מתוך יומן העבודה - לונדון, 1.10.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 1.10.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 1.10.1937

 

[---]

ישיבה עם הדרום-אפריקאים – אליעזר בראודה ויהודה ינובר – על מתן אינפורמציה פוליטית פנימית לראשי ההסתדרות הציונית שם (קרי: ניקולאי קירשנר). קיבלתי כאן מכתב ארוך מקירשנר, בו הוא מתלונן על חוסר הקשר ואגב כך מתווכח איתי בעניין החלוקה. המכתב נכתב בתקופה שקירשנר כבר היה מקבל את כל החומר בכתב (פרוטוקולים של שיחות ואת יומני), ולמרות זאת הוא טוען שאיננו יודע די (כיוון שברור לו כי אינני מכניס ליומן את הכל...). אף-על-פי-כן צודקת טענתו, כי בתקופה שלפני פרסום הדין וחשבון לא דאגנו שידע מהו הקו לפיו אנו מנהלים את פעולתנו. כנראה גם לא ידע את ההוראה הסודית שנתקבלה בוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני כמילואים להחלטה הפומבית נגד החלוקה.

טענה כזו יש גם לאמריקאים. בגלל חוסר אינפורמציה מספקת מאיתנו הם נמצאו במצב קשה כלפי ז'בוטינסקי בביקורו האחרון. הימים שבהם הסתפקו הדרום-אפריקאים באיסוף כספים בלבד ולא התעניינו בפוליטיקה עברו. עכשיו הקשר שלהם עם ארץ-ישראל חי הרבה יותר, יש גם דואר אוויר, ורוצים שנתייחס אליהם אחרת. [---]

באמצע הישיבה נכנס הודס ובפיו בשורה מפוצצת: ברגע זה טילפנו מהדואר מברק של "פלקור" שנתקבל מקהיר – שמועות על מאסר המופתי. כעבור שעה קלה התחילו זורמים המברקים מירושלים ונתקבלה תמונה שלמה, פחות או יותר, ממה שנתחולל במשך הלילה ובבוקר. לא ברור עדיין אם לא אסרו את המופתי כצעד מחושב או שנמנעו מלאסרו רק משום שהוא מחזיק בקרנות המזבח. הידיעות הראשונות אמרו כי רק ח'אלדי[1] וסבא נאסרו. אחר-כך נתקבלה ידיעה כי ג'מאל נאסר בבאר-שבע. אחר כך נתברר כי שם נאסר אחמד חילמי,[2] ואילו ג'מאל נמלט (לעיראק, לפי אחת הידיעות). לבסוף הודיעו שגם גוסיין[3] נאסר.

ניימיר אמר מייד: זוהי הסיבה לביטול הפגישה אתמול על-ידי שקבורו – הוא לא רצה שייאמר, כי כל העניין נעשה תחת לחצו של וייצמן. סברתי הייתה כי שאקבורו ידע שלא יוכל לספר לוייצמן מה עומד להיעשות בארץ ולא רצה שווייצמן יאשים אותו אחר-כך בהיעלמה.

ניימיר טילפן לברינגטון וורד: החומר ששלח לו היה מכוון לשמש יסוד למאמר שידרוש פעולה נגד המופתי והוועד הערבי העליון. עכשיו, שהפעולה נעשתה, אולי ישתמש בחומר זה כדי להראות מדוע הייתה פעולה זו הכרחית. ב. ו. השיב שיעיין בהצעה. הוא ידע כי "דבר-מה מעין זה" ממשמש ובא.

הראיתי לניימיר את הקטע ממכתבנו לנציב ממאי 1936 (נדפס בדין-וחשבון המדיני לקונגרס), שבו דרשנו להכריז שהוועד הערבי העליון בלתי-חוקי. איחור של 16 חודש!

לווייצמן הייתה פגישה עם אמרי באותו בוקר. הספקנו להודיע לו מה שקרה. אחרי הישיבה עם הדרום-אפריקאים, שנפסקה תכופות על-ידי הידיעות שנתקבלו וגלי ההתרגשות שהיכו בחדרים מסביב, נסעתי עם ניימיר לקרלטון לארוחת צהרים עם וייצמן, לשמוע מפיו על השיחה. בדרך ראינו את ארץ-ישראל שוב מתנוססת על הפלקטים של עיתוני הערב. הפלקט של "איוונינג ניוז": Chiefs Arab on swoops Britain ("בריטניה עטה על אלופי ערב").

מלכתחילה נתכוון חיים לגייס את אמרי לפעולה בקשר עם המצב בארץ. האקט הדרמתי בירושלים נטל את הרוח הזאת ממפרשיו. השיחה נסבה על עניין החלוקה. אמרי סעד לא מזמן עם ראש הממשלה ומצא אותו רחוק מענייני ארץ-ישראל. הוא אמר לו כי עליו להתעניין בשאלה – זהו עניין חשוב שכרוכה בו אחריות רבה. כן אמר לו כי תוכנית החלוקה של "הוועדה המלכותית" בלתי-אפשרית ויש לתקנה. אמרי השתמש בביטוי viable not. אך לא ברור אם אמר זאת על המדינה היהודית או על תוכנית פיל בכללה. עוד אמר לו, כי את הנגב מוכרחים לשמור בידי בריטניה.

אמרי שאל את חיים מדוע אין לו קשר עם אידן. חיים ענה כי קשר הוא דבר התלוי ברצונם של שני הצדדים. [---] חיים סיפר לו את "עניין גרוסמן" וכיצד השפיע הדבר על יחסיו עם אורמסבי-גור. אמרי לא ידע על כל העניין. רק עתה שמע זאת בפעם הראשונה. לא ייחס לזה ערך רב. סיפר על אורמסבי-גור שהוא מקפיד על כבודו במידה יתרה ולא פעם עשה עצמו לצחוק בעניין זה (העובדה שכזוהי תכונתו של א. ג. אינה משנה את המצב – לעת-עתה הוא מיניסטר המושבות.)

בדרך-כלל הבטיח אמרי לחיים שיעמוד על משמר עניינינו.

אמש היה חיים במסיבה אצל זיו. נפגש שם עם לוקר למפסון (חבר פרלמנט שמרני מתומכינו). הלה אמר לחיים, כי הוא ותום וויליאמס (חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור, גם הוא ידידנו) יבקרו בארץ, לגמרי ברשות עצמם, כדי ללמוד ממראה עיניים את עניין החלוקה. "'הם לא יתנו למישהו לטוח את עיניהם". [---]

מקרלטון ניגשתי למשרד המושבות, לשיחה עם דאוני. הוא חזר זה מקרוב למחלקה הארץ-ישראלית שבה שימש בשנים הקודמות, לאחר ש"בילה" מספר שנים במחלקת מערב-אפריקה ו"נח" מארץ-ישראל. ויליאמס, שמילא את תפקידו הנוכחי של דאוני בשנים האחרונות, "התעייף" מאוד מארץ-ישראל ועבר עכשיו למערב-אפריקה "לנוח".

חילופי הדברים הראשונים – על ה"מאורע". הוא ידע, כמובן, את ההחלטות שנתקבלו, אך על ביצוען ידע קצת פחות ממני. הם טרם קיבלו דין-וחשבון מפורט. אמר: עוד נראה מה תהיינה התוצאות.

אמרתי: לכל מה שתעשו תהיינה תוצאות. את הצעד הזה צריכים הייתם לעשות בראשית המהומות של 1936; על-כל-פנים,הייתם חייבים לעשותו עם פרסום דין-וחשבון "הוועדה המלכותית".

הוא טען: האומנם מסקנת "הוועדה" ביחס למופתי הייתה כה ברורה? לא נאמר כי הוא האחראי למהומות, נאמר רק כי אין לפטרו מהאחריות...

אמרתי לו: עם כל הזהירות שנהגה "הוועדה" בניסוח זה, אני סבור כי לא היה לממשלה כל ספק ביחס לדעתם של חברי "הוועדה" על התפקיד שמילא המופתי. הרציתי לו על כל פרשת ויכוחינו עם הממשלה בשאלה זו, על ההוכחות שמסרנו לנציב, על שיחתי האחרונה עם הנציב לפני צאתו לחופשה, על אבראהים אל-ח'ליל ושיחתי בעניין זה עם בטרשיל, דיל ווייוול, על שיחותיו האחרונות של ג'וזף עם בטרשיל. רציתי שידע כי אנו מצוידים בחומר ובידיעות מוסמכות ולא ניתן להם לסגת בנקל.

עברתי לשאלת הגבול עם סוריה, לסכנה הנשקפת משם. סיפרתי לו על שיחתי עם דה-סן-קנטן והדגשתי שאני רואה חובה לעצמי למסור את הדברים לידיעת מ.ה.מ. הוא הודה מאוד ושאל אם לא אתנגד שירשום את תמצית שיחתי איתו בעניין זה וישלח את הכתוב למשרד החוץ.

אמרתי: אדרבא, לשם כך אני מספר את הדברים. סיכמתי את טענות ד.ס.ק. נגד האנגלים בחמישה סעיפים:

א. היעדר שיטה כללית של תיאום מתמיד;

ב. דחיית עזרתה של צרפת בשמירה על הגבול הסורי–ארץ-ישראלי;

ג. התעלמות "הוועדה המלכותית" מהתפקיד שמילא השלטון הצרפתי בסוריה בכל מקרה של מהומות בארץ-ישראל;

ד. אי-מתן אינפורמציה לצרפת על תוכנית החלוקה;

ה. "קלות-הדעת" שבהפרחת סיסמאות פאן-ערביות, כגון "הסוכנות הערבית".

אמרתי, שרצוי מאוד שיתקיים בירור בשאלה זו. הצרפתים נעלבים ויש לעשות משהו כדי לפייסם. מצב רוח זה שהם שרויים בו לא יסייע לעזרה פעילה לבריטניה במקרה של מהומות. גם עכשיו איננו מסייע. סיפרתי לו כי פקיד צרפתי גבוה מאוד – לא פירשתי שם – אמר לאחד מידידי בפריס כי הוא סבור שהבריטים זיינו את ערביי אל-ג'זירה[4] למרד נגד הצרפתים והממשלה הסורית החדשה. פקיד צרפתי אחר בביירות אמר לאחד מעוזרַי כי בריטניה משסה את ג'בל דרוז בממשלה הסורית ובצרפתים. היסוד להאשמות כאלו הוא העובדה שבידי המורדים במקומות אלה נמצא נשק בריטי צבאי חדש.

דאוני אמר שהוא בטוח כי משרד החוץ ימצא הזדמנות ללבן את הדברים, או כאן או בפריס.

[---]

לבסוף נגעתי בשאלת הליגליזציה של הבלתי-ליגליים. זוהי המלצה של "הוועדה המלכותית" – מדוע לא יוציאוה לפועל? דיברתי על זה כמה פעמים עם הנציב, ולבסוף הבטיחני להציג את הבעיה במשרד המושבות בביקורו זה.

דאוני אמר, כי השאלה טרם נדונה אצלם. בקשר עם מסקנות "הוועדה המלכותית" לא טיפלו בה כלל. הוא פתח את "הספר" והעיר כי הצעת "הוועדה המלכותית" בעניין זה היא פרדוקסלית: הם מציעים לאשר את הבלתי-ליגליים כאמצעי נגד עלייה בלתי-ליגלית נוספת. כסבור היה, שכדי להשיג מטרה זו אין לאשר את אלה הנמצאים בארץ ("הוועדה המלכותית" מציעה להנהיג שיטת כרטיסי זהות לכל תושבי הארץ על-מנת לאפשר גילוי הנכנסים בלי רשות, וכדי שאפשר יהיה להנהיג שיטה כזו היא מציעה לתת זכות ישיבת קבע לאלה הנמצאים כבר בארץ בלי רשות). הם יהיו מוכנים, כמובן, לטפל בשאלה אם תובא לפניהם על-ידי הנציב. [---]

בקומי ללכת שאלני לתוכניותי והעיר כי אני נמצא עכשיו הרבה בתנועה.

אמרתי לו: שלושה שבועות בציריך, שבועיים בירושלים, שבועיים בז'נווה, עכשיו כשבועיים בלונדון ומכאן שוב לירושלים.

אמר: איזה חיים!

אמרתי: ברור, כשיש אימפריה – יותר טוב.

אמר: הרי תהיה לכם אימפריה בקרוב!

אמרתי: אבל איזו אימפריה...

בערב טילפנתי לווייצמן לשאול על שיחתו עם שקבורו. שקבורו אמר שמה שנעשה על-ידי הממשלה בירושלים היה צעד נכון. נראה היה כאילו אינו מניח כל אפשרות של נסיגה. כשהעיר לו וייצמן כי הנציב טען תמיד שמהמופתי הוא מהמתונים, שמוטב להחזיקו קשור לממשלה ושבלעדיו יהיה עוד יותר רע, ענה שקבורו כי תיאוריה זו פשטה את הרגל.

כפי שמסר, עוד לא הרכיבו את הוועדה החדשה. [---] בשבוע הבא ייגשו לעיין בהרכבתה. כיוון שגם הממשלה בירושלים מטופלת עכשיו בשאלות הביטחון, תידחה נסיעת הוועדה לארץ-ישראל. [---] אולם מדיניות החלוקה שרירה וקיימת. הוועדה תקבל הוראות ברורות – להציע תוכנית חלוקה. נקודת המוצא תהיה תוכנית ועדת פיל. אם הערבים יסרבו – יהיה משא-ומתן רק איתנו. אם הערבים יסתלקו מלהקים מדינה – תוקם רק מדינה יהודית ובחלק הנותר של הארץ תשלוט בריטניה "כפי ראות עיניה". אם נגיע להסכם עם הוועדה, בטוח הוא שהתוכנית המוסכמת תתקבל על-ידי הפרלמנט ותאושר על-ידי חבר הלאומים. אז אפשר יהיה להקים ממשלה יהודית זמנית. אם הכל ילך כשורה, סבור הוא, אזי כעת חיה תעמוד כבר הממשלה הזמנית על כנה. [---] לדעתו, תקבל הממשלה הזמנית לרשותה מלכתחילה שלושה עניינים: עלייה, הגנה, כספים, אך תהיה תקופת מעבר מסוימת עד שהמדינה היהודית תגיע לעצמאות שלמה. [---]

שקבורו סיפר שביקר אצלו אקצין (אחד משלישיו של ז'בוטינסקי, מנהל המשרד הפוליטי הלונדוני של ההסתדרות הציונית החדשה). הוא טען כי הסוכנות חסרת אופי נציגותי, חלקים גדולים של היהדות הם מחוצה לה. הצ"ח מציעה שהממשלה תדרוש מהסוכנות להתקשר עם הארגונים האחרים וליצור איתם נציגות משותפת. שקבורו ענה, כי אילו שאלו כיום את מפלגת הלייבור אם הממשלה השמרנית מייצגת את העם הבריטי הייתה בלי ספק עונה כי אינה מייצגת כלל וכלל. אף-על-פי-כן, מצליחה ממשלת צ'מברליין להתקיים ולנהל את עבודתה באין מפריע. הוא הדין לגבי הסוכנות היהודית. על-כל-פנים, מ.ה.מ. עומדת בקשרים עם סוכנות זו זה 20 שנה ואין לה כל יסוד להתאונן. אם יש לרוויזיוניסטים יסוד לתלונה הרי זה עניין פנימי בינם לבין ההסתדרות הציונית. אם אינו טועה, הם היו פעם חלק של ההסתדרות הציונית ואחר-כך יצאו ממנה; יפנו הם להסתדרות הציונית – אולי יגיעו לידי הסכם.

[---]

דיברתי שוב עם חיים בענייני כספים. היום, אתמול ושלשום שוב שיחות על-גבי שיחות עם הרצפלד ועם ברל. הרצפלד אינו תולה תקווה במסיבה בבית ג'ימי [ג'יימס רוטשילד]. כל זמן שה"משפחה" [הכוונה למרכס, זיו וסאקר, שהיו קרובי משפחה] עצמה אינה חדורת הכרה ברצינות המצב – לא ייעשה המאמץ הדרוש. ברל מציע שנסדר שיחה של שלושתנו – בן-גוריון, ברל ואני – עם שלושת אנשי ה"משפחה". הרצפלד אומר, שלטובת העניין מוטב שהוא לא ישתתף בשיחה זו, כי הם כבר "שבעו" אותו. אם יסכים חיים לכנס את השיחה הזאת - מוטב, ולא - נעשה זאת בעצמנו. מסרתי את העניין לחיים. אמר שמוטב כי אפנה אני אל מרכס. הוא כבר דיבר איתו די.

לארוחת ערב אצל שטיין, יחד עם ברל. ארוחת ערב של ליל שבת, עם קידוש (מקוצר) וכיפות ראש לקידוש, ועם הדלקת נרות לפני כן. אחרי הארוחה התווכחנו עם שטיין. הוא אינו מאמין בהמשכת משטר המנדט הנוכחי, ואינו מניח כל אפשרות להימנע מחלוקת הארץ. אולם הוא ירא מהעצמאות כשלעצמה, וכן מן הפרישה מהאימפריה הבריטית. מסקנתו, על-כן, היא להישאר תחת מנדט בריטי בחלק של ארץ-ישראל המיועד למדינה. את העלייה ואת כל השירותים יש לדרוש לרשותנו, אך ההגנה וענייני חוץ יישארו-נא בידי הבריטים. יסוככו הם עלינו מפני הערבים בפנים ובחוץ, ומפני נרגנויות הנאצים והפשיסטים. הכיוון יהיה לקראת עצמאות שלמה, אך בדרך זו נגיע – כך הוא מקווה – ליחידה עצמאית בתוך האימפריה, לא בקפיצה מסוכנת, אלא בהדרגה.

שאלתי: איך ימסרו הבריטים לידינו את העלייה אם האחריות כלפי הערבים בארץ תוסיף לרבוץ עליהם? ומה יהיה על העלייה בשטח המקוצץ אם תישאר בידי הפקידות הבריטית? מדוע יתנו לנו הבריטים יתרונות אם אינם משתחררים משום מעמסה ויוסיפו לשאת בעול ההגנה?

על השאלות האלו לא קיבלתי תשובה.

הודעתי לשטיין שהוא מוזמן לוועדה הפוליטית המצומצמת שליד ההנהלה בלונדון. אחרי הישיבה הראשונה של הוועדה דיברתי על כך עם וייצמן: לא ייתכן להשאיר את שטיין מחוץ לוועדה. יש לו סגולות שבהן הוא יחיד במינו בתוכנו. אנו תמיד נזקקים וניזקק לעזרתו – לא רבי מנתחים ומנסחים כמוהו גם בתוך סולתה של האינטליגנציה האנגלית – ולא ייתכן שנדחה אותו מעלינו. וייצמן הסכים. [---]

 

הערות

[1]  ד"ר חוסיין ח'אלדי – ראו: כרך א, מסמך 8, הע' 9.

[2]  אחמד חילמי – חבר הוועד הערבי העליון.

[3]  יעקוב גוסיין – חבר הוועד הערבי העליון.

[4]  חבל בצפון-מזרח סוריה המשתרע גם בתחום עיראק, בחלקו העליון של הפרת ונהר ח'אבור הנופל אליו. באזור זה יישבו הצרפתים מיעוטים – כורדים, תורכּמנים, ערבים נוצרים ואשורים ועודדו אותם בסוף שנות השלושים להקים מימשל אוטונומי במסגרת פדרטיבית סורית, כדוגמת המימשל האוטונומי שכוננו מתחילת שנות העשרים בהר הדרוזים ובחבל העלאווים. הלאומנים הסורים התנגדו לכך ותבעו את אחדותה השלמה של המדינה.

 

העתקת קישור