מתוך יומן העבודה                                                           יום-כיפור, ז'נבה, 15.9.1937

 

במשך היום היו לווייצמן חמישה ראיונות.

הראשון ב-9 בבוקר עם מלקולם מקדונלד. הוא שאל אותו מה פשר עניין "הגוף" החדש. מלקולם טען, שהדבר לא היה ידוע לו כלל. הוא לא הובא לפני הקבינט. סברה שאורמסבי-גור החליט על כך והשיג את אישורו של ראש הממשלה, ונמסר  לאידן להודיע מה שהודיע. הוא, מלקולם, ראה את נוסח הודעת אידן רק כשעה-שעתיים לפני ישיבת המועצה. וייצמן אמר, שאם ינסו לנגוע בגבול הצפון – ילך כל העניין לעזאזל. מלקולם הביע התפעלותו ממפעל ציריך [החלטת הקונגרס בעניין החלוקה]. וייצמן אמר, שאילו היה לו בציריך שמץ של ספק לגבי גבול הצפון, לא היה דורש יפויי-כוח למשא-ומתן.

אמרתי לווייצמן – לאחר שסיפר על שיחתו זו – ששאלת הצפון היא אומנם חשובה מאוד, והגליל בלי ספק בסכנה, אולם אנו לא בקיום תוכנית פיל אלא בתיקונה אנו רוצים. לא בהגנה עלינו לעמוד, אלא בהתקפה. הוא השיב, כי הודיע למלקולם שאנו דורשים תיקונים ושבלעדיהם העניין לא ילך.

ב-11 הלך חיים אל שקבורו. בינתיים התייעצנו על ההצעות שנגיש מצידנו לוועדת השלושה של המועצה (השוודי, הרומני והלטבי) כחומר לנוסח ההחלטה שעליהם לחבר. הצעתי חמש נקודות:

א. קיום מטרת הצהרת בלפור והמנדט בכל משטר שיהיה;

ב. היקף מספיק לעלייה ולהתיישבות אם יוחלט על הקמת מדינה;

ג. גבול בר-הגנה;

ד. שום פגיעה במנדט עד לאישור איזה-שהוא משטר אחר על-ידי חבר הלאומים;

ה. פירוש חדש לסעיף י"ח של המנדט.[1] סאקר חשש, שאני מעמיס יותר מדי. אמרתי כי אם ההנחה היא שיקבלו רק חלק מהצעותינו, הרי אם מראש נצמצם אותן יקבלו עוד פחות. [---]

חיים שב משקבורו אך לא הספיק לספר לנו על השיחה, כי ב-12 היה לו ראיון עם דלבוס (יחד עם גולדמן). ב-12.30 הלך חיים (לבדו) אל אורטס ורק בשובו ממנו סיפר לנו על שלושת הראיונות יחד.

התברר כי שקבורו הינו שוב – לאחר הפסקה של חמש שנים – בראש ענייני ארץ-ישראל במשרד המושבות. הוא התאונן כי בשנות טובה הרחיקו אותו מענייני ארץ-ישראל ועכשיו, כשבאה עת צרה, החזירוהו. השיחה איתו שפכה אור על עניין "הגוף" החדש. "גוף" זה יהיה מורכב משלושה חברים. אחד מהם יהיה מחברי "הוועדה המלכותית" – כנראה מוריס קרטר. הוא, שקבורו, יצטרך להדריך את פעולת הוועדה הזאת, וייתכן שיבקר בארץ. חיים העמיד שוב את הדגש על גבול הצפון. שקבורו ענה שאין כוונה לשנות את הדבר. יחד עם זה הציג את שאלת עכו – עיר ערבית טהורה, קשה להשאירה בתוך המדינה היהודית. בהמשך השיחה הזכיר שקבורו את עניין הנגב והיה רושם שהכוונה היא להציע איזה פיצוי בנגב תמורת הוויתור על עכו. דובר גם על המופתי. שקבורו הסכים שצריך היה להרחיקו.

שקבורו מרגיש עצמו מקופח במשרד המושבות-על-ידי העלאת פרקינסון על-פניו, למרות שהוא ותיק ממנו. במצב זה הוא עלול לבקש לו מישען בחוץ – להראות שיש לו קשרים חשובים עם הצדדים שעל הממשלה לבוא במגע איתם. הוא שאל את חיים אם היהודים "יקבלו" אותו כממונה על ענייני ארץ-ישראל. זוהי כנראה הסיבה ליוזמה שהייתה מצדו לגבי הפגישה עם חיים. בשביל חיים היה בפגישה זו משום עידוד, לאחר מה שנפל בינו ובין אורמסבי-גור וניתוק הקשרים בעקבותיו.

השיחה עם אורטס הפכה להרצאת אורטס על עמדתו. הוא בעד חלוקה, אבל כיוון שהיסוד לחלוקה הוא עניין ההתחייבות הכפולה – יש לחלק את הארץ לחלקים שווים, לחצאים, ולא חמישית ליהודים וארבע חמישיות לערבים. המדינה היהודית מוכרחה להיות viable, בעלת כוח חיים – ועל חבר הלאומים לדאוג לכך. בהציעו שני מנדטים לא נתכוון לשלול עצמאות מהמדינה היהודית. אדרבא, כוונתו היא שכל ההנהלה הפנימית, סידור העלייה, המכס וכו' יהיו מלכתחילה ברשות המדינה. אולם את העברת הערבים צריכה בריטניה לסדר, ולשם כך צריך שיישאר בידיה מנדט על שטח המדינה היהודית לתקופה מסויימת. למה ישאו היהודים בעול הזה ובגנאי הכרוך בו? זוהי חובתה ואחריותה של בריטניה. הוא מבין, ששום משא-ומתן עם הערבים בשלב זה לא יביא לידי תוצאות, אולם הוא בעד הרעיון של פדרציה ערבית והוא מקווה כי בדרך זו אפשר יהיה להביא את הערבים לידי התפשרות עם המדינה היהודית. שני מנדטים פירוש הדבר גם ששתי המדינות אינן מוכרחות לקום בעת ובעונה אחת. זה יהיה תלוי ביכולת כל אחת מהן לעמוד על רגליה בלי עזרה מבחוץ. בעיניו גם עבר-הירדן של היום אינה מדינה עצמאית, באשר היא סמוכה על שולחן בריטניה. עד שתוקם המדינה צריך שהמנדט יישאר במלוא תוקפו. הוא עצמו יעמוד על המשמר וידאג בייחוד להחזרת עיקרון יכולת הקליטה.

השיחה עם דלבוס הייתה קצרה (היא הוזמנה עוד לפני ישיבת המועצה אתמול, בכוונה שתתקיים לפניה, אולם המיניסטרים כאן עסוקים מאוד, נוסעים מניוֹן לז'נווה הלוך וחזור, והראיון נקבע רק להיום). וייצמן עמד בעיקר על עניין הגבול הצפוני. דלבוס אישר את עמדת הממשלה הצרפתית בעד סמיכות הלבנון והמדינה היהודית.

ב-3 ביקרו חיים וגולדמן את הנציג הלטבי מונטרס. מצאו שהוא גוי פיקח. הוא חבר ועדת הניסוח. דיברו איתו על הצורך בהדגשה כי המנדט שריר וקיים. פיקפק אם הדגשה כזו אפשרית או נחוצה: כלום ייתכן אחרת? להדגיש הרי זה כאילו להביע אי-אמון בבריטניה. וייצמן אמר, שהפקידות בארץ-ישראל סבורה שנסתם הגולל על הצהרת בלפור ועל-כן יש צורך בהחלטה מפורשת. מונטרס התרשם מהנימוק. דיברו על הצורך בהעלאת מישאלה למדינה רחבת-מידות. התנגד לכך: יהיה בזה משום קבלה מראש של עיקרון החלוקה. תגיש בריטניה תוכנית ואז יראו.

[---]

עם ערב חיברנו את הנוסח. העמדנו אותו על 3 סעיפים. נעניתי לגולדמן להוציא את עניין סעיף י"ח, באשר ועדה זו אינה מוסמכת אלא לעניין מתן יפויי-הכוח לבריטניה להגיש הצעה בדבר החלוקה, ולא לשאלות אחרות הנוגעות לארץ-ישראל שעמדו לבירור בפני ועדת המנדטים. [---]

כהני מצא לשלושת הסעיפים שהצענו אסמכתות בפרוטוקול ובמסקנות ועדת המנדטים. לסעיף השלישי הדגשתי שהחוק הארץ-ישראלי הקיים – בהתאם לדבר המלך במועצתו – אוסר על ממשלת ארץ-ישראל לחוקק כל חוק העומד בניגוד למנדט; בעניין זה אסור שיחול איזה שינוי.

חיים חוזר הלילה לפאריס. הוא דיבר על הצורך בפגישה נוספת עם סנדלר ובשיחות עם הטורקים והפרסים. הציע גם שאראה את ראפאר כדי להראות לו תשומת לב.

כהני הביא ידיעה מפי ח-י, נציג עיתון מצרי גדול העומד בקשרים איתנו. לדבריו מדוכאים הערבים מאוד מהדיון במועצה ומשתיקת טורקיה. [---]

 

הערות