מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 18.9.1937

 

בבוקר –"פצצה". המצרי נאם באסיפת חבר הלאומים בענייני ארץ-ישראל. זהו פשר קביעתו את הראיון איתי לא לאתמול אלא להיום אחר הצהריים – כדי שלא אוכל לראותו לפני הנאום. את מספר הטלפון שלי ביקש, כנראה, למקרה שיתברר לו כי הופעתו נדחתה ליום אחר – במקרה כזה היה וודאי דוחה את הראיון איתי בהתאם לכך.

שומעי הנאום סיפרו כי היה זה נאום חריף נגדנו. כשקראתי את הדברים בכתב ראיתי כי השד היה יכול להיות הרבה יותר נורא. בוטרוס ע'אלי הביע השתתפות בצרת ישראל, הציג כמופת את השוויון שנהנים ממנו יהודי מצרים; בדברו על פתרון שצריך לספק את תביעתם הצודקת של הערבים אמר, כי פתרון זה צריך להביא בחשבון את האינטרסים "של כל המעוניינים"; דיבר על המשכת העלייה היהודית לעתיד לבוא, אמר כי העלייה "צריכה להיות מוסדרת באופן שיטתי ולהתנהל בגבולות מתקבלים על הדעת", אך לא דרש שהיהודים יישארו מיעוט; קרא ליהודים ולערבים להימנע מאלימות ולהוכיח בכך את בגרותם המדינית, לבסוף הרים על נס את תור הזהב של האחווה היהודית–ערבית באנדלוסיה; בצטטו בעניין זה את רנאן[1] אמר: מי ייתן והיסטוריון העתיד יוכל לדבר כך על בריתם של הערבים והיהודים בארץ-ישראל. מובן שהוא קיבל את העמדה הערבית ביסודה והתקיף בחריפות את תוכנית החלוקה.

אנשי ז'נווה הציעו שנפרסם הודעה בתשובה לנאום הזה. הכתבתי נוסח של הודעה באנגלית וכהני תירגמו לצרפתית. ההודעה נשלחה לכל מאות העיתונאים בז'נווה ולמשלחות שבחבר הלאומים. היא סתרה את ההסתמכות על הבטחות מק-מהון,[2] הוקיעה את הסילוף שבהסתמכות על לויד ג'ורג', קבעה שהסכם ייתכן רק על יסוד המשך העלייה בהתאם ליכולת הקליטה, ולבסוף שתי מובאות ממסקנות ועדת המנדטים – שהקמת הבית הלאומי היהודי היא מידה של צדק עליון (בוטרוס ע'אלי תבע את זכות בעלותם המוחלטת של הערבים על ארץ-ישראל כעניין של "צדק עליון"), וכי אין להשוות את מצב העם הערבי בעולם למצבו של העם היהודי.

ב. ג. טילפן מפריס ושאל אם באמת הכרחי שיבוא לז'נווה. עניתי לו כי לא אוכל לצאת מכאן עד גמר עניין ארץ-ישראל ולא רצוי שנדחה את שיחותינו. הבטיח לבוא הערב או מחר בבוקר. כעבור שעה קלה קיבלתי ממנו מברק שיבוא באווירון אחר הצהריים.

ב-4 אחר הצהריים ביקרתי את בוטרוס ע'אלי. בעצמו פתח לי את הדלת – היה יחידי בחדריו - וכשראה תמיהה על פני ביחס למיהותו אמר cest moi le ministre. שאלתיו אם הוא מדבר אנגלית וכשענה בשלילה הצעתי שנדבר ערבית. קרוב לסוף השיחה עבר הוא לצרפתית. הוא קופטי (נוצרי) ופניו טיפוסיים לבן עדתו. גם הבעת הפנים טיפוסית לבן מיעוט שבע רדיפות שעדיין הוא חרד לעתידו – ערמומיות מסתתרת תחת מסווה של עניוות והתחסדות.

כשביקשתי את הפגישה, אמרתי, לא ידעתי שיזדמן לי לדבר אתו לאחר שינאם באסיפה. לכתחילה נתכוונתי לשיחה כללית על ענייננו – עכשיו עלי לדון איתו על נאומו. אנו מעריכים מאוד את הרגשות שהביע כלפי סבלות העם היהודי, את קריאתו להבנה הדדית, בייחוד את תביעתו מהערבים להימנע מאלימות, אך את עיקר טענתו אנו דוחים ורצוני שידע את עמדתנו. הננו חלק מארץ-ישראל ושכנים למצרים וטוב שנכיר היטב איש את רעהו.

אמר שגם בימי קדם היה להם ולנו שיג ושיח. עברי אחד הגיע למשרת ראש ממשלה במצרים והציל את הארץ ממשבר חמור. הזכיר גם את תקופת הזוהר של אלכסנדריה ואת התפקיד שמילאו בה היהודים.

הסברתי כי הנקודה שאנו נחלקים בה – למי זכות הבעלות על הארץ: לערבים בלבד או להם ולנו יחד?

אמר כי בעלי הארץ הם, כמובן, הערבים. הוא מסכים שתימשך העלייה היהודית, אבל בתנאי שנישאר מיעוט.

אמרתי: דיברת בשם הצדק – האם זהו הצדק? מדוע מחייב הצדק שהעם היהודי לא יוכל להיות רוב בשום פינה בעולם?

חזר על השגרה: הערבים הם כבעל בית המכניס אורח – הייתכן שהאורח יתבע לו זכות בעלים?

הסברתי את קשרינו עם הארץ ואת זכותנו ההיסטורית. קיומם הלאומי של הערבים מובטח בארצות ערב, קיומנו הלאומי תלוי אך ורק בארץ זו.

ענה: זו אינה טענה. יבוא איזה עם זר למצרים ויאמר: יש לכם ארץ גדולה, ותרו על עשירית, די לכם בתשע עשיריות – הנוותר לו?

אמרתי, כי אין כאן שאלה של קפריסה אלא של גזירה היסטורית. והיסטוריה גזרה על ארץ זו להיות מולדתו וארץ עתידו של העם היהודי, ומי שאינו רואה זאת חוטא למדיניות הריאלית. זוהי עובדה ניצחת של דורנו ואסור להתעלם ממנה. סבורים אנו כי דווקא מצרים מסוגלת להעריך זאת ולעזור לנו להוציא את המנהיגות הערבית בארץ-ישראל, הלוקה בחוסר כישרון לתפוס ערכים ריאליים, מתוך המסגרת הצרה של לאומיות קנאית חשוכה. דיברתי על שותפות כלכלית אפשרית בינינו לבין מצרים לבין שני גורמים של בניין ופיתוח, על ההקבלה שבעניינינו המדיניים, הנובעת מהסכנה המשותפת הנשקפת להם ולנו מנרגנויות מסויימות הנרקמות בים התיכון וסביבותיו, ומהאוריינטציה החיובית כלפי בריטניה, המשותפת לנו.

שתק וראיתי על פניו הבעת הסכמה.

לבסוף אמר: אגיד לך את האמת, לא כדבר איש רישמי אל איש רישמי, כי אם כדבר אדם לחברו. אשמתכם היא שנתתם להגלותכם מהארץ. צריכים הייתם להיאחז בה ולא לזוז, על אף הכל. עכשיו אתם נותנים את הדין. הנה, אני קופטי. היודע אתה מה עשו בנו במשך הדורות? כאן רצה כאילו לספר פרטים. אך הסתפק בתנופת-יד ואמר: אה, לא כדאי עכשיו לדבר על מה שעוללו לנו. העיקר הוא, כי למרות הכל לא זזנו מהארץ, לא נתנו שיעקרו אותנו, נשארנו. כך צריכים הייתם גם אתם לעשות.

אמרתי, כי הקשר שלנו עם הארץ לא ניתק אף פעם, תמיד ניסינו לשוב, וזה חמישים שנה ומעלה שהננו שבים. הוכחנו שהשיבה אפשרית.

אמר כי עכשיו דיננו כדין זרים המתיישבים למשל בשווייץ. גם גרמני או אנגלי רשאים להתיישב בשווייץ.

עניתי, כי אם הוא משווה את היהודים העולים לארץ-ישראל עם בני עמים שונים המתיישבים באופן ארעי ואיש איש על דעת עצמו בשווייץ, הריהו מוכיח, במחילה מכבודו, שאיננו מבין כלל את השאלה. העלייה היהודית לארץ-ישראל אינה פרי החלטה ארעית של פרטים. זהו גילוי רצונו של עם, גורם היסטורי היוצר עובדות מדיניות חדשות ומשנה את פני הארץ. גורם זה יוסיף לפעול כל זמן שיפעלו המניעים ההיסטוריים אשר חוללו אותו. שום מדינאי ריאלי אינו רשאי להתעלם מן האמת הזאת.

כאן נכנס איזה צעיר מצרי – כנראה אחד המזכירים. כשראה כי יושב אורח ביקש להסתלק, אך בוטרוס ע'אלי עיכבו והזמינו להישאר. לא ידעתי אם רצוי לו שאמשיך את השיחה בנוכחות המזכיר או שמא חשש להישאר לבדו איתי לאחר שכבר ראו אצלו את האדם הזר. החלטתי שמוטב לגמור. אמרתי, כי ארשה לעצמי לבקרו כשאהיה בקהיר והוא ענה שישמח מאוד לראותני שם.

כדאי לציין, כי בראשית השיחה עמד בוטרוס ע'אלי, שהוא קופטי, על הקשר של מצרים עם ארץ-ישראל כארץ קודש למוסלמים. אמרתי כי הארץ קדושה גם לנוצרים, אך בוטרוס ע'אלי חזר והדגיש כי הקשר המיוחד של מצרים עם ארץ-ישראל הוא דרך הדת המוסלמית, וקדושת ארץ-ישראל לנוצרים היא עניין כללי שאינו משפיע על עמדת מצרים.

משיחה זו הלכתי לפגוש את בן-גוריון. פניו הוטבו מאוד מאז ציריך. ניכר שנח במקצת, אם כי הוא מתאונן עדיין על נדודי שינה. נפגשתי עם ברל וכעבור זמן קצר בא גולדמן. שמענו מפי ב. ג. על שיחתו עם ברנדייס, על שיחותיו עם וייז, מק ואחרים, על המשא-ומתן שלו עם ולאדק.^.[3]

 

הערות