מתוך יומן העבודה                                                                        ירושלים, 17.10.1937

[---]

שוחחתי עם אהרון חיים כהן על המצב בקרב הערבים. הוא הראה לי את פנייתו האחרונה של האמיר, באמצעות מכתב שנכתב בידי איש אמוניו. נראה שהוד מעלתו כולו קוצר-רוח לערום את החציר בעוד השמש זורחת. מפלתו של המופתי פתחה לפניו אופקים חדשים והוא מבקש את עזרתנו, כדי לנצל במלואה את ההזדמנות הגדולה.

בן-צבי וחיים סלומון[1] באו לדבר בשאלת נשאשיבי. לסלומון היו כמה שיחות עמו. מסתבר שהוא מעדיף להמתין עוד זמן-מה, מאחר שעדיין איננו בטוח שהמדיניות החדשה תתמיד. מישאלתו היא, קודם כל, לחזור אל ראשות העיר, אבל הוא היה חושש לתפוס את המשרה עכשיו, אפילו היו מציעים לו אותה, ולא איכפת לו שיתמנה פקיד בריטי אשר ישמור את הכיסא בשבילו. אשר לעתידה המדיני של הארץ, הריהו מוכן לגמרי לשתף פעולה ולהסכים לכל קו שנחליט לנקוט בו. הוא טוען, כמובן, שכל ידידיו – ראשי הערים, חלק מאילי הקרקעות, בעלי בתי-החרושת לסבון בשכם ועוד – עומדים איתן מאחוריו, אלא שעדיין לא הגיעה השעה לפעולה גלויה. כל הדברים הללו אינם משכנעים ביותר, ועל-כל-פנים אין בהם שמץ של חשיבות מיידית.

בשעות הבוקר נדקר יהודי. עם חשכה היו גם יריות על אוטובוס יהודי. בערב הוטלו שתי פצצות, אחת לתוך בית-קפה ערבי סמוך לשער יפו והשנייה ליד תחנת הרכבת של ירושלים. שני המקרים עושים רושם של פעולת תגמול.

צילצלתי לדוד הכהן, סגן ראש העיר חיפה, והצעתי לו לבוא לירושלים לשיחה עם ידידו פח'רי נשאשיבי[2] כדי לשמוע מפיו מה בדיוק המצב במחנה האופוזיציה הערבית.

הערות