מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 14.9.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 14.9.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 14.9.1937

 

 [---]

נסעתי לאסיפת חבר הלאומים. המועצה מתכנסת כבר בארמון החדש שמחוץ לעיר. אולם בניין האסיפה הכללית אינו מוכן עדיין והאסיפות מתקיימות בבניין עירוני בתוך העיר. באתי בשעת נאום – אין נותנים להיכנס באמצע. מתברר שאחרי הנאום יבוא תרגומו וגם בזמן התרגום אסורה הכניסה. לא יכולתי לברר מי המדבר, אך זה שלאחריו הוא איש צ'ילי. החלטתי שלא כדאי לחכות.

שבתי למלון והתחלתי בכתיבת היומן.

נפגשתי עם הופיין אשר בא הנה לשמוע מפי וייצמן על המצב הפוליטי לרגל המשא-ומתן שלו על המילווה. הלכתי איתו לארוחת צהריים. מפי חיים שמעתי כי להופיין נתגלו סיכויים לסידור המילווה (300,000 לי"ש מ"לוידס"), אולם משיחתי עם הופיין עצמו נתבררה לי תמונה אחרת לגמרי. הופיין ראה את אייבל.[1] יחסו אלינו ידידותי ולבבי כשהיה. אדרבא, הוא הוגה כאילו כל הימים בענייני ארץ-ישראל. קרא את דין-וחשבון פיל מא' עד ת'. מטריד את עצמו בשאלות על עתידנו, גורל המדינה, מה יהיה מצבה של הסוכנות, התתקיימנה אז הקרנות וכו'. אשר ל"תכלית", הריהו מוכן לגשת לעניין המילווה, אולם בתנאי אחד: שיהא ל"לוידס" הביטחון כי הממשלה היהודית תהיה אחראית לתשלומים. הופיין רוצה לברר אפשרות של מתן ערובה כזו ל"לוידס".

שאלתי: נניח שאנו מצידנו נוכל להבטיח דבר כזה – מה שבעצם איננו יכולים כל עוד אין לנו ביטחון שהמדינה תוקם – האם יסתפקו אנשי "לוידס" בדיבור שלנו? האם לא ילכו לשאול את הממשלה? הופיין הודה, כי יימלכו בממשלה וירצו לקבל הבטחה ממנה.

שאלתי: היש להעלות על הדעת, שהממשלה תיתן תשובה חיובית על שאלה כזו – היינו, תתחייב כלפי "לוידס" על הקמת מדינה יהודית ועל הסכמת ממשלתה של המדינה לקבל עליה חוב זה של הסוכנות? הופיין הסכים, כי אין יסוד לקוות לתשובה חיובית מהממשלה.

אמרתי: אם כך הדבר, יוצא שעלינו לנהל משא-ומתן עם הממשלה ולדרוש ממנה תשובה חיובית. כיצד נוכל לעשות זאת? עמדתנו כלפי הממשלה היא שאנו רוצים לברר מהי הצעתה לגבי מדינה יהודית, ורק כשנדע נחליט אם לקבל את ההצעה או לדחותה. איך נוכל אפוא להופיע כמניחים מראש שהמדינה היהודית תקום בין כה וכה, ולהעמיס כבר עתה התחייבויות כספיות על הממשלה של מדינה זו? הופיין הודה כי דבר זה בלתי-אפשרי. מסקנתו הייתה כי במצב זה אין לדבר על מילווה חדש לאלתר.

שאלתי אם אי-אפשר לנהל משא-ומתן על מחלווה נוסף לסוכנות בלי קשר עם תוכנית המדינה – מתוך ביטחון שהעם היהודי לא ייתן לסוכנות להיכשל. לדעתו של הופיין אין כל אפשרות. במצב מעורפל זה לא יתנו כספים לסוכנות. כל מה שאפשר לסדר במצב הנוכחי זו הארכת התשלומים של המילווה הראשון. זה ייתן לנו עכשיו 45,000 לי"ש. על אפשרות זו שמעתי מאליעזר [קפלן] עוד בירושלים.

שאלתי אם דחייה כזו עלולה לקלקל את האשראי שלנו לעתיד לבוא. דעת הופיין היא שאין כל מקום לחשש כזה, באשר לא אנו ביקשנו את הדחייה אלא אייבל עצמו הציע לנו זאת. בלי התחייבות על חשבון הממשלה העתידה, זה כל מה שהוא יכול לעשות למעננו כרגע.

בשובי למלון – חדשות מפי גולדמן. בק נפגש עם אידן, הראה לו את נוסח נאומו וראה את נוסח נאומו של אידן. בק יתרכז בעניין העלייה. [---] אידן הסכים שידבר כך. בק עורר שאלת ועדה מטעם חבר הלאומים. אידן הסכים, אולם טען שטרם הגיעה השעה להחליט על כך – המועד יבוא באותו מושב המועצה שבו תאושר התוכנית. ההנחה, כנראה, שמושב זה יהיה בינואר. אידן הסכים שבוועדה זו תשתתף פולין, והוסיף כי גם בריטניה תדרוש לעצמה מקום. [---]

הלכתי עם גולדמן לראות את ג'ורדן, נציג ניו-זילנד במועצה (במועצה משתתף תמיד אחד הדומיניונים נוסף על בריטניה, ועכשיו תורה של ניו-זילנד). ג'ורדן הוא איש "לייבור", זקן, מיבטאו מעיד על מוצאו העממי. קיבלנו בנוכחות מזכירו, בחור צעיר וקר, שקרא משהו בעניינינו והשתתף בשיחה בפעילות רבה. בראשית השיחה הודיע הזקן, כי אתמול היו אצלו הרוויזיוניסטים. שאל מי הם ומה הם ומה ההבדל בינינו. השאירו לו, אמר, את "הנאום שנשא מיסטר ז'בוטינסקי בבית הלורדים". הסברתי לו, שהכוונה לעדות ז'בוטינסקי לפני "הוועדה המלכותית", אשר ישיבתה נתקיימה באחד מחדרי בית הלורדים. סיפר, שהרוויזיוניסטים טענו כי ליהודים דרושה כל ארץ-ישראל ועל כן הם נגד החלוקה, אולם כששאל אותם: נניח שאי-אפשר לתת לכם את כל ארץ-ישראל, במה תבחרו – לקבל חלק או לא לקבל מאומה – לא אמרו שמוטב לא-כלום, וברור היה לו שיהיו מוכנים להתפשר.

מזה השתלשלה השיחה על קוטן השטח של המדינה. הוא שמע משהו על פינת דגניה והשתקע בעניין הזה. הסברתי את העניין ואת חשיבותה של דגניה מבחינת תנועת הפועלים, ובמאמץ עלה בידי להזיזו מנקודה זו [---] ולהעבירו לשאלות יותר רחבות. הוא שאל: מה בעצם אתם רוצים ממועצה זו? עניתי: קביעת שני דברים. ראשית, כל פתרון שבריטניה רוצה להציע צריך להבטיח את הגשמת מטרתם הראשונית של הצהרת בלפור והמנדט. שנית, כל עוד לא אישר חבר הלאומים פתרון אחר, יישאר המנדט שריר וקיים על כל תוכנו. גולדמן הוסיף דגש בעניין העלייה. ג'ורדן רשם: העלייה היהודית לארץ-ישראל מוכרחה להימשך לפי עיקרון יכולת הקליטה כמו שמחייב המנדט. שאל: נכון? אמרנו: נכון. [---]

המזכיר שאל: האינכם מודים, כי בריטניה היא המדינה היחידה שעשתה דבר גדול בשבילכם? נניח שבריטניה תאמר כי איננה יכולה להמשיך במנדט – מה תדרשו אז? הסבורים אתם כי הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל היא האלטרנטיבה הטובה ביותר, או שמא יש לכם אלטרנטיבה טובה ממנה?

על שאלה ברורה זו נתתי תשובה ברורה. אגב כך חשבתי בליבי, שמעניין היה לשמוע איזו תשובה היה נותן אחד מאומרי ה"לאו" המובהקים שלנו. עצם הצגת השאלה מעיד עד כמה בלתי-מציאותית היא העמדה הדוגלת בהגשמת המנדט ותו לא. אפשר היה כמובן לא לענות כלל, או לענות שצריך להכריח את בריטניה, או להעביר את המנדט לארץ אחרת, אך בכל אחד משלושת המקרים תוצאות השיחה היו כאלו שמוטב היה לא לנהלה כלל.

לבסוף דובר עוד על שאלות שונות, בכלל זה המשטר הקרקעי, תחיית השפה העברית, יחסינו עם ססס"ר, ענייני הביטחון בארץ. הזקן אמר: אני רואה עכשיו איזו ארץ מאושרת היא ניו-זילנד! אמרתי לו, כי חבל שאי-אפשר לגלות בשבילנו עוד ניו-זילנד בתוך האוקיינוס השקט – לנו אין ברירה אלא ללכת לארץ-ישראל. הם גם סיפרו לנו כי ניו-זילנד קולטת מהגרים יהודים מגרמניה – רובם ככולם בעלי מקצועות חופשיים.

brainy too are people you – העיר הזקן. אמרתי לו, כי צרתנו היא לא זו שיש לנו יותר מדי מוחות, אלא שיש לנו פחות מדי שרירים. אנו עוסקים בגידול שרירים בארץ-ישראל, ורצוננו שכל פועל בעל שרירים יהיה גם בעל מוח.

אגב, כשהזכיר גולדמן את החלטת הקונגרס והסביר שהיה לנו כינוס גדול בציריך לפני שבועות אחדים, אמר ג'ורדן: זוהי האסיפה שבה נאם ד”ר וייצמן? כשסיפרתי זאת בשובי לגברת דגדייל אמרה: זוהי חולשתנו, שכולם חושבים שיש לנו (לציונים) רק איש אחד! אמרתי, כי יש בזה פנים לכאן ולכאן, והמאזן חיובי בעיני. בזה כוחנו, שהכל יודעים שיש לנו מנהיג והדבר מעיד על היותנו עם מלוכד מבחינה מדינית.

גברת דגדייל נפגשה עם אליוט. בין השאר שמעה ממנו, כי שקבורו, הנמצא כאן בתוך המשלחת הבריטית, הביע תימהון שוייצמן לא הראה לו "סימן של חיים". חיים שמח לידיעה זו – משמע שעניין פרסום השיחה לא הקים חיץ גמור בינו לבין משרד המושבות. הוא טילפן אליו לקבוע פגישה.

אליוט אמר לגברת דגדייל, כי אורמסבי-גור נרגז מאוד על חיים. הוא מאשים אותו בעצם שהוא עצמו מסר את העניין לפרסום כדי להכשילו. פרסום השיחה הובן כנראה באופן מסולף לגמרי על-ידי אורמסבי-גור וחבריו. הם לא תפסו כלל את התפקיד שמילא בזה גרוסמן, ולא הבינו שביסוד המעשה הייתה כאן כוונה להבאיש את ריחו של וייצמן ולא את אורמסבי-גור. לתשומת ליבם הגיע הדבר לא על-ידי עיתון הקונגרס של ה"מדינתיים" ולא על-ידי ה"ג'ואיש כרוניקל", אלא על-ידי "איוונינג סטנדרד" שפרסום השיחה בו היה כרוך בהתקפה אישית ארסית על אורמסבי-גור. בציריך ניסינו אומנם לדאוג לזה ושלחנו את ניימיר להסביר את העניין לאורמסבי-גור, אולם הוא לא הצליח לראותו, כי אורמסבי-גור פרש לאחוזת אביו.

שתי גברות כבודות באו לבקר את חיים ואת בפי: האחת גב' טבואי,[2] עיתונאית צרפתית מפורסמת, והשנייה גב' לואיז וייס (צד אחד במוצאה יהודי), עסקנית בתנועת נשים. העיתונאית שיקפה את הלך הרוח השורר כנראה בחוגי הממשלה הצרפתית בהביעה ספקנות גמורה ברצינות כוונותיה של בריטניה לגבי החלוקה. היא בטוחה כי האינפורמציה שלנו בלתי-נכונה, כי אידן לא יציע שום דבר ממשי למועצה וכי התכסיס של בריטניה הוא לדחות ולדחות עד שכל העניין יתמזמז.

משיחה זו הלך חיים לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי".

[---]

השעה הייתה שעת ישיבת המועצה בעניין ארץ-ישראל. קרוב ל-7 טלפן אגרונסקי מארמון חבר הלאומים למסור את תמצית נאומו של אידן[3] ודברי אחרים. מתוך תמצית זו לא עמדתי עדיין על העוקץ העיקרי בדברי אידן – משלוח ועדה חדשה לארץ-ישראל. הניו-זילנדי מיהר לעמוד בדיבורו. קם ופסק את פסוקו – אכן לא כצורתו ממש, כפי שרשם מפינו, אך אמר שדרוש היקף מספיק להתפתחות הבית הלאומי.

נדברנו להיפגש כולנו בשעה יותר מאוחרת כדי לקרוא יחד את פרוטוקול הישיבה. עד אז אפשר יהיה לקבל אותו במלואו. לכתחילה חשבתי שאצליח להיות נוכח בישיבה, וגולדמן עמד למסור לי את כרטיסו, אך בשל איזו אי-הבנה לא הגיע הכרטיס לידי. אגרונסקי וכהני נכחו כעיתונאים.

נזדמנתי בינתיים לשיחה עם בפי וסאקר. דיברנו על שאלות המשא-ומתן בלונדון וההכנות לקראתו. יש צורך שניפגש בלונדון ונקבע מהו החומר הדרוש לנו למשא-ומתן זה, כדי שבארץ ייגשו להכנתו או השלמתו. סיפרתי להם מקצת ממה שכבר נעשה. לדעתם יהיה צורך להעביר ללונדון כמה מהמומחים שלנו, ויש לקבוע אותם בעוד מועד. [---]

ב-9 התאספנו בחדרו של חיים – כל "המשלחת הארץ-ישראלית לחבר הלאומים" חוץ מאוסישקין, שאי-אפשר היה להטרידו. כהני פרש לפנינו את החומר. קראתי באוזני המסובים את נאומו של אידן. כולנו היינו מוכי הפתעה. אולם נזכרתי כי "הוועדה המלכותית" עצמה קובעת בדין-וחשבון את הצורך בחקירה נוספת, שתיכנס לפרטים (התחלת סעיף 3, פרק כ"ב, עמ' 380).

הנחתנו הייתה כי המשא-ומתן יהיה עם מ. ה. מ. ובלונדון. עכשיו יוצא שהוא מועבר לארץ-ישראל. נאמר בפירוש, שהוועדה החדשה תנהל משא-ומתן עם היהודים והערבים. אכן, נאמר באופן כללי על מ. ה. מ. שהיא תעבד הצעת חלוקה. אם אפשר, מתוך קואופרציה עם היהודים והערבים. ברור אפוא שהמשא-ומתן עם הוועדה בארץ-ישראל אינו מוציא אפשרות של משא-ומתן נוסף עם הממשלה בלונדון.

עצם שליחת ועדה חדשה ארצה מדאיג מאוד. היא תיפול ישר לזרועות הפקידות ואל תחת מכבש הלחץ הערבי. [---] היא תגבה "עדות" בשאלת החלוקה – "הוועדה המלכותית" לא עשתה זאת כלל חוץ משיחות סודיות עם אחדים מהפקידים והשיחה [של קופלנד] עם וייצמן בנהלל, אשר בה, על-כל-פנים, דובר על התוכנית בהכללה רבה ומבחינה עקרונית בלבד. הערבים בלי ספק ינסו להשפיע הפעם על הוועדה ויבואו איתה בדברים, בין שהדבר ייקרא משא-ומתן ובין שלהלכה יכריזו כי אינם מנהלים משא-ומתן על שום תוכנית של חלוקה.

הבעתי דעתי, כי בדרך זו מבקשת לה מ. ה. מ. דרך להכניס בתוכנית פיל שינויים לרעתנו. מלאכה זו הייתה קשה להם מאוד במשא-ומתן שייערך בלונדון, כי דעת הקהל ברובה רואה את התוכנית כמקפחת אותנו, וגם הלחץ שלנו יהיה גדול; ובכלל קשה היה להם למצוא תואנה לסטות מתוכנית פיל לרעתנו. מה שאין כן אם יהיה איזה גוף מיוחד שיגיע למסקנות מסויימות על יסוד חקירה מפורטת שתיעשה בארץ.

זהו הרע העיקרי בהודעת אידן. רע הוא גם שכלול התיאוריה של ההתחייבות הכפולה: הצגת סעיף כ"ב של ספר הברית[4] כנגד הצהרת בלפור. זהו ניצחון מוסרי גדול לערבים. "הקו המשווה" שמור בדברי אידן גם בהצגת הגולה היהודית לעומת הארצות הערביות, כשתי השפעות-חוץ שוות על ארץ-ישראל. הרי זו הכנה נאה לעבודת הוועדה החדשה – רוח אחרת לגמרי מזו שהובעה בהודעת ועדת המנדטים, כי אין להשוות את הקורבן הערבי על מזבח החלוקה לקורבן מצד היהודים.

הדבר החיובי העיקרי בנאום אידן הוא הצגת החלוקה כפתרון היחיד, אם אומנם אין המנדט ניתן להגשמה. יש חיוב גם בהגדרה שניתנה לשטח של ירושלים שבו יש לקיים מנדט בריטי – "העיר העתיקה וסביבתה הסמוכה". בזה נראית תזוזה מהכללת כל ירושלים בשטח המנדט.

על "המקסימום הפוליטי לעלייה" אמר אידן כי זהו "אמצעי זמני גרידא", שננקט "לרגל תנאים ארעיים ויוצאים מהכלל". דבריו בעניין זה היו הצטדקות והתנצלות כנגד הביקורת שנמתחה על מעשה זה של מ. ה. מ. בדין-וחשבון של ועדת-המנדטים ובהרצאתו של המדווח מטעם ועדת השלושה – אנטונסקו. אולם אידן השאיר לממשלתו פתח לשוב לסורה. אם תתקבל בינתיים תוכנית החלוקה, אמר, הרי ממילא יעיינו בשאלת העלייה מחדש (רמז לשיבה אל עיקרון יכולת הקליטה לגבי שטח המדינה היהודית). מה יהיה אם לא תתקבל עד אז תוכנית החלוקה – סתם ולא פירש. אכן, בראשית דבריו הודיע אידן כי מ. ה. מ. מוכנה לקבל את הרצאתו של אנטונסקו – ובהרצאה זו מודגשים דברי ועדת המנדטים שהחלטה זו (על 8,000 עולים) מהווה סטייה מהעיקרון שנתאשר על-ידי מועצת חבר הלאומים "כי העלייה צריכה להיות בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ".

[---]

אחרי אידן דיברו דלבוס,[5] בק וג'ורדן, ולבסוף אורטס.[6]

דלבוס רמז שאין ברירה אלא לקבל את מסקנת בריטניה, כבעלת הדבר, על אי-האפשרות להגשים את המנדט. אולם ביחס לפתרון החלוקה, הרי בשים לב לעובדה שפתרון זה הוא עדיין בגדר סברה והשערה שומרת לעצמה צרפת את הזכות להוות דעה בעניין זה בהזדמנות מתאימה. כאן באה לידי ביטוי הרגשת ה"ברוגז" של צרפת על בריטניה, על אשר הפריחה את סיסמת "האחדות הערבית" בלי לשאול לדעתה.

בק דיבר על הגירה ועל עלייה. לנו הוגד, שהדגש בנאומו יהיה בשאלת עיקרון יכולת הקליטה, ושכאילו אידן ראה את הנאום הזה והסכים לו. אולם הוא אמר דבר אחד – בכל משטר שיהיה צריך שארץ-ישראל (קרי: מדינת היהודים) תהיה בעלת יכולת קליטה מקסימלית.

דעתו של אורטס, על-כל-פנים, לא נחה מהסברתו של אידן בנקודה זו. הוא ראה צורך בסוף ישיבת המועצה להתווכח איתו ולהוכיח שוב כי מה שעשתה בריטניה הוא בניגוד להחלטות הקודמות של המועצה, ושיש להצדיקו רק כהוראת-שעה למצב מיוחד. הוא תפס מה שהחסיר אידן בדבריו, וקבע במפורש שאם לא תתקבל תוכנית החלוקה למועד גמר שמונת החדשים, לא תוכל בריטניה לקיים גם להבא את "המקסימום הפוליטי" אלא אם כן תשנה המועצה את החלטתה בדבר העיקרון שלפיו צריכה להתנהל העלייה לארץ-ישראל.

על עמידתו של אורטס כנגד אידן אומרים הנוכחים, שהיא הייתה תקיפה מאוד. מספרים, שבפעם הקודמת הראה הנציג הבריטי את נאומו לפני הישיבה לראש ועדת המנדטים ואילו הפעם נמנע אידן מלעשות זאת – ועל-כן שקל מידי אורטס בישיבה פומבית של המועצה.

במשך היום היו וייצמן וגולדמן אצל הנציג האיטלקי בז'נווה. וייצמן דיבר גלויות והאשים את האיטלקים בעזרה לערבים נגדנו. האיטלקי הכחיש וטען כי למוסוליני יש אומנם מדיניות פרו-מוסלמית, אולם אך ורק לגבי המוסלמים שבתוך ה"אימפריה". יחסם לציונות לא נשתנה.

 

הערות

[1]  אייבל, ג'. פ. - .F .G ,Abell - מנהל ראשי של בנק לוידס בלונדון.

[2]  ז'נביב טבואי (Tabouis) – עיתונאית. 1930–1940 בעלת טור דיפלומטי בעיתון "L'Oeuvre", כתבת "סנדיי דיספץ" הלונדוני ו"דיילי מירור" הניו-יורקי. נאסרה על-ידי ממשלת פטן ואולצה להגר לאנגליה ומשם עברה לאמריקה. אחר המלחמה חזרה לפריס וחידשה את פעילותה כעיתונאית.

[3]  אנתוני אידן נשא נאום זה בפני מועצת חבר הלאומים ב-14.9.1937. בנאומו אמר שבריטניה לא התחייבה בקשר לפרטי החלוקה. הוא ביקש מהחבר אישור לעיקרון החלוקה, הבטיח שצמצום העלייה זמני, וביקש ממועצת החבר סמכות למנות ועדה חדשה, שתפקידה העיקרי יהיה לנהל בארץ-ישראל משא-ומתן עם היהודים והערבים ולהציע להם את התוכנית הזמנית לחלוקת ארץ-ישראל.

[4]  סעיף כ"ב בספר הברית (of League the of Covenant the of 22 Article Nations) מדבר על טריטוריות שהיו שייכות למעצמות שנוצחו במלחמת-העולם הראשונה ועברו לרשות המנצחים. המנצחים קיבלו מחבר הלאומים מנדטים על טריטוריות אלה. סוגי המנדטים נקבעו על-פי דרגת ההתפתחות של תושבי אותן טריטוריות.

[5]  איבון דלבוס (Delbost). נולד ב-1885. ב-1925 סגן שר בממשלת פנלבה. ב-1936 שר המשפטים. 1936-1938 שר החוץ בממשלות ליאון בלום ושוטן. ב-1940 שר החינוך בממשלת רנו.

[6]  רוברטו אורטס ((Orts – נציג ארגנטינה בחבר הלאומים, יו"ר ועדת המנדטים של החבר.

 

העתקת קישור