מתוך יומן העבודה - תל-אביב, 27.10.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - תל-אביב, 27.10.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                       תל-אביב, 27.10.1937

 

בבוקר לקחני ג'ונסון מן המשרד והסיעני עמו לקריית-עבודה [לימים חולון], היא שכונת העובדים בתוך שטח הפיתוח העירוני הגדול והחדש שמדרום ליפו. [---]

[---]

מקריית-עבודה נסעתי לתל-אביב. ראיתי את רוטנברג במשרדו הזמני בצריף עץ ליד תחנת-הכוח רדינג. לדעתו עלינו לעשות עכשיו ניסיון התקרבות אל הנשאשיבים, לדרבן אותם לפעילות אקטיבית ולגייס אותם לעזרת המודיעין שלנו.

אחרי ארוחת הצהריים נסעתי אל הנמל, שם פגשתי שוב את ג'ונסון וגם את סטיד והופיין. [---] המקום רחש כולו פעילות, ארבע אוניות עמדו במבוא הים והפריקה הייתה במלוא התנופה. צריפי מכס עצומים מלאים סחורות, קרונות משא נכנסים ויוצאים, עבודות בנייה וחפירה מתקדמות וב"מספנה" ארבות חדשות נבנות והולכות.

מן הנמל נסענו אל בית הופיין לשמוע מפיו על השיחה שהייתה לו אתמול על אודות עתידו של נמל תל אביב. הופיין טען, כי אי-אפשר שהממשלה תשים בכיסה את ההכנסות מן המכס ואת אגרות השירותים השונים הנגבות בנמל, ואילו ההוצאות להספקת השירותים תהיינה מוטלות על היהודים. ג'ונסון היה מוכן להסכים שהמצב הוא לא נורמלי, אבל [---] נקודת המוצא שלו היא שבבוא החלוקה תהא ממשלת המנדט זקוקה לנמל משלה. יש רק נקודה אחת שבה תוכל לבנות לה נמל – המקום שבו הפרוזדור המנדטורי יגיע עד הים, כלומר חוף הים בין תל-אביב ויפו. בעבר הטילו ספק רב אם כדאי שיהיו שני נמלים כה סמוכים זה לזה כמו נמלי יפו ותל-אביב, על אחת כמה וכמה שקשה יהיה למצוא צידוק לקיים שלושה. לכן הגיע בסופו של דבר למסקנה, שיכול וצריך להיות רק נמל אחד, ושאת נמל תל-אביב יהיה צורך לסגור. הוא גם מבין שאין לסגור את נמל תל-אביב אלא בשני תנאים חיוניים, שהיהודים זכאים בהחלט לעמוד עליהם: שעל הכספים שהושקעו בבניית הנמל של תל-אביב יש לפצות, ושהנמל החדש יבטיח את כל השירותים שנמל תל-אביב מספק כיום הזה. הוא מוכן לחשוב על קיום שני התנאים הללו. בדרך-כלל לא היה מתנגד שייווסד איגוד הנמלים כיוזם קפיטליסטי, שיקבל מידי הממשלה את הנהלת שני הנמלים, חיפה ויפו. [---]

הופיין אמר, שאין זו רק בעיה של הספקת שירותים מסויימים, יש לציבור משהו לומר גם בדבר האופן שבו מסופקים השירותים. בנושא שלפנינו עניין חיוני הוא ליהודים, שתהא עבודה עברית בנמלי הארץ. בנקודה זו היה ג'ונסון נוח לגמרי. הוא אינו רואה מדוע אי-אפשר לסדר, שלעבודה העברית יוקצב החלק המגיע לה בעבודת הנמל המנדטורי.

כל זאת דובר בסודיות גמורה.

אמרתי להופיין, שעם כל חשיבותה של שאלת העבודה העברית, בעיית הנמל מקיפה הרבה יותר. עיקרו של דבר הוא בכך שהנמלים צריכים להיות שלנו, שהשליטה הגמורה בחוף הארץ תהיה בידינו, ושאנחנו נהיה אדוני הנמלים שלנו; אם הנמלים יוצאו מידינו כליל, כפי שיש בכוונתה של תוכנית ג'ונסון, כי אז העובדה שרצועת החוף תהיה חלק מן המדינה היהודית מאבדת מרבית ערכה. לאחר שניטל מן הנכס הזה ערכו המפצה על הפסדיה העצומים של המדינה היהודית, שוב אין ממש בכל התוכנית הזאת. הצעתי להופיין שינצל את ההזדמנות הראשונה שתגיע לידו, כדי להבהיר לג'ונסון שלא ישתטה להאמין שהיהודים יסכימו למשהו מעין זה. גם הצעתי שיגיד לג'ונסון שעליו להרשות לו, להופיין, להביא את הלך הרעיונות הזה לסוכנות היהודית.

בשעה 6 אחרי הצהרים נסעתי לרמלה עם אהרון כהן ועם עיתונאי ערבי שפגשנו בדרך, לבקר את בעליו ועורכו של עיתון ערבי יפואי רב-השפעה. הוא המלומד העיוור הידוע.[1] האיש הוא גאון מבחינה מסויימת, בעל ידיעות עצומות, באיסלאם בעיקר, ובעל זיכרון מפליא. על אף היותו עיוור מנעוריו הוא נודע כאחד המלומדים המוסלמים הגדולים בארץ, מדבר צרפתית ומבין אנגלית. יום יום קוראים באוזניו ספרים ומאמרים והוא מכתיב יום יום מאמרים ראשיים וחומר עיתונאי אחר.

מטרת הביקור הייתה מעשית, אבל מאחר שזה היה ביקורנו הראשון לא נכנסנו לעבי העניין אלא שוחחנו בעניינים כלליים. הוא מתנגד לחלוקה וכולו בעד הבנה. הרציתי לפניו שני עקרונות, החיוניים לדעתי להסכם, במידה שהדבר נוגע לצד היהודי:

ראשית, הכרה הדדית בזכויות יסוד, ברוח של שוויון גמור לאינטרסים של שני העמים. פירושו של דבר שעל הערבים לחדול מלדבר כאילו הם אדונים יחידים לארץ הזאת, וכאילו היהודים הם במקרה הטוב ביותר אורחיהם, ובמקרה הגרוע פולשים לא-רצויים. לכך הסכים, להפתעתי, אם כי הסכמתו זו לא עלתה לו הרבה. בעצם הוא התכוון שהסכמתו זו תעלה לי במחיר בלי שתחייב אותו למעשה כלשהו.

אבל משהשמעתי לו את העיקרון השני – עלייה ללא כל הגבלה פוליטית מראש – נרתע מייד. עיקרון מעין זה הוא לגמרי בלתי-מתקבל על הדעת אפילו לדידו. כל עוד ברור שהערבים יוסיפו להיות רוב, לא איכפת לו להכיר בשיווי-זכויות אזרחי של היהודים ואפילו בזכותם ההיסטורית על ארץ-ישראל, אבל להניח שהוא יסכים ליצירת רוב יהודי – זה פשוט מדהים אותו.

[---] הוריתי לאהרון לבוא לידי הסכם עם העיתון הנדון בדבר מדיניותה של המערכת למשך השבועות הקרובים: ראשית, לגנות את האלימות ולצאת במסע למען שלום וביטחון. שנית, להוקיע את הניהול הכושל של המופתי משך 17 שנות כהונתו, ולהוכיח איך השחיתות בפעילות המועצה המוסלמית העליונה וה"ואקף", אשר שימשה את מטרותיו של המופתי, פגעה באינטרסים של העדה המוסלמית, כל אלה מתוך הנחה שמשטרו של המופתי הוא נחלת העבר. שלישית, באשר לעיקר העניין, ברירה בין שתי אפשרויות: או לומר שלנוכח כישלונם של כל הקווים המדיניים השליליים של העבר – שלילת המנדט, שלילת העלייה היהודית, שלילת המועצה המחוקקת וכו' – שטות הייתה זו לדחות מייד את תוכנית החלוקה אפילו ללא בדיקה, או לומר, שהחלוקה היא עניין רע עד כדי כך, שכדי למנוע את בואה מוטב לבדוק את האפשרות לבוא לידי הסכם עם היהודים.

[---]

 

הערות

[1]  הכוונה לשיך סוליימן אל-תאג'י אל-פארוקי, בן למשפחה עתירת קרקעות בסביבות רמלה (נס-ציונה). בראשית שנות ה-20 הייתה המשפחה מראשי האופוזיציה לחוסיינים. שיך אל-תאג'י הועמד בראש מפלגה אופוזיציונית קצרת ימים, "המפלגה הלאומית". בראשית שנות ה-30 הוציא את העיתון "אל-ג'אמעה אל-אסלמיה", שבלט בקיצוניותו הלאומנית ונחשב פרו-איטלקי. העיתון נסגר ב-1937.

 

העתקת קישור