפרינציפיונית של צרפת (ד"ר וייצמן אמר פעם, שאם צרפתי אומר לך "בפרינציפ אני מסכים" פירושו שהוא מתנגד לכך בכל תוקף). רעיונו של שהבנדר הוא, כמובן, שהיהודים צריכים להסכים להיות מיעוט בפלשתינה. עכשיו הוא מתכונן לנסוע ללונדון,  [---] כדי למצוא תומכים להצעת הפתרון שלו.

באסיפה שכינס הוועד הלאומי נכחו כל חבריו ונציגים של הקהילות המקומיות מכל הארץ – כמאה איש. לאחר דברי הפתיחה של בן-צבי מסרתי בהרחבה על מצב הביטחון ואמרתי כמה דברים ברורים על שורת מעשי התגמול, ששיאם היה ב"יום א' השחור",[2] על תוצאותיהם ההכרחיות ועל צו השעה לגלות התנגדות ציבורית חריפה למעשים אלה. הנואמים מכל החטיבות גינו פה אחד את מעשי התגמול נגד ערבים חפים מפשע. אפילו ויינשטיין ממפלגת המדינה הסכים לניתוח שלי, אבל תבע שיינתן "עידוד מוסרי" לאסירי עכו. נואמים אחרים התנגדו לתביעה זו. נפעם עד עומק הלב היה קהל הנאספים להופעתו של דוד ילין[3] הזקן, שקרא קריאה נרגשת לשמור על רמתה המוסרית של היהדות. רב רושם היה נאומו של קצנלסון מוועד הקהילה, שקבע את האמת המרה: הבעיה איננה רק של אותן קבוצות הנושאות באחריות ישירה למעשי התגמול, אלא של הלך הרוח הכללי הרווח בשדרות רחבות של הציבור, המאשר את הפעולות האלה ואף מקבל אותן בתשואות. הנואם, שהוא עצמו איש-ימין מובהק, תיאר איך נזדעזע כשמצא את עצמו בהזדמנויות רבות פנים אל פנים עם נחשול גועש של חרון אין-אונים בקרב המוני היהודים, שלא היה להם מעולם, או שהיה להם ואבד, כל כושר של שיקול דעת קר להבחין בין מעשים מועילים למזיקים. הוא תבע מפעל הסברה מוגבר. בעצם, החלטנו כבר לכנס את כל מורי ירושלים, לרבות הפרופסורים של האוניברסיטה, לאסיפה ביום ה', שבה יהיה עלי לדבר. [---]

זסלני הביא ידיעה מחוגים צבאיים, שכנופיה אחת חצתה את הגבול הצפוני ונכנסה לארץ והצבא רודף אחריה. מזהירים אותנו לעמוד על המשמר בצפון כל הלילות הקרובים.

[---]

פרדריק קיש בא לשוחח על כרך של זיכרונות שהוא מתעתד להוציא והכולל יומנו כראש המחלקה המדינית. הצעתי כעיקרון שיפורסמו רק עניינים אשר כבר סודרו בדרך זו או אחרת, אך לא בעיות שעדיין הן תלויות ועומדות. קיש התאונן שבעסק שלו שורר עתה קיפאון גמור, ולכן יש לו פנאי לעסוק בפעילות ספרותית.

שוחחתי איתו על הרעיון, שמוטב לנו שלא יתמנה עכשיו נציב עליון אלא שבטרשיל ימשיך כמנהל ענייני הממשלה, ונציב עליון יתמנה רק לאחר שתיקבע לחלוטין המדיניות החדשה. דעתו של קיש היא שטכנית ייתכן הדבר רק אם ווקופ יישאר פורמלית נציב עליון וייקח לו חופשת מחלה ממושכת; וזה משום שממלא מקום הנציב אינו יכול למלא תפקידו אלא דרך אצילת סמכות מאת הנציב העליון הפועל מכוחו של צו המלך.

יהושע גורדון מסר על שיחתו עם רייס[4] ומצא שהוא רוגז מאוד על המאורעות האחרונים. הוא גילה הבנה מלאה לרקע הפסיכולוגי של מעשי התגמול; עם זאת, אמר לגורדון [---] כי בחוגים ממשלתיים מסויימים מפקפקים אם אנשינו יוכלו להיות חסרי פניות בהגנה על יהודים ועל ערבים כאחד. [---]

בערב באתי להיפרד מבן-צבי הטס מחר בבוקר לוורשה. בעוד אני בביתו באה קריאה טלפונית מאליהו ששון מביירות: למאורעות יום א' היה הד חזק מאוד בסוריה – קטרוגים חריפים בעיתונות, אסיפות מחאה, מברקים למלכים הערבים ולאירופה ועוד. הוא סידר שגילוי הדעת שלנו המגנה את מעשי התגמול יופיע בעיתונים הראשיים של סוריה.

אנשינו מחיפה הודיעו לזסלני, שישנם סימנים למהומות בחיפה ובצפון בימים הקרובים.

רעות חוזר שוב אל הצפון.

 

הערות