מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נווה, 13.9.1937

 

הגעתי הנה אמש ב-11 לאחר נסיעה מפרכת של אחר-צהרים, לילה ויום מנאפולי. הרכבת מנאפולי הגיעה למילנו באיחור של ארבע שעות – היה קלקול בקטר החשמלי. הרכבת ממילאנו אף היא הגיעה לז'נווה באיחור של שעה וחצי. מהתחנה נסעתי ישר למלון של וייצמן ותקוותי למצאו כאן לא נכזבה: הוא הגיע אתמול בבוקר. לקחתי חדר במלון זה, שיוקרו הפוך לנוחותו, כדי להיות קרוב לווייצמן בימים המעטים לשהותו כאן. הוא לא היה עדיין בלונדון. מקאן נסע לפריס לראש -השנה – ראה שם את ליאון בלום – ומשם בא הנה. בהיותו בקאן קיבל מכתב קשה מאוד מאורמסבי-גור – תרעומות והאשמות לרגל שערוריית הפרסום של פרוטוקול שיחתם (גרוסמן–"ג'ואיש כרוניקל"–"איוונינג סטנדרד"). אורמסבי-גור שלח העתק ממכתבו זה לנוויל צ'מברליין. וייצמן ענה לו והציע שישלח גם העתק תשובתו לצ'מברליין. (אחר-כך הבינותי כי מכתבו של אורמסבי היה הסיבה העיקרית שחיים לא נסע ללונדון, כאשר חשב בציריך).

ברל בא ללונדון לתאריך שנדברו עליו בציריך, אך לא מצא שם איש, חוץ ממיס מיי [מזכירתו של ח. וייצמן]: וייצמן לא בא, לוריא נסע לזמן קצר לאמריקה, ניימיר נמצא בסקוטלנד ושרוי ברוגז על שלא נבחר להנהלה. בזמן שהותו של ברל בלונדון נתקבל מברקי על הטרור הערבי וחוסר שליט בארץ. בינתיים בא ברודצקי מלידס, וברל הציע לו ללכת על יסוד מברק זה לאורמסבי-גור, אך ברודצקי דחה את ההצעה באומרו כי במצב זה של יחסים – לאחר השערורייה ומכתב אורמסבי-גור לוייצמן – לא ייתכן שילך אליו. [---]

עיקר טענתו של אורמסבי-גור הוא כנראה לא על עצם הפרסום אלא על סילוף דבריו. הוא טוען שלא הבטיח ולא יכול היה להבטיח מה שנראה כי הבטיח לפי נוסחו של וייצמן בפרוטוקול שנתפרסם. זוהי טענה כוזבת, כי לאחר אותה שיחה שלח וייצמן – על-פי הפצרתו של בן-גוריון – מכתב לאורמסבי-גור בו מנה אחת לאחת את כל הסכמותיו והבטחותיו ביחס לתיקוני התוכנית, ואורמסבי-גור לא עירער על מכתב זה.

איך שיהיה, מעשהו של גרוסמן עתיד כנראה לעלות לנו ביוקר. עוד ניתקל בתוצאותיו כשנבוא לחדש את יחסינו הבלתי-רישמיים עם הממשלה בלונדון. לא ייתכן לעבור על המעשה הזה לסדר היום. איני מעלה על הדעת דיון פוליטי פנימי ומסירת אינפורמציה חשאית במושב של הוועד הפועל הציוני אשר גרוסמן משתתף בו. זוהי גם שאלת כבוד התנועה וחינוך חבריה. ההנהלה מוכרחה להעמיד את גרוסמן לדין בפני בית-הדין של התנועה הציונית.

וייצמן מודאג מעמדת הממשלה – חושש שתסתלק מהתוכנית ותשאיר אותנו תלויים על בלימה.

[---]

פני וייצמן האפירו במקצת מאז ראיתיו בציריך – כנראה תוצאה ממצב רוחו שנעכר על-ידי מכתב אורמסבי-גור והחששות הכלליים. בחצות נפרדנו.

[---]

שמעתי מגולדמן על מצב העניינים כאן. עניין ארץ-ישראל יעלה על סדר יומה של מועצת חבר הלאומים ביום ג' אחר הצוהרים – קרוב לשעת "כל נדרי". אידן ימסור הודעה – משערים שיבקש מחבר הלאומים סמכות להגשמת תוכנית החלוקה. הוסכם על מינוי ועדה לבירור העניין – אנטונסקו הרומני יושב-ראש ואתו סנדלר השוודי ומונטרס הלטבי. הוועדה תתבקש למהר בעבודתה ולהגיש דין-וחשבון כעבור יומיים-שלושה, עוד לפני סוף השבוע. כוונת מזכירות חבר הלאומים היא לגמור את העניין במועצה בטרם יגיע לדיון בוועדה השישית[1] של אסיפת חבר הלאומים, כדי להעמיד את המתווכחים בוועדה בפני עובדה ולא לתת לנאומי המתנגדים – היינו הערבים (מצרים, עיראק) – להשפיע על מהלך הדברים במועצה.

אתמול ראו וייצמן וגולדמן את יוזף בק הפולני. לא קיבלתי דין-וחשבון מלא משיחה זו. ממה ששמעתי: דרש בק עלייה... אמרו לו: אדרבא, תדרוש מהבריטים, אך אל תקווה ליותר מ-25,000 לשנה מפולניה במקרה הטוב ביותר. בק שאל אם לדרוש הקמת ועדה מיוחדת מטעם חבר הלאומים שתשגיח על התוכנית והגשמתה. הם עודדו אותו לעשות זאת.

מעניין: שבועות אחדים לפני [הקונגרס הציוני ה-20] ציריך כתבתי לבן-גוריון, כי נדמה לי שעלינו לדאוג ליצירת אורגן מיוחד מטעם חבר הלאומים לפיקוח על הקמת המדינה – כדי שיהיה לנו מוסד בין-לאומי לערעורים על בריטניה. אז לא שמעתי הד להצעה. גולדמן אומר כי הוא הגיע עכשיו להצעה זו בשיחה עם הפולנים שקדמה לשיחה עם בק עצמו. הללו מסרוה אחר-כך לבק וההצעה נתקבלה על דעתו.

גולדמן שאל לדעתי – מה צריכה להיות עמדתנו בעניין ועדת הגבולות, אם אנו בעד ועדה בריטית או בין-לאומית. העניין רחוק עדיין מלעמוד על הפרק, אולם בחוגי חבר הלאומים מדברים על השאלה ושואלים אותנו. חיוויתי דעתי בעד ועדה בין-לאומית.

לתימהוני התברר, כי תזכירנו לחברי המועצה והאסיפה הכללית של החבר טרם הוגש. הכינו נוסח וחיכו לבואי כדי שאאשרוֹ. התחלתי לקרוא [---] ונוכחתי כי בעריכה קלה לא סגי, יש צורך בתיקונים יסודיים – השמטת פיסקאות שלמות ושילוב אחר של הדברים, הכנסת כמה רעיונות עיקריים החסרים מן הספר, העתקת "דגשים" וכדומה. בחיבור התזכיר לא נשמר הקו שטילגרפתי עליו מירושלים: הימנעות מכל נוסחה העלולה להתפרש כהסכמה מצידנו לביטול המנדט, הבלטת הצדדים השליליים שבתוכנית בלי להציג דרישות חיוביות לתיקונים. במקום זה עובר התזכיר על מסקנת ביטול המנדט לסדר היום, ונכנס לדיון על תוכנית החלוקה כדבר פחות או יותר מקובל, אשר יש להכניס בו תיקונים אלה ואלה.

ההרגשה הכללית בז'נווה היא כי המלצת "הוועדה המלכותית" והחלטת מ. ה. מ. ביחס למנדט הן פסק אחרון וקשה לאנשים לקפוץ מתוך עורם.

טיילתי עם חיים על שפת האגם. בשובנו נתכנסנו לארוחת-צהרים עם גולדמן. אחר-כך בא אגרונסקי מישיבת החבר וידיעה משונה בפיו: הוא שמע מנציג ה"טיימס", כי אידן יודיע מחר במועצת חבר הלאומים שהממשלה הבריטית מתכוונת לנהל מייד, בז'נווה, משא-ומתן עם היהודים והערבים על התוכנית. גירסה הנראית כמופרכת בהחלט – כיצד תנהל ממשלה בריטית משא-ומתן בז'נווה ולא בלונדון? כיצד תיגש למשא-ומתן בטרם קיבלה על כך סמכות מהפרלמנט?

אחר-כך הופיעה גירסה אחרת, יותר מתקבלת על הדעת: אידן יבקש מחבר הלאומים שיסמיך את הממשלה הבריטית לנהל משא-ומתן עם כל הצדדים המעוניינים על מנת להביא את תוצאות המשא-ומתן לפני המועצה במושב הקרוב שלה בינואר.

אחר הצהריים נפגשתי עם ברל, סיפרתי לו ארוכות ממה שנתרחש בארץ בשבועיים האחרונים, שאלתי על הרצפלד. אמר שהוא עדיין בלונדון, מתחבט כדג על-פני הקרח, בוש לשוב לארץ בידיים ריקות (בלי ממון לכביש בית שאן!).

בזמן שֽבתי עם ברל בא וולטר אליוט לבקר את וייצמן. הוא הפעם מישנה לאידן בהנהלת המשלחת הבריטית. חיים התקשר איתו וביקש להתראות, והוא הציע שיבוא למלון של חיים, כנראה חשש פן יראו את חיים העיתונאים הרבים הצובאים על מלון המשלחת הבריטית. אליוט אמר לחיים, כי ה"תוכנית" קיימת ועומדת – אין לממשלה מדיניות אחרת לגבי ארץ-ישראל. אופי התוכנית תלוי בחשבון האחרון בפרלמנט. חיים הביע חששותיו שהאנגלים יירתעו מפני ההתנגדות הערבית ויפקירו אותנו. אליוט הקל הפעם, משום-מה, במשקל ההתנגדות הערבית בעיני בריטניה. הציבור הבריטי, אמר, הגיע למסקנה שיש להביא את עניין ארץ-ישראל לידי גמר, והפרלמנט יהיה בעד שבירת ההתנגדות הערבית לתוכנית החלוקה (תמיד היה מדבר אחרת, ופעם אף אמר לחיים כי בשאלת ארץ-ישראל ערבי אחד שקול בעיני הממשלה הבריטית כנגד כל דעת הקהל של אמריקה). אליוט הביע התפעלות רבה ממפעלו של חיים בציריך – הרוב שהושג בקונגרס, ובייחוד ההסכם עם הבלתי-ציונים מאמריקה. נראה שמעמד ציריך עשה רושם גדול בחוגי הממשלה.

בזמן שחיים מסר על שיחתו – עם אליוט, הגיעה גברת דגדייל ישר מהאווירון, מלאת חיים ומרץ. דרשה תה וחדשות. היא טסה יחד עם מלקולם מקדונלד. חיים ייפגש גם איתו.

וייצמן וגולדמן נפגשו עם סנדלר – רק לרבע שעה, כי הוא טרוד מאוד בוועדות מוועדות שונות.

[---]

בערב נתכנסנו לשיחה כללית ביוזמתו של אוסישקין. השתתפו וייצמן, אוסישקין, סאקר, גולדמן, גב' דגדייל, ברל ואני, כל אלה דיברו. ישבו ולא דיברו כהני[2] ואגרונסקי. חיים מסר על שיחותיו בז'נבה. אני סיפרתי על הנעשה והנשמע בארץ - בין הערבים, בפקידות הממשלתית, ביישוב. הצבעתי על סכנות השעה - במדיניות, בביטחון, במשק. אוסישקין דיבר על המערכה בז'נבה. הוא בעד קו של איטיות ודחייה. אל ימהרו להחליט, אדרבא - תעבורנה עוד כמה שנים ואחר-כך יראו. הוא הציע להשתמש בנימוק שכבר השתמשנו בו בשיחותינו בירושלים ובלונדון, ולומר לבריטים: ראו באיזו התנגדות ערבית נתקלת תוכנית החלוקה ואיזה קושי היא מטילה עליכם. אם כן, למה לא תקבלו עליכם את הקושי של הגשמת המנדט? הוא דיבר בשקט ובפשטות לבבית, מתוך חרדה עמוקה. הרצה את דבריו בבהירות, אך לא התאמץ כלל לשקול ולהעריך מה תהיינה התוצאות המעשיות מהצטרפותנו לקו הדחייה, ומה תהיינה תוצאות הדחייה עצמה. התווכחנו אתו כולנו -לרבות ברל, אשר עמד עם זה על חשיבות נשק המנדט במערכתנו. נפרדנו בשעה מאוחרת.

[---]

 

הערות