מתוך יומן העבודה ירושלים, 7.11.1937
שמעתי מהכסטר, שערבי נכבד אחד מנסה להציע באמצעות איש בריטי משא-ומתן על שלום עם היהודים "בתחומה של ארץ-ישראל לא-מחולקת". התנאים שיש בדעתו להציע כוללים המשך העלייה היהודית תוך הסכם שבעשר השנים הקרובות לא יעלה מספר היהודים על 40% מן האוכלוסייה ושעבר-הירדן תיפתח להתיישבות יהודית.
הסכמתי שייבדק הדבר, אגב הבעת ספקותי אם יש כיום מישהו במחנה הערבי המסוגל לקיים הבטחה בכל משא-ומתן, ואם יש סיכוי כלשהו שהבריטים יסכימו לפתיחת עבר-הירדן.
אירחתי לסעודת-הצהריים את פֶלְפּס אדמס, נציג העיתון "ניו-יורק סאן". הוא ראיין כמה מנהיגים ערבים ונקודת-השקפתם זכורה לו היטב. עכשיו היה רוצה לשמוע את עיקריה של הטענה הציונית.
הטענה הערבית שממנה הושפע ביותר היא שאומנם נכון הוא שבריטניה הגדולה הבטיחה ליהודים את פלשתינה והבטחתה אושרה על-ידי 52 לאומים, אבל פלשתינה איננה שלהם שיוכלו ליתן אותה למישהו, וממילא כל ההבטחות והאישורים הבין-לאומיים הללו בטלים ומבוטלים.
השמעתי לו את התשובה היהודית לטענה זו: למי באמת שייכת ארץ-ישראל? בין שאר הנקודות הרבות שעליהן ביקש הסבר הייתה גם השאלה האם אין זה נכון, שד"ר מאגנס הגיע בימי המאורעות למשא-ומתן עם מנהיגים ערבים חשובים בדבר הסדר על יסוד המשכת העלייה בשיעור ממשי מאוד.
מסרתי לו את העובדות בעניין זה. ראיתי שפלפס אדמס מלא וגדוש טענות כלכליות מבחינה יהודית נגד חלוקה ונגד ייסוד מדינה יהודית. הסברתי לו, כי אף-על-פי שאיני חסיד נלהב של החלוקה, ושהייתי מעדיף גם היום את המשך המנדט על יסוד עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית, הרי כל הטענות שכנגד שהרצה לפני אין להן כל קשר לעניין החלוקה אלא לסיכוייה של העבודה היהודית בכללה, טענות שאפשר להחיל אותן ואפילו ביתר תוקף על תנאי עבודתנו כיום הזה בארץ לא-מחולקת.
[---]
